שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אהבת הארץ
    יותר מדי אנשים שואלים את השאלה "מי אני", ולא מספיק אנשים שואלים "איפה אני". והתשובה היא שאנחנו כאן, בארץ ישראל, ולא בשום מקום אחר בעולם
    הימים שבין יום השואה ליום העצמאות הם ימי הדגלים כאן בארץ ישראל. המוני דגלים עם מגן דוד ושני פסי תכלת תלויים להם בשרשרות על גדרות ועל חזיתות של בתים, מצויירים בגני ילדים, מתנופפים על עמודי פנסים. וזה עוד לא הכל: דגלי כחול-לבן בחמישה שקלים מקשטים אולי מיליון מכוניות אצלנו, עד שהם נתלשים ברוח ממוטות הפלסטיק שלהם, או עפים יחד עם המוט כשהילדים פותחים את החלון, ומסיימים את חייהם בשולי הדרכים. רגע, מיליון דגלים? אני לא מגזים? לא בטוח שאני מגזים. אם רק אחת משלוש מכוניות פרטיות כאן בארץ תסתובב עם דגל, זה כבר יוצא כמעט מיליון דגלים.

     

    סבי המנוח והמפורסם, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, השתמש בציטוט מדבריו של בנימין זאב הרצל על הדגל. כשהוא רצה להרגיז את שומעיו הוא כינה את דגל ישראל, ולא פעם אחת, "הסמרטוט הצבעוני שמחובר למוט". אבל סבא, שאהב מאוד את הארץ, אהב גם להיות פרובוקטיבי. הציטוט מדבריו של הרצל, כפי שסבא ידע וגם הודה, היה מגמתי, ובעצם מנוגד לכוונתו של הרצל.

     

    בשנת 1895, במכתבו לברון הירש, כתב הרצל: "ואם היית שואלני בצחוק: הדגל מהו? אין זה אלא מוט וסמרטוט של ארג דבוק אליו. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. בדגל מנהלים את בני האדם אל אשר יחפוץ המנהל, וגם לארץ הבחירה. לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך."

     (צילום: "צלמניה שולמית") (צילום:
    (צילום: "צלמניה שולמית")
     

    באמת חינכו אותנו לכך. היה לי עוד סבא, לא מפורסם בכלל, ואותו אני רוצה להזכיר היום, בהקשר של אהבת הארץ. סבא דוד חפץ הגיע לארץ ישראל לבדו, כנער מתבגר חסר כל, חלוץ מטעם עצמו, בראשית שנות העשרים של המאה שעברה. ברגעים הראשונים שלו בארץ החדשה, כשירד מן האוניה בנמל חיפה ועשה את צעדיו הראשונים והמהוססים על הרציף, הוא נדר נדר: הוא לעולם לא יעזוב את ארץ ישראל. אפילו לא לרגע. הוא יישאר בה תמיד, מהיום הזה ועד יום מותו, כך הוא אמר לעצמו. ואז הוא התחיל לעבוד, כפועל בייבוש ביצות, ממש ביצות, בעמק זבולון.

     

    עברו עשרות רבות של שנים. ברובן עבד סבא דוד לא בייבוש ביצות אלא כנהג בחברת בלו-בנד, מוביל חבילות מרגרינה וצנצנות מיונז לחנויות מכולת באזור חיפה. היו מאורעות, היו יריות ומחסומים בכבישים, היתה מלחמה, וקמה מדינה. והיו עוד מלחמות. עם השנים השתפר המצב הכלכלי, ואנשים התחילו לנסוע לחוץ לארץ לטיולים.

     

    גם סבתא עדינה רצתה לנסוע בטיול מאורגן לאירופה. אבל סבא דוד זכר את הנדר שלו, ואמר לה "את רוצה לנסוע? בבקשה. אבל בלעדי. אני לא זז מכאן." וכך היה. עד יום מותו, והוא בן 87, סבא דוד לא עזב את ארץ ישראל, אפילו לא ליום אחד. הוא גם קבור כאן, בהר הזיתים, במקום שרואים ממנו את ירושלים, העתיקה והחדשה, וגם את מדבר יהודה.

     

    דגל ישראל הוא דגלה של תנועת שחרור לאומית. הציונות היא תנועת השחרור של עם שהחליט לבסוף לקחת את גורלו בידיו, והיה מוכן לשלם את המחיר. מכל תנועות השחרור הלאומיות הרבות של המאה העשרים, התנועה הציונית זכתה לדעתי להצלחה הגדולה ביותר, הצלחה מסחררת, מעוררת השתאות וגאווה. אולי המילה "זכתה" לא מתאימה כאן. כי ארץ ישראל נקנתה, כמו תמיד, לא רק בייסורים ובכסף ובאהבה אלא גם בדם, בנכונות שלנו להילחם עליה, עד הסוף.

     

    ככה זה כשאוהבים, ולא רק אצלנו. לפני שנים רבות, בתקופה הזאת של השנה, נתקלה מטופלת ערבייה בדגל ישראל שתליתי על שער הכניסה לקליניקה שלי במושב שואבה, בדרך לירושלים. היא נכנסה לקליניקה, חייכה אלי חיוך עצוב, ואמרה בשקט, ובעברית המושלמת שלה: "בשבילכם זאת עצמאות. בשבילנו זאת נכבה".

     

    אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, לא עכשיו. אולי רק קצת. אני רוצה לדבר על אהבת הארץ הקטנה והיפה הזאת. כולם אצלנו מאוד מאוד אוהבים את ארץ ישראל, והאהבה הזאת שלנו לא נגמרת, אולי רק מתגברת. אנחנו עדיין מלכלכים אותה, זה נכון, ולא מעט, אבל לא כמו פעם. וכמעט כולנו הפסקנו לגמרי לקטוף פרחי בר. ואנחנו מטיילים ומטיילים ומטיילים בה. לא רק החילונים, והדתיים הלאומיים, והערבים הישראלים, אלא גם החרדים. וכולם צודקים. זה לא רק נעים, זה גם כדאי, לטייל בארץ.

     

    "אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". כך כתוב בגמרא, במסכת כתובות קי"א, והפסוק המפורסם והמצוטט הזה באמת יפה מאוד. באותו פרק כתוב גם, דרך אגב, "אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל, מובטח לה שהיא בת העולם הבא". הפסוק הפחות מפורסם הזה מוגש כאן כשירות לציבור, לידיעת אלה מאיתנו שחולמים שנצליח אי-פעם להשתלט/להיפטר/להיפרד/להתנתק מן הערבים הנוהרים שלנו.

     

    ארץ ישראל יפה במיוחד עכשיו, ליהודים ולערבים, והדרך היפה להכיר ולאהוב אותה עוברת דרך הרגליים. אז צאו אליה, עם מפת סימון שבילים 1:50,000, או עם האפליקציה "עמוד ענן". לכו ברגל ולכו לאיבוד היכן שעדיין אפשר ללכת לאיבוד בארץ הזאת, שהיא אחת הארצות הצפופות בעולם.

     

    כשאני אומר ללכת לאיבוד, זאת לא מליצה. מאז ה-GPS, והווייז, והסמארטפונים, אנשים שכחו לנווט בארץ הזאת, וזה לא טוב. כשהווייז מפסיק לעבוד, זה כמעט מצב חירום לאומי אצלנו, ואנשים הולכים לאיבוד בדרך הביתה. אבל לא כולם. לא אני, ולא בני דורי. אני עוד שייך לדור שהיה צריך למצוא את דרכו עם מפה ומצפן בארץ ישראל. הרבה לפני שהייתי פסיכיאטר וחוקר מוח, הייתי קצין סיור בצה"ל. זאת היתה גם גאווה וגם אהבה, להכיר את הארץ הזאת ברגל, דרך הפיתולים והקימורים של קווי הגובה שלה. כדאי לנו להסתכל מדי פעם סביב, ולא רק בסמארטפון.

     

    אני חושב שהיום יותר מדי אנשים כאן אצלנו שואלים את השאלה "מי אני", ולא מספיק אנשים שואלים את השאלה הלא פחות חשובה – "איפה אני". אנחנו כאן, בארץ ישראל, ולא בשום מקום אחר בעולם, וזה יפה מאוד. חג עצמאות שמח.

     

    office@yovell.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים