"אם זה היה קורה לי בבית, אולי לא הייתי כאן היום"

לפני שנה וחצי, בערב יום הכיפורים התכוננתי כמו כל עם ישראל לתחילת הצום. הייתי אז תושב נתיבות, אבל כהרגלי מזה כמה שנים נסעתי עם חבר לשכונת רמות בבאר-שבע, שם אני מתנדב כחזן בבית הכנסת. מיד לאחר הארוחה המפסקת יצאנו לבית הכנסת, התיישבנו במקומותינו ושקעתי בתפילות שאני כל כך אוהב.

לאחר המזמור 'לך אלי תשוקתי' אני עדיין כאחד אדם, בריא ומרגיש התרוממות רוח. כשהגיע הזמן למזמור 'שמע קולי' התכוננתי בתפקידי כחזן, כמנהג המרוקנים, לשיר את הבית השני. אך כשהגיע תורי הספקתי לומר אולי שתי מילים בלבד. פשוט אבדו לי המילים. שאר המזמור יצא מבולבל אז פיניתי את מקומי לחברי.

כשהתחילה תפילת 'כל נדרי' כבר הרגשתי ממש לא טוב, לא משהו שאני יכול להסביר, מן חולשה וחוסר התמצאות. נפלו לי המשקפיים אבל לא הצלחתי להרים אותם. הראש רוצה לבצע אבל הגוף לא מגיב. רציתי להתרענן ולגשת לשטוף את הפנים, אבל לא הצלחתי להתרומם מהכיסא.

קראו עוד על החיים לאחר שבץ מוחי

למזלי הגדול, בבית הכנסת התפללו באותה עת נהג אמבולנס וחברו שהיה פרמדיק. הם שמו לב שמשהו איתי לא בסדר ושאלו לשלומי. כשעניתי שאני מרגיש חלש, הם הביטו בי ולא היה להם ספק שאני עובר אירוע מוחי.

תוך עשר דקות כבר הייתי בדרך ל'סורוקה'. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו הייתי בוחר להתפלל באותו זמן בנתיבות. הרי היה לוקח זמן עד שהיה מגיע אמבולנס ועוד זמן יקר היה מתבזבז בנסיעה עד לבאר שבע.

את כל הנסיעה עברתי אמנם בהכרה מלאה, אבל החבר שליווה אותי סיפר לי שהייתי מבולבל ולא הצלחתי לדבר אלא למלמל הברות לא ברורות. מיד לאחר שהגעתי למיון עברתי בדיקת CT. הסתכלתי על הטכנאי בעיניים שואלות אבל הוא רק אמר שהרופא כבר יסביר לי. ידעתי שתשובה שכזו לא מבשרת טובות – ואכן האבחנה הייתה שעברתי שבץ מוחי.

הליך מורכב לא רק בגלל הקושי הפיזי

מאדם בריא ופעיל הפכתי ברגע למטופל שזקוק לעזרה כדי לתפקד. תחושה לא קלה כלל. נשארתי במחלקה עד ערב סוכות ואז עברתי למחלקת השיקום, שם שהיתי עוד כשלושה חודשים בטיפולי פיזיותרפיה מאומצים ותרגול עם מרפאה בעיסוק. לאט-לאט חזרה אליי גם יכולת הדיבור, אבל עד היום, שנה אחרי, הדיבור שלי עדיין מעט 'כבד'.

פלג גופי הימני הוא זה שנפגע מהאירוע המוחי שעברתי, מה שאומר שהייתי מוגבל מאוד בתנועה ביד ורגל ימין. נזקקתי להמשך שיקום בקהילה אז נאלצתי לעבור לאופקים, גם כדי לקבל טיפול ובעיקר כדי להיות קרוב למשפחה המורחבת שתמכה וסייעה לי בכל מה שהייתי צריך, ועושה זאת באהבה עד היום.

למזלי הגעתי בזמן לבית החולים וטיפלו בי מיד, אבל השיקום שהפך להיות החלק העיקרי שסביבו סובבים היום חיי (מלבד העבודה), הוא הליך מורכב לא רק בגלל הקושי הפיזי, אלא לא מעט בגלל המוסדות השונים שצריכים לעזור ולא עושים זאת ובגלל הבירוקרטיה שהמטופל צריך להתמודד מולה.

כך למשל, בקופת החולים הערימו עליי קשיים בכל הנוגע למתן טופס התחייבות לטיפולים שעברתי ב'עלה נגב' (כפר שיקומי), ולצערי נאלצתי להפסיק שם את השיקום וביקשו שאחזור לעשות פיזיותרפיה בקהילה - דבר שהתברר כלא יעיל בעליל. מי שטיפלה בי השקיעה בי בקושי 15 דקות ושלחה אותי לתרגל על אופני כושר. אחרי שישה מפגשים היא כבר אמרה שאין לה יותר מה להציע לי.

הביטוח של קופת החולים שלי מאפשר לי כיום 24 טיפולי פיזיותרפיה בהשתתפות עצמית של 50 ₪. איני יודע מה אעשה כשאלה יסתיימו. בנוסף אני משלם באופן פרטי 190 שקלים לכל טיפול של מרפאה בעיסוק.

מתפלל לבורא עולם שאחזור לפחות להיות 80% מהאדם שהייתי

ללקות באירוע מוחי זו חוויה קשה כשלעצמה, כזו שמשפיעה לא רק על בריאותך ועל התפקוד, אלא גם על מצב הרוח. אני לא מרשה לעצמי ליפול לתהומות, אלא שומר ככל שאני יכול על מצב רוח טוב ועל חשיבה חיובית.

החברים והמשפחה, שבהתחלה קיבלו בהלם את מה שעברתי, הם אלה שמחזקים אותי היום. אני מתפלל לבורא עולם שאחזור לפחות להיות 80% מהאדם שהייתי לפני האירוע המוחי, אבל העבודה עדיין רבה.

אני מפעיל את יד ימין שלי אבל היא עדיין מאוד חלשה. התחושה בפנים עדיין מעומעמת באזורים מסוימים ואני גם מתהלך בעזרת סד וקב ולשמחתי, בזכות הרבה תרגול, הרגל מתחזקת.

בשבועות האחרונים התחלתי לתרגל גם פילאטיס, שלוש פעמים בשבוע למשך 45 דק', והתוצאות מדהימות. הקצב בו אני חש בשיפור הוא לאין שיעור מהיר יותר מכל הטיפולים שעשיתי עד כה ואני ממליץ על כך בחום.

בזכות העובדה שהגעתי מהר לבית החולים לצד עבודת שיקום מאומצת, הצלחתי גם לחזור לעבודתי במשרה מלאה כאזרח עובד צה"ל, אבל אני לא משלה את עצמי - אני רק בן 56.5 והמסע שלי לחזרה לתפקוד אופטימלי עדיין נמשך.