אח שלנו גיבור
בשנות ה–80 הייתה משפחת ואן אריק מותג עולמי משגשג של היאבקות ואובססיה ישראלית מטורפת. ואז הכל התרסק במהירות מחרידה: דיוויד מת משילוב של מחלה ומשככי כאבים, מייק התאבד עם כדורי שינה, כריס תקע לעצמו אחד בראש וקרי בחר בירייה בלב. 22 שנה לאחר שפרש, קווין ואן אריק חוזר לזירה בתל–אביב לקרב סופי בהחלט, פותח את הזיכרונות הכי כואבים ומסביר למה דווקא הוא השורד האחרון
הרבה ראשים של ילדים ישראלים עוצבו בשנות ה־80 בזכות קווין ואן אריק וארבעת אחיו. זה לא קרה בזכות רעיונות פילוסופיים שהגתה המשפחה הטקסנית, אלא בגלל לפיתת הראש האימתנית שהפכה לסמל המסחרי שלהם. זה היה קורה בשלהי הקרב: היריב הרשע - והם תמיד היו רשעים - היה כבר עייף, אבל עדיין מסוכן. לפתע השדרן היה שואג, !here comes the claw - הואן אריק התורן היה לופת את מצחו של היריב ומוחץ אותו. היריב היה נופל על ברכיו, מסמן לעזרה בידיו ושוכח את שמו. ילדי ישראל התרשמו עמוקות והיו לופתים אחד את השני בראשם ולוחצים, כי כולנו רצינו להיות ואן אריק.
כשקווין ואני מתחילים את הראיון בשיחת סקייפ מביתו בהוואי, אני מראה לו תמונה של אחי הגדול ושלי בחצר הבניין שלנו באמצע שנות ה־80. לשנינו יש אופניים, לי יש סימני מאבק על המצח ולו יש חולצה שתמיד רציתי: טי־שירט לבנה עם תמונה מודפסת של קווין ואן אריק.
"גם אני הייתי מבצע את הלפיתה על האחים הקטנים שלי", נזכר קווין, אוטוטו בן 60, "כולנו עשינו את זה. אגב, בפעם הקודמת שביקרתי בישראל נפגשתי עם שמעון פרס והוא ביקש ממני לנסות עליו את הלפיתה. הוא היה מאוד מבוגר אז נורא נזהרתי".
מה הסיפור של הלפיתה הזו?
"אבא שלי המציא את זה. האזור הזה ברקות מאוד דק ורך, ואם היריב חוטף את זה בסוף הקרב, כשהוא עייף והלב שלו דופק חזק, אז הוא לא יכול לראות, קשה לו לנשום ויורד לו דם מהעיניים".
מה הוא מרגיש?
"כאב ראש".
קשה להסביר לילדים שגדלו בעידן רב־ערוצי, יוטיובי, מרובה אלילים, כמה גדולה הייתה משפחת ואן אריק. מי שלא היה שם לא יבין לעולם ומי שמכיר לא צריך הסבר. ובכל זאת: אמצע שנות ה־80, בטלוויזיה של העם שיושב בציון היה רק ערוץ 1, אבל הטייה מיומנת של האנטנה איפשרה קליטה של ערוצים ממדינות שכנות, ובראשם הערוץ הפופולרי 'מידל איסט', ערוץ אמריקאי ששודר בחסות צבא דרום לבנון. לצד שידורים קבועים של תוכניות דת, זכו הישראלים לעירוי אקשן שהפך לאובססיה לאומית, היישר מטקסס יו־אס־איי - היאבקות חופשית (קאץ', קראו לזה הילדים שרצו להיראות מביני עניין).
זה היה שואו בידורי מרובה גלימות, פרוות לבנות ומעילי נצנצים, מסכות שדונים שעטו גברים גדולים עם כישורי משחק מפוקפקים. המתאבקים התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: מצד אחד הנבלים, שסימלו את כל מה שמאיים על אמריקה - בעיקר זרים כמו "קבוקי הגדול, הבוגי־מן מסינגפור" או "קימאלה" השחור והשמן עם הבוס הערבי שלו, "אכבר", לצד צעירים אמריקאים חצופים שייצגו סטייה מדרך הישר ושיחקו מלוכלך.
מולם עמדו מתאבקים מייד־אין־אמריקה כמו שטראמפ מפנטז עליה - נוצרים לבנים שיהרגו את הזרים שמנסים לשנות את הסדר הישן והטוב. בצד הזה שלט האלק הוגן ולצידו משפחת ואן אריק: קווין, דיוויד, קרי, מייק וכריס, חמישה אחים שגודלו ונוהלו בידי האב הקשוח והכל יכול - המתאבק לשעבר פריץ ואן אריק. "כולם אמרו שמתאבק צריך גימיק", אומר קווין, "אבל אנחנו היינו היחידים שלא היה להם גימיק, המשפחה הייתה הגימיק".
ההצלחה הייתה עולמית, אבל בישראל היא הפכה לאובססיה. שידורי ההיאבקות של מוצאי שבת, עם טכנולוגיית הסלואו מושן החדשנית, הפכו למסורת משפחתית ישראלית, בעיקר גברית. בכל בית במדינה יכולת למצוא חולצה, פוסטר או תסרוקת איומה בסגנון הואן אריקים. אבל ההצלחה הפוטוגנית של נערי הפוסטר האלה הוציאה לדרכה טרגדיה משפחתית מתגלגלת שבה מלוהק קווין - בעל כורחו - לתפקיד השורד האחרון.
* * *
זה התחיל בצורה תמימה יחסית. ג'ק אדקיסון, בן של שריף טקסני ומתאבק עם ראש פתוח הבין שהוא צריך לייצר פרסונה בימתית מעניינת. הוא המציא דמות של נבל נאצי בשם פריץ ואן אריק. זה עבד, הקהל פחד, אדקיסון הצליח. הוא ואשתו דוריס הביאו לעולם שישה ילדים, כולם בנים. הבכור, ג'קי, סימן את הכיוון המורבידי שאליו תיקלע המשפחה כולה והתחשמל למוות בגיל שבע.
"רציתי להיות כמו אבא שלי", נזכר קווין, שנשאר האח הגדול אחרי מות ג'קי (ויגיע ב־9 ביולי, עם שני בניו, למופע שיתקיים בהיכל קבוצת שלמה בת"א). "הוא עצמו רצה שאני אהיה ביולוג ימי. למדתי ביולוגיה, אבל האתלטיקה פשוט באה לי בקלות וחשבתי שאהיה שחקן פוטבול מקצועי. אבל אז התחלתי להיפצע בברכיים ונכנסתי להיאבקות, שם אפשר לשמור על הברכיים. נשארתי שם במטרה לעשות כמה שיותר כסף. בהתחלה קראתי לעצמי פשוט 'ואן אריק', כי לא ידעתי שגם האחים שלי יצטרפו, חשבתי רק להמשיך את השם של אבא שלי".
אבל הם נכנסו, בהתחלה קרי ודיוויד, אחרי זה הצטרפו גם מייק וכריס. בטלוויזיה ראינו הרבה זוהר, אבל במציאות היה גם צד אפל – סמים שהחזיקו אתכם.
"כן, בעיקר משככי כאבים. כשאתה מתאבק - אבל זה נכון לכל ענפי הספורט המקצועיים - כאב הוא חלק גדול מהעניין. בזירה אתה שם את הכאב במקום מסוים בראש ושולט בו. אבל למחרת זה חוזר אליך בגדול. היינו מתאבקים גם שבע פעמים בשבוע. אתה רוצה לעלות לזירה חזק, גם אם נפצעת אז אתה לוקח משכך כאבים לכתף או לצוואר ומחזק את האזור. אלא שבלי שתשים לב זה יהרוג אותך".
וזה קרה.
"לדעתי זה מה שקורה להמון מתאבקים. הם מתעללים בגופם ועוד הולכים לשתות אחרי הקרב. צריך לזכור שזו תרופה לטווח קצר, לא פתרון לטווח ארוך. אם אתה לוקח משככי כאבים יומיים ברצף, אתה חייב לפחות יומיים ברצף בלי משככי כאבים. חייבים משמעת כי זה כל כך מסוכן, אני לא מכיר כמעט אף אחד שיודע להתמודד עם זה. כולם מתמכרים ואז מתים".
ואתה?
"קיבלתי מתנה - יש לי משמעת, הייתי יודע להגיד לעצמי 'לא', אבל היו הרבה גברים שלא ידעו להגיד את זה".
וחלק מהגברים הללו הם גם האחים שלו. קווין לא שש לדבר על השימוש של הואן אריקים עצמם בסמים, אבל כבר הודה בעבר שאחיו "חצו את הקו כי הם קיבלו החלטות לא טובות, היו להם את הסמים האלה במוח. אלו סמים חוקיים שהרופאים רושמים לך. תמיד אמרתי להם לא לעשות את זה והם היו מתעצבנים שאני הורס להם את כל הכיף. הם לא ממש הקשיבו לי". מנקודה מסוימת ובמשך עשור מופרע במיוחד, האחים שלו החלו ליפול אחד אחרי השני.
בהתחלה זה קרה לדיוויד. ב־1984, בשיא הצלחתו, הוא נמצא מת בחדר מלון ביפן מסיבוך של דלקת מעיים קשה שחברה לאורח חיים הרסני ועתיר משככי כאבים.
"שיחת הטלפון על דיוויד הייתה דבר נורא", נזכר קווין בכאב. "נסענו להתאבק בצפון קרוליינה והוא היה על הפנים. שאלתי אותו מה קרה, הוא נראה כמו רוח רפאים, אמרתי לו, 'אתה תישאר בפינה, אני אעשה את הקרב', ובכל הקרב הוא פשוט עמד בפינה ולא זז. ידעתי שמשהו לא בסדר. לפני הנסיעה הייתה לי תחושה ממש רעה, אמרתי לו, 'אל תיסע לי למות ביפן, תישבע שאתה חוזר'. והוא נשבע. חשבתי שאם אני אומר את זה, זה לא יקרה. פתאום ניגשתי ונישקתי אותו על הלחי, דבר שאני אף פעם לא עושה. זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
רק שלוש שנים אחר כך, שוב המוות הגיע להכות במשפחת ואן אריק. זה התחיל בישראל, מכל המקומות. במסגרת סיבוב ההופעות העולמי של הואן אריקים, הם הגיעו גם אלינו. ההיסטריה הייתה מושלמת. בנתניה השמידו המעריצים את הכניסה לבית המלון בו הם התאכסנו. באחד הקרבות מייק נפגע בכתפו. "הוא היה חייב ניתוח ברגע שחזרנו מישראל. הוא קיבל זריקה ופיתח רעלת. בקטריה נדירה נכנסה לו לגוף בניתוח, הטמפרטורה שלו התקרבה ל־42 מעלות והוא היה אמור למות".
מייק שרד אבל מצבו הנפשי הידרדר. הוא איבד ממשקלו, רצה לחזור לזירה, והלחץ שהיה עליו אחרי מותו של אחיו דיוויד דחף אותו לקצה. במשך שבעת החודשים הבאים הוא היה מעורב בתאונות דרכים, נעצר על נהיגה בשכרות ועל החזקת מריחואנה. הוא שוחרר אבל הבושה אכלה אותו מבפנים.
"הוא הרג את עצמו, החום הזה השפיע עליו", מספר קווין. "הוא היה הגיוני ליום או יומיים, ואז לא עצמו בכלל. זה היה נורא. נסעתי באוטו ופתאום הודיעו ברדיו שמייק ואן אריק נעדר".
המשטרה מצאה את גופתו בתוך שק שינה בלוי קרוב לבית ילדותם של הואן אריקים בטקסס. הוא בלע כמות גדולה של כדורי שינה והוריד אותם עם הרבה אלכוהול. בפתק שהשאיר כתב: "אמא, תמיד היית נהדרת. אני במקום טוב יותר".
הבא לשלם את המחיר היה כריס ואן אריק, האח הקטן במשפחה, נמוך, שמנמן, שסבל מאסתמה ודלדול העצם ולקח תרופות שהחלישו אותו. אבל אצל הואן אריקים חלש זה כנראה עניין לחלשים. כריס הפך למתאבק - גם אם לא הפך לכוכב גדול כמו אחיו - ולעיתים תכופות שבר את עצמותיו הפריכות.
קווין נזכר בסיפור מחריד מקרב שמרמז באיזה לחץ עצום היה כריס - וכנראה כל האחים - להוכיח כל הזמן את עוצמתם הפיזית, קשיחותם, גבריותם.
"הייתי איתו בזירה וראיתי איך הוא שובר שתי עצמות בידיים. צעקתי לו שיתחלף איתי אבל הוא לא רצה. למעשה נתתי לו אישור להמשיך, ואז הוא עשה את הבעיטה תוך כדי קפיצה, וכשנפל הוא שבר יד. הוא עדיין לא הסכים להתחלף, ורצה לנסות בעיטה נוספת. הוא לא הקשיב לי ופגע בעצמו עוד יותר. הרופאים נאלצו לתקוע מסמרים בתוך היד שלו והודיעו לו שהוא לא יוכל להתאבק יותר". ב־1991, כריס שם קץ לחייו. "הוא ירה לעצמו בראש עם אקדח 9 מ"מ. איזה צעד מטופש".
קווין היה האתלט הכי גדול במשפחה. מין טרזן גמיש וחזק שמזנק מהחבלים. מייק, לטענתו, היה המתאבק הכי מוכשר - "אני לא חושב שהוא הפסיד בקרב". אבל כנראה שקרי ואן אריק היה הכוכב הגדול מכולם. הוא היה הכי חזק, הכי גדול, עם השיער הכי ארוך, ובעיקר הכי כריזמטי. שנה לפני מותו של מייק, קרי היה מעורב בתאונה דרכים קשה שכמעט הרגה גם אותו.
"קרי וחבר שלנו שהוא שוטר עשו תחרות על הכביש, קרי עם האופנוע שלו והשוטר עם הרכב שלו", סיפר קווין בעבר. "קרי התנגש ברכב ועף מהאופנוע, אלא שלרוע המזל הרגל נתקעה בגג של הרכב ונתלשה מהמקום. בבית החולים ניסו לאחות אותה אבל לא הצליחו".
שמרתם את זה בסוד. לפי המיתוס הוא היה מתקלח עם מגפיים כדי שלא יגלו שיש לו פרוטזה.
"הייתה לו פרוטזה והוא נלחם איתה בזירה. אני חשבתי שזה אמיץ מצידו להילחם ככה עם רגל אחת, הייתי מאוד גאה בו, חשבתי שהוא סופרמן. אבל הוא חשב אחרת. הוא הרגיש שהוא חצי אדם. זה נכנס לו לראש ושבר אותו".
הוא הידרדר, לקח יותר משככי כאבים, אבל גם התמכר לסמים אחרים.
"כן, הוא התמכר לקוקאין. ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל לא חשבתי שזה כל כך קיצוני. באיזשהו שלב הוא אמר לי, 'אני הולך להרוג את עצמי'. אמרתי לו, 'אל תגיד את זה, תחשוב על הבנות שלך, זה מטופש'. הוא אמר לי שלא יעשה את זה, אבל בגלל הסמים הוא לא היה יכול לחשוב בבהירות. צדנו הרבה במשך השנים, קרי ידע להרוג במהירות. ב־1993 הוא ירה בעצמו בלב וגמר את הסיפור".
איבדת את ארבעת אחיך בתוך עשור. אח נוסף מת כבר כילד. מה חשבת? מה עבר עליך?
"הרגשתי שאני משתגע. איבדתי את דיוויד ואז את מייק ואז את כריס ואז את קרי, ולא הייתי עצמי. בהתחלה כעסתי על אלוהים, ואחרי זה על עצמי - אני הייתי האח הגדול, הם היו האחים הקטנים שלי, הייתי אחראי להם וכולם מתו. אם הייתי אח גדול טוב יותר אולי הייתי מציל אותם. כל המחשבות עוברות בראש. אבל אני לא אלך לסמים ולא אהרוג את עצמי, אני לא אדם כזה. ידעתי שהמוות רוצה אותי, והחלטתי לא לתת לו לנצח שוב. הוא לא ייקח יותר ואן אריקים. אבל הרגשתי רע ובודד, הרגשתי שאני צריך להיענש, שמגיע לי לשבת בכלא".
הייתה לך תוכנית כזו.
"נכנסתי לחנות נשק בטקסס, ראיתי שהמוכר מסתכל עליי וחשבתי שזו הדרך הכי טובה להגיע לכלא בלי לפגוע באף אחד. אז כשהוא הסתכל פשוט לקחתי אקדח ושמתי אותו במכנסיים שלי. הוא ראה את זה ואמר לי, 'אנחנו אוהבים אותך, קווין'. יצאתי מהחנות, הלכתי לרכב ואחרי פחות מדקה חזרתי והחזרתי לו את הנשק. כשמשהו פוגע בך כמו שהוא פגע בי הוא יכול לעשות לך אחד משני דברים - אתה יכול לשנוא את העולם, או שאתה לא רוצה שאף אחד יסבול כמוך. ואני לא רוצה שאף אחד יסבול כמוני. זה יצר אצלי המון חמלה".
ממרחק השנים, אתה חושב שיכולת להציל מישהו מהם?
"חשבתי על זה הרבה זמן והגעתי למסקנה שלא. ניסיתי. עם קרי דיברתי, אבל זה כבר לא היה אחי. יכולתי להגיד הכול לדייב או למייק אבל עם הסמים קרי לא היה עצמו. האחים שלי חיו חיים טובים. קצרים, אבל טובים".
נשארת בזירה עד 1995, בלעדיהם.
"זה היה קשה, אהבתי אותם כל כך. כדי לעלות לזירה ולהילחם אתה חייב להיות בפוקוס, לחשוב רק על הקרב. אבל כשאחי מת ושנתיים אחרי עוד אח מת ושנתיים אחרי עוד אח מת, כבר לא יכולתי לחשוב על להילחם. החלטתי לפרוש לפני שאני אהפוך לאחד האנשים שנשארו בזירה יותר מדי זמן ורואים בתמונות עצובות".
* * *
באמצע השיחה קווין מחזיר אותנו למציאות ונזכר שיש לו תור לרופא בעוד חצי שעה. למרות המכות הפיזיות והנפשיות, הוא נראה מצוין. "אני גר בהוואי, אני דג, צד דגים, מגדל פירות, כבשים ואווזים. אנחנו אוכלים בשר טרי כל יום, אנחנו סוחרים במזון עם השכנים. עברתי שבעה ניתוחים בברכיים ואחת מהן הוחלפה. אבל אני שוחה כל יום באוקיאנוס, צולל, ואני במצב הרבה יותר טוב עכשיו מאשר לפני 10־15 שנים". במהלך השיחה שני בניו, מרשל ורוס, יושבים לצידו, חוזרים כמעט על כל השאלות שלי כי קווין לא שומע אותן היטב. מכל המקצועות בעולם הם בחרו לעסוק משום מה בהיאבקות חופשית.
קווין, כמה חופשית ההיאבקות החופשית? זה לא ברור עד הסוף אם הקרבות מבוימים ומתוסרטים לגמרי.
"היום יש כותבים. לנו בחרו מי ייאבק נגד מי, אבל לא היו לנו כותבים שתיארו מה יקרה בקרב. ואם היו כותבים לא נהגתי להקשיב להם. אצלנו הדמויות היו עיקר השואו, אנשים היו באים לראות איך מרביצים לרעים. ניסינו להיזהר לא לשבור שיניים ואפים, אבל הרבצנו כמה שיותר חזק, זה עשה טלוויזיה טובה". אבל בראיון שנתן לפני למעלה מעשור הוא חרג ממנהגו וגילה את האמת: "הקרבות היו מסודרים מראש, אבל מהרגע שנכנסנו לזירה, דברים יכלו להשתנות ולא תמיד הכל הלך על פי התוכניות. בחדר ההלבשה היו מסדרים מי ינצח את מי, אבל תוך כדי הקרב חלק מהמכות היו אמיתיות".
אולי הוא לא ממהר להודות בהפקה האפויה של הקרבות כי הוא חוזר, והוא עושה את זה במיוחד עבור הקהל הישראלי. אחרי למעלה מ־20 שנה מחוץ לזירה הוא הסכים לחזור לקרב אחד אחרון. בתפריט: קווין ושני בניו יילחמו בטריו שיכלול את 'הרב סוויסה' (גרי רויף המקומי), האלוף הבין־יבשתי לשעבר מרטי ג'נטי, והישראלי־אמריקאי 'ג'אמפינג לי'. ליד המנה העיקרית תקבלו גם את אגדת ה־WWF, טטאנקה, ועוד לוחמים עם שמות מצחיקים.
הוא נוצרי אדוק, אדם מאמין ומזכיר את ישראל כל שלוש דקות, "ישו היה יהודי, ארץ הקודש היא הכל עבורי. כשהייתי בישראל בשנת 85' עם האחים שלי, הישראלים הרעיפו עליי כל כך הרבה אהבה. הם נגעו בי בצורה מאוד מרגשת, אולי בגלל שאחי דיוויד מת שבעה חודשים קודם לכן, ואני רוצה להראות לבנים שלי את זה. הציעו לי המון פעמים להיאבק שוב בכל העולם וסירבתי לכולם, אמרתי לעצמי שאם אני אלחם שוב זה יהיה בישראל עם הבנים שלי. אני רוצה להיכנס איתם לזירה כמו שאבא שלי עשה, כשהיה בגילי, איתי ועם קרי".
אתה בן 60. מה אתה צריך את זה?
"בגלל הקרב חזרתי להתאמן והופתעתי באיזו מהירות הכל חוזר אליי. הבנים יהיו ההגנה שלי. הם יהיו איתי בדיוק כמו שהאחים שלי היו איתי. אני מבטיח לך שיש עוד כדור בלוע האקדח הזה. לא נלחמתי הרבה זמן, הפסד הוא לא רעיון טוב עכשיו". ובנו מרשל מוסיף: "אנחנו נדאג לו, אבל הוא קווין ואן אריק".
אחרי כל מה שקרה, אתה לא מפחד להכניס אותם לעסק הזה? לא רצית שהם יהיו עורכי דין או משהו?
"איזה אדם אני אהיה אם אני אפחד מהחלטות כאלה?"
אולי אדם הגיוני?
"פחד זה חולשה. הכוח והאומץ באים מאלוהים, חולשה ופחד באים מהגיהינום. הבנים שלי לא יעשו טעויות מטופשות, הם חזקים וחכמים".
הלכת פעם מכות מחוץ לזירה?
"הרבה פעמים, לצערי, כשהייתי צעיר. אבל רק אם מישהו הרביץ לאדם אחר או הציק לבחורה. פשוט חשבתי שאלוהים נתן לי את זה ואני לא יכול לעמוד מהצד כשמישהו נפגע".
אני לא אשאל מי ניצח.
"לא צריך".
ועם מי בעולם היית רוצה להילחם?
"צ'אק נוריס", עונה הבן מרשל, אבל לקווין יש מטרה רצינית יותר: "ברק אובמה. הייתי רוצה להכות אותו בפנים עוד ועוד", הוא אומר בחיקוי של רוברט דה נירו, שביקש לעשות את אותו הדבר לטראמפ בסרטון לפני הבחירות.
דווקא אותו?
"אובמה היה נשיא גרוע. אני לא רוצה להרביץ לאף אחד אבל אני שונא את מה שקרה לאמריקה ב־20 השנים האחרונות. לא היה לנו נשיא הגיוני אחד בתפקיד כבר המון זמן. אני שמח שאובמה עזב, הוא גרם לזעם אצל אנשים במדינה הזו. יש אנשים משוגעים בוושינגטון, אבל עכשיו, עם טראמפ, ההיגיון חזר לבית הלבן".
