נסגרתי בחדר שלו ולא רציתי לצאת משם

בחור צעיר, מאוד מוצלח, מאוד מקובל בחברה. היה בו כל מה שנערה יכולה לרצות בבן זוג.

הכרתי אותו בסיום קורס מפקדי טנקים בג'וליס. הייתי תלמידת תיכון בת 16.5. הזוגיות בזמנו לא הייתה כל כך פשוטה, כי לא היו טלפונים ניידים והתקשורת הייתה דרך איזשהו טלפון ציבורי שהוא היה לפעמים תופס ולפעמים לא. אמנם בחופשות היינו כל הזמן יחד אבל בשאר הזמן התגעגענו. יש לי הרבה מכתבים ממנו ובמכתבים האלה הוא כבר דיבר על העתיד שלנו יחד, על הילדים שלנו. היה לנו ברור שנתחתן, דיברנו על יולי, אחרי שנשתחרר מהצבא.

• לפרויקט המלא - לחצו כאן
  

בערב יום כיפור קראו לו לרדת לכוננות לסיני למרות שהוא היה בחופשת שחרור, ויצאו שני טנקים לחבור למוצב "ליטוף", ולחלץ טנקים שנתקעו בדרך. הוא חטף פגז כבר בלילה הראשון.

אנחנו לא ידענו. המשכתי לשלוח לו מכתבים. מישהו אמר שראו אותו באיזשהו מקום. מסתבר שכולם ידעו שהוא נהרג, רק אף אחד לא בא וסיפר לנו מכיוון שהגופות נשארו בשטח שנכבש על ידי המצרים באותו זמן.

צבי (ציקי) ברוידא ורינה כהן

כשראיתי שבאו המפקדים מהפלוגות האחרות כבר היה פחות או יותר ברור לנו. אני זוכרת את עצמי נסגרת בחדר שלו ולא רוצה לצאת משם. לא רציתי לעשות שום דבר. לא רציתי לחיות. לא היה טעם בשום דבר.

אני זוכרת את תחושת הבדידות, כי למרות שהייתי מוקפת - במשפחה שלו, במשפחה שלי - הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי בעולם הזה. חשבתי שאילו הייתי אלמנה אולי היו מבינים יותר, נותנים לי לגיטימציה.

עד אותו רגע את ילדה תמימה, עם משקפיים ורודים, ואז כשזה קורה פתאום הדעות שלך על העולם משתנות. את כבר לא אותה ילדה, ויחד עם זה כן נוצרת משמעות לחיים. המשמעות מבחינתי היום היא הניהול של העמותה שלנו, זאת משמעות מאוד גדולה, לעזור לאלה שעוברות את אותם הדברים הקשים שעברתי.

התמצית של העמותה היא התמיכה ההדדית, אנחנו מצמידים חברה ותיקה לחברה חדשה, עוזרות ותומכות. זה מאוד מאוד חשוב.

בשנים הראשונות זה מאוד חזק. לאחר מכן את בוחרת במה שיש לך, את יולדת ילדים, את בוחרת בחיים שלך עכשיו.

• תוכן: הדר גיל-עד, הפקה: נטלי כץ וסהר אברהמי, עיצוב: קוסטיה פרמיאקוב, עריכת וידאו: דפנה פלד, ניהול פרויקט: הדר גיל-עד ונועה גליקשטיין-קרן