אך השנה ציפתה לי הפתעה מיוחדת במינה. כשיצאתי לאזור הלובי לאחר אחד הנאומים, שמעתי פתאום שאגה: ״ררררווווווןןןןן!!!!״... הקול היה מוכר איכשהו, אבל לא הצלחתי ממש לזכור מאיפה. כשסתובבתי לאחור גיליתי, שהיה זה לא אחר מאשר שר המדע והטכנולוגיה, אופיר אקוניס, שהעניק לי חיבוק חם ואוהב.

אופיר ואני התחלנו את הקריירה המקצועית שלנו לפני הרבה מאוד שנים ביחד. עוד לפני שהוא היה ליכודניק ושר בממשלת ישראל, כשהיינו בני טיפשעשרה ורצינו להיות שדרנים, והאופציה היחידה, חוץ מלכתוב ל"מעריב לנוער", הייתה להיות חלק בתוכנית הרדיו ״רדיועשרה״ ברשת א׳ של קול ישראל. זה היה הרבה לפני שילדים האמינו, שלהיות מפורסם זה מקצוע, והרבה לפני שמישהו חשב בכלל על המושג תכניות ריאליטי, על טלפונים חכמים או על פלטפורמות רב-ערוציות.

באותם ימים, מי שרצה באמת לעסוק בתחום, היה צריך להתאמץ ולמצוא איך עושים את זה בזכות עצמו - בזכות הכישרון האישי. תהליך הקבלה לא כלל שבועות של אודישנים ומבחני קבלה. קבעת להיפגש עם עורך התוכנית, ואחרי פגישה קצרה אחת היית בפנים - או בחוץ.

בין בוגרי המחזור שלי היו, בין השאר, גם אופיר אקוניס, כאמור, הסופר יובל יועז, כתב הערוץ הראשון, אורי רווח והסופרת לילך יצחק. מדי שבוע היינו מגיעים לאולפני הרדיו בקריה בתל-אביב, חבורה של כ-15 צעירים, ובמשך שעות היינו יוצרים תוכנית רדיו עבור צעירים, שצעירים היו אחראים על כל התוכן שבה. מובן, שזה לא היה ללא התערבות מבוגרים. המנטורים שלנו, שנידבו את זמנם, כדי לטפח את הדור הבא של העיתונות הישראלית היו, בין השאר, ענת פלג, רם תדמור, יואב גינאי ויגאל רביד.

"המרחק נגמר בתוך שבריר שניה". אקוניס וג'ייקובסון.

כשחושבים לאחור, קשה להאמין איך חיינו היו פעם כל כך שזורים זה בזה. היינו מבלים ביחד שעות בטלפון ובמפגשים - בכל פעם בבית של מישהו אחר איפשהו ברחבי הארץ, והיינו מקדישים זמן רב לחשוב על תכנים לתוכנית הבאה. באיזשהו שלב החיים חזקים מכל, וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו. אבל מסתבר, שלא רק אני עקבתי מרחוק אחרי חברי הילדות שלי בתקשורת. ״מה, אתה לא בלוס-אנג׳לס מראיין את כל הכוכבים״, שאל אותי כבוד השר אקוניס, כשאני מופתע שבין כל הדרמות של ממשלת ישראל הוא בכלל מוצא זמן להתעניין. דיברנו עוד כמה דקות על מה שהיה פעם, איך הכל היה כל כך טהור וכמה חבל שהיום הכל כל כך אחרת, ופתאום כאילו נמחקו להם יותר משני עשורים מחיינו, שבהם לא ראינו האחד את השני... שני בחורים צעירים, מחוצ׳קנים, עם חלום גדול בלב.

סבתא שלי, זכרונה לברכה, נהגה להגיד תמיד, שכמו שאתה בגיל 6 - כך אתה גם בגיל 66. ועכשיו, הבנתי פתאום למה היא התכוונה. אחרי כל כך הרבה שנים שלא נפגשנו, המרחק נמחק בתוך שבריר שנייה, וחזרנו לחלוק את אותן אנרגיות של שני צעירים - למרות שהאנשים סביבנו דווקא ראו שני גברים בני ארבעים פלוס, שאחד מהם הוא שר בישראל, והשני איש תקשורת בינלאומי. לרגע קט היינו אופיר ורון נטו.

לפני שאנשי הבטחון של השר התחילו להניע אותו קדימה, הספיק אופיר לספר לי, שהוא החליט לדאוג בעצמו לכך שבתאגיד השידור - זה שאמור להחליף את קול ישראל והערוץ הראשון, כשיפסיקו לריב בכנסת על התהוותו - יחזירו לחיים את ״רדיועשרה״, כדי לאפשר לדור הילדים שלנו למצוא דרך ולתת ביטוי לכישרון העיתונאי שלהם.

לא הרבה פעמים יוצאים בבוקר מהבית לכנס פוליטי וחוזרים הביתה בערב עם חוויה אישית כל כך חזקה. אופיר - אל תשכח שהבטחת לשמור על קשר...