שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החברות של אדי ז"ל לא הפסיקו לאהוב אותו
    35 שנים עברו מאז שנפל, אך עבור מרב וגיתית, חברותיו של אדי לב ז"ל, הזמן לא באמת מרפא את הפצעים. הן שומרות על קשר עם משפחתו וגם משפחתן החדשה שמעה עליו. "באלבום שלי מהצבא יש תמונות שלו, ואפילו הקראתי לבת שלי את המכתב שקיבלתי ממנו. זה מכתב מדהים"

    "אחי הגדול עף בשמיים

    עכשיו הוא כל יכול

    הוא קול מספר

    במעופו חולף מעל ירושלים

    העיר, אהובתו,

    אליה הוא כמה, אותה הוא חולם

    אותה הוא נושם

    רגע נוגע ומתרחק.

    והנה בית הספר, החברים הטובים

    של שנות השבעים

    ניחוחות מזמן רחוק ותמים

    עוד מילים, עוד שבילים

    בין כל מה שהיה

    לבין האגדות שמתרקמות עם השנים.

    סיפורי גבורה, רישומי גדולה

    מטוס מרעים באפלה

    בזה הלילה הנפלא,

    זה אחי"

     

    (השיר "אחי הגדול" נכתב על ידי נמרוד לב לזכר אחיו אדי (דוד) לב, טייס קרב בחיל האוויר שנהרג בהתרסקות מטוסו, כאשר נמרוד היה בן 11 בלבד).

     

    אני מכירה את אדי. אני יודעת עליו הרבה מאד דברים כמו כמה הוא נהנה לרכוב על אופנוע, וכמה תסכול הרגיש כששבר את הרגל וחשש שלא יוכל לסיים את קורס הטיס עם חבריו. הכרתי את אדי לפני חמש שנים, קצת אחרי שנמרוד ואני הפכנו לזוג, עד כמה שזה הגיוני להכיר מישהו שמעולם לא פגשת, ולעולם לא תפגשי. אדי לא מכיר אותי, למרות שהוא נוכח-נפקד אצלנו בבית. אני לא יכולה לגעת בו, אבל הוא יושב איתנו מדי יום בסלון. לו היה מכיר אותי, הוא בטח היה מחבב אותי, אם לשפוט מאיך שהוא מחייך אלי מתוך התמונות שעל הקיר.

     

    שלושים וחמש שנים עברו מאז יום מותו, אבל הזיכרון שלו נותר חד. לא רק בקרב משפחתו, אלא גם בקרב בנות הזוג שהיו לו במהלך השנים, שנשארו במשך כל הזמן הזה בקשר עם המשפחה. תהיתי לעצמי כיצד יתכן שהן עדיין נושאות את אדי איתן, על אף הזמן שחלף, על אף שהם בסך הכל היו חברים בזמן בית הספר או הצבא - לא קשר משמעותי לכאורה, ועל אף שהן מזמן כבר הקימו משפחה. דיברתי עם מרב ברונשטיין ועם גיתית ברזילי-גורודצקי, חברותיו לשעבר של אדי. למדתי מהן עוד קצת על אדי והרבה על חשיבות הזיכרון של מי שאיננו עוד. ואחרי שדיברתי איתן הבנתי שלמרות שמעולם לא פגשתי את אדי, גם לי יש תפקיד חשוב בהנצחת זכרו.

    נוכח-נפקד בביתה של נועה. אדי לב ז"ל (צילום: אוסף משפחתי) (צילום: אוסף משפחתי)
    נוכח-נפקד בביתה של נועה. אדי לב ז"ל(צילום: אוסף משפחתי)
     

    אפילו הבנות שלי שמעו עליו

    מרב ברונשטיין היתה חברתו של אדי כבר בגיל 14, וכך היא מספרת: "הכרנו ביום כיפור כשהייתי בכיתה ח'. בכל יום כיפור הילדים של בית הכרם היו נפגשים בכיכר דניה. אדי ראה אותי שם, פנה אליי ודיברנו. הוא ליווה אותי הביתה ומאז היינו חברים במשך כמעט שנה, שזה משהו נדיר לאותה תקופה. נפרדנו לקראת החופש הגדול, אבל יום לפני תחילת הלימודים של ט', כשהלכתי לראות את מערכת השעות, פגשתי אותו שם והתחברנו בעצמה רבה מחדש".

     

    "כאן התחילה המסכת שנמשכה כמעט עד מותו, מערכת יחסים מאד מורכבת של אהבה, שבה אנחנו כל פעם נפרדים ואז מתחברים מחדש. הוא היה יוצא מחיי ואז חוזר לחיי המון פעמים, בעיקר כשהיה שומע שיש לי חבר חדש. הוא היה מגיע ומנסה להראות לי למה מי שבחרתי בו לא ראוי לי. שזה רק הוא ולא יעזור כלום. וזה עבד כל פעם, למעט כשהכרתי את ספי, שהיום אני נשואה לו. הלכתי עם ספי למסיבה בירושלים ואדי הגיע עם שלשה מחבריו. הוא התחיל את הסאגה הידועה ואמרתי לו שהפעם לא יצליח לו, שאני אוהבת את ספי ושהוא הגבר איתו אתחתן. זו הפעם האחרונה שראיתי את אדי, וכמה שבועות אחר כך הוא נהרג. יש אנשים שאת לא יכולה להבין שהם יכולים שלא להיות יותר. כזה היה אדי. זה לא יכול לקרות שהוא לא יהיה קיים".

     

    אבל בתוכך הוא המשיך להתקיים.

    "אדי היה חלק אינטגרלי מחיי במשך המון שנים, כמעט חמש שנים, באינטנסיביות לא מועטה. בתוך קשר רגשי עמוק ומאד הדדי. הוא היה שם בשנים של גיל ההתבגרות – שמעצב בתוכנו מי אנחנו ואיך אנחנו, וזה מסביר את המקום שהוא נשמר בתוכי. אדי נוכח בחיי ובחיי המשפחה שלי כל הזמן. מאז שהבנות שלי קטנות הן יודעות הכל על אדי ועל האהבה הגדולה שלי כלפיו".

     

    נמרוד לב והשיר שכתב על אחיו

    נמרוד לב והשיר שכתב על אחיו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מבחינת המשפחה שלך זה לגיטימי?

    "בודאי. יש מקום בתוכנו שבו נשמרים אנשים שהיתה להם תרומה משמעותית למי שאנחנו, שלא גוזל מאחרים שלצידך אלא נעשה בסוג של נועם. גם כשאדם נהרג הוא בכל זאת היה, ואת זה אי אפשר למחוק. כך שהיתה לי את הלגיטימציה והברכה מהמשפחה שלי שלא חייבים למחוק את מה שהיה. מותר לדבר על זה ולעבד את זה רגשית, זה תמיד היה על השולחן. זה סוג של נוכחות שהיא מינורית, אבל היא שם בבית. היה איש כזה והוא איננו עוד, ויש מי שיספר עליו. אדי היה אדם ענק, ואפשר להגיד את זה גם במרחק השנים, הבגרות וההתפכחות. למרות שהכרנו כשהיינו צעירים, הוא הספיק לעשות בשנים בהן חי דברים שאנשים לא מספיקים בשלושים שנה".

    "אדי היה אדם ענק ואפשר להגיד את זה גם במרחק השנים" (צילום: אוסף משפחתי) (צילום: אוסף משפחתי)
    "אדי היה אדם ענק ואפשר להגיד את זה גם במרחק השנים"(צילום: אוסף משפחתי)
     

    כיצד נשמר הקשר עם משפחתו של אדי?

    "תמיד התקשרתי לפני יום השנה, ובשנים שיש אזכרות הגעתי, וכך עד היום. אבל מה שאפשר את הקשר עם המשפחה היה האישיות של נעמי (אמו של אדי ז"ל, נ.ב.), שהיא אישה מיוחדת. אני זוכרת שנעמי באה לבקר אותי אחרי שנולדה בתי הבכורה, ועם השנים התפתחה בינינו ידידות עמוקה. הקשר הזה הוא משהו שחשוב למשפחה, אחרת זה כמובן לא היה קורה. להורים שכולים יש צורך לשמור על קשר עם החברים של הבן, כי מבחינתם זה סוג של נגיעה במשהו שאין להם יותר. בתוך החברים, בזיכרונות שלהם, נשמר משהו מהילד שאיננו עוד. כל זמן שמי שהכיר את אדי עדיין חי, חלק מאדי נשמר. וכשמשפחתו וחבריו לא יהיו יותר, גם אדי לא יהיה יותר".

     

    זה היה היום הכי טראומתי בחיי

    גיתית ברזילי-גורודצקי היתה חברתו של אדי בזמן השירות הצבאי, ולמרבה האירוניה היא גם זו שבישרה למשפחתו על מותו. "הוצבתי לשרת בחצרים, וכשהגעתי פגשתי בחורה שלמדה איתי בבית הספר והיתה שם כבר שנה. היא סיפרה לי על בחור, פרח טייס בשם אדי, שמאד מוצא חן בעיניה. בימי שישי היה מותר לפרחי הטייס להביא איתם חיילות לארוחת הערב, אז הגעתי עם ידיד שלי וכשפגשתי את אדי מסרתי לו ד"ש מאותה חברה. אחרי הארוחה אדי חיכה לי למטה ואמר לי שאני מוצאת חן בעיניו".

     

    "היה לי מצפון, אבל עד גבול מסוים, כי הוא היה גם חכם, גם מעניין, גם עם חוש הומור, גם ניגן וגם חתיך מדהים. אז התחלנו להיפגש, עם כל הכבוד לחברה. גם ככה לא היה ביניהם כלום, זה לא שהם יצאו. אחרי כמה זמן אדי נבחר לטוס לנורבגיה מטעם חיל האוויר, ושלח לי משם מכתב אהבה שיש לי עד היום. במכתב הוא הביע חשש שאכיר מישהו אחר וכתב לי שהוא אוהב אותי. כשהוא חזר נסעתי יחד עם אבא שלו לאסוף אותו מהשדה".

    מכתב האהבה של אדי (צילום: אוסף משפחתי) (צילום: אוסף משפחתי)
    מכתב האהבה של אדי(צילום: אוסף משפחתי)

     (צילום: אוסף משפחתי) (צילום: אוסף משפחתי)
    (צילום: אוסף משפחתי)
     

    "כשהוא סיים את הקורס כבר לא היינו ביחד. הוא שבר את הרגל והיה המון זמן בבית. אני כמעט לא יצאתי הביתה, אז מטבע הדברים הקשר נגמר. אבל בתום הקורס הוא הוצב אצלי בטייסת והתקרבנו בחזרה. הוא בא אליי ביום שבת אחד, ויכול להיות שהיינו חוזרים להיות חברים, אבל לא הספקנו. למחרת, כשהגענו לבסיס, הוא אמר לי 'אני הולך לטוס, מיד אחזור' ושלח לי נשיקה באוויר, אבל הוא לא חזר. במקום זה פרצה מהומה בבסיס, והגיעו תמונות שצולמו ע"י המחלצים ולא רצו שאראה אותן".

     

    איך קרה שהגעת להודיע על מותו למשפחה?

    "מפקד הטייסת ביקש ממני לבוא איתם למקרה שיהיו בעיות, כי אני מכירה את ההורים. בדיעבד הם צדקו כי בהתחלה מי שפתח להם את הדלת זה הילד (נמרוד, נ.ב.) שאמר להם שאמא לא בבית. אז חיכינו בחוץ עד שאמא שלו תגיע, וברגע שזיהיתי אותה הודעתי להם שזו היא, והתכופפנו כדי שהיא לא תראה אותנו ברחוב. כשנכנסתי נעמי כבר ידעה. היא הסתכלה עלי ואמרה לי 'זהו גיתית, הא?'."

     

    "היא חזרה שוב ושוב על אותו המשפט, 'איך לא הרגשתי שזה קורה? הרי כשאדי ואני היינו מתחילים לשיר זה תמיד היה אותו השיר. זה לא היה אמור לקרות'. היא שאלה אותי מה קרה שם בדיוק, רצתה לדעת על התקלה שהיתה במטוס ולמה אדי לא נטש אותו בזמן, אבל לא ידעתי מה לענות לה. זה היה נורא. אני זוכרת כל מילה שנאמרה שם בערב הזה, זה היום הכי טראומטי שהיה לי בחיי".

     

    באיזו צורה אדי המשיך ללוות אותך ב-35 השנים שעברו מאז?

    "לא הרגשתי אלמנה, כי כשהוא נהרג לא הייתי בת הזוג שלו, אבל הכרתי טוב את המשפחה. כולם שם מיוחדים, פתוחים וחמים. הם קיבלו אותי ואהבו אותי, אז היה לי כיף לבוא אליהם אחר כך ושמרתי איתם על קשר. גם עם המשפחה שלי דיברתי על אדי. באלבום שלי מהצבא יש תמונות שלו ואפילו הקראתי לבת שלי את המכתב שקיבלתי ממנו. זה מכתב מדהים".

     

    אני מניחה שלא היית שומרת את המכתב אם אדי לא היה נהרג?

    "הייתי שומרת את המכתב. בכל זאת, לא זורקים מכתב אהבה מאחד כמו אדי. אני גם בטוחה שהייתי נשארת עם אדי בקשר כל החיים, לאו דווקא קשר רומנטי, כי הוא באמת היה משהו מיוחד. היה לו גם ראש וגם צורה, לא היה חסר לו כלום. מוזר לחשוב על זה, אבל אם אדי היה חי היום הוא בטח היה איש בן 55 עם כרס, אולי גם קרחת. אבל אדי יישאר תמיד צעיר, יפה ומוצלח. הזיכרון שלי ממנו מטושטש כמובן, בכל זאת עברו הרבה מאד שנים, אבל אני זוכרת את הצורה של הפה שלו כשהוא היה מדבר. היתה לו סמך קצת שורקת. היו לו שיניים יפות כאלה, אני זוכרת את הפה שלו. אני גם זוכרת את העיניים הגדולות שלו. אני זוכרת".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים