"מלכוד 67": נשאר ממולכד
ספרו של מיכה גודמן - שעוסק במחלוקת על עתיד יהודה ושומרון - קולח ומשכנע בהגיונו הפנימי, אך חולשתו היא במה שלא נאמר בו
ד"ר מיכה גודמן, חוקר מחשבת ישראל, הוא מנערי הפלא של האקדמיה והתרבות הפופולרית. כריזמטי, רהוט ולפרקים נועז, ספריו ('סודותיו של מורה הנבוכים', 'חלומו של הכוזרי', 'הנאום האחרון של משה') משמשים עבור הדיוטות שער לאוצרות שאינם בהכרח קלים לעיכול. ועכשיו, 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, יוצא גודמן מאזור הנוחות ומגיע אל המקום שבו כו־לם יודעים הכל ואיש לא זקוק לשכנוע: המחלוקת על עתיד יהודה ושומרון. עימות בין חזון הימין - החזקה בשטחים הטומנת סכנה לחברה פנימה, לחזון השמאל - נסיגה מהשטחים תוך סכנה מבחוץ.
גודמן בונה קתדרלה מהודרת של עובדות וטיעונים בארבעה ראשי נושא: הביטחוני, המוסרי, היהודי והציוני. בסופה של דרך, הוא אומר, המציאות מוכיחה ששני הצדדים צודקים, גם בית הלל וגם בית שמאי. ומכאן 'מלכוד 67'.
את צאת הספר ליוו ביקורת של אהוד ברק וויכוח עם המחבר. ויכוח שמבטא גם כשל בסיסי של הספר: זהו משחק סכום אפס בין שני גברים יהודים אשכנזים. גודמן וברק, כמו בדיבייט־קלאב של האליטה, מכופפים זה את ידו של זה. לשיטת גודמן, כאמור, התוצאה היא תיקו. לשיטת ברק, שלו יותר גדול - ושניהם חותרים להכנעת היריב כפתרון. שניהם יהודים, המתעלמים כמעט לחלוטין מטיעוניו של השותף/יריב הערבי (בספר, אגב, אין התייחסות למאוויי האוכלוסייה הפלסטינית - לא רק זו שמעבר לגבול, אלא 20 אחוז מתושבי ישראל הערבים). ושניהם מבטאים גישה "אשכנזית", לא רק בשל מוצאם. גישה בינארית, שחור־לבן, חרדית־ליטאית של "פך שמן טהור", שהפכה למעצבת את התרבות הפוליטית בארץ. החל ב"כלכלת המנצח זוכה בכל" וכלה ב"קרב על הארץ": או אני - או אתה. גודמן הגיע במטרה מוצהרת "לעבור מחשיבה דיכוטומית לחשיבה כמותית", אך סופו שיצא, שוב, ממולכד.
הספר, כצפוי, קולח להפליא ומשכנע בהגיונו הפנימי. אלא שהוא מותיר רושם של אלגוריתם משוכלל: המחבר בורר מהם המשתנים הראויים להיכנס אל תרשים הזרימה ומה ערכם המספרי; ובלחיצה על מקש "הפעל תוכנית" מתקבל תיקו. לכן, חולשתו של הספר היא במה שלא נאמר בו - ואולי, כפי שאטען בסיום, זו בעצם הבשורה החבויה בין דפיו.
ראשית, גודמן סולל כביש עוקף־התנחלויות מפואר. הוא אינו דן כלל בשאלת מחיר מפעל ההתיישבות בשטחים; מניח את סוגיית פינויים בהערת שוליים נידחת; מאמץ בלא קרב את הפרשנות המשפטית (שבמיעוט) ולפיה ההתנחלות אינה אסורה על פי הדין הבינלאומי; וגם בלהט הטיעון הביטחוני נגד הנסיגה, מתעלם מן השאלה: מילא צה"ל - אבל איזה טעם ביטחוני יש בקיומם של תפוח או היישוב בתל רומיידה?
שנית, הוא אינו בוחן כמעט את ה"שלום" על משמעויותיו הפוזיטיביות. בשעה שהוא מציג את ההתנתקות, ובצדק, כאירוע מטלטל - ראוי היה להצביע על הפירות האדירים בקיום הנסיגה והסכם השלום עם מצרים, כמו עם ירדן, אל מול היעדר ההסכם בשעתו עם מדינות הצפון, שהביא לטרגדיית השהות בלבנון ולאסון חיזבאללה. ואולי אף לחלץ כלל מהותי, שנעדר מן האלגוריתם הגודמני: הדבר היחיד שעובד לישראל במזרח התיכון הוא הסכם שלום מול מדינה עצמאית.
המקום שבו גודמן נותר מרוחק ואקדמי מדי הוא עין הסערה ממש. מצד אחד, זכות הקיום של הציונות הדתית, שגודמן הוא חלק ממנה: ה"אתחלתא דגאולה" וגבולות ההבטחה האלוקית (שאגב, מי יודע לשרטטם במדויק?) גודמן מאבחן היטב כי כובד המשקל בימין עבר היסטורית מזה הליברלי אל זה המשיחי, אבל נדמה שהוא מפחית בעוצמה האידיאולוגית של מי שעבורם ויתור על שעל מאדמת הארץ הוא בבחינת ייהרג ובל יעבור - ולא לתפארת המליצה.
ומנגד, "הכיבוש משחית". אליבא דגודמן, פעולת הכיבוש עצמה היא־היא שחיתות, אך הוא אינו מתעכב על הנזק שהכיבוש מחולל בחברה הישראלית מדי יום. שיעבוד של מדינה למפעל ההתנחלויות תוך השתת משטר צבאי על מיליוני נתינים, הגורר פגיעה מתמשכת בכלכלה המקומית, אלימות וטרור מבית כלפי האקדמיה, התקשורת, המשפט, התרבות, מהרחוב המתלהם לעבר כל מי שראה את הקליע של יגאל עמיר כמיועד גם עבורו. ואפרופו: מעט תמוה כי בספר שכותרתו היא "המחלוקת שקורעת את ישראל" אין מילה אחת על הרוצח, או על הנבחר מספר אחת של ישראל, שנקרע לגזרים בעצמו.
באחרית הדבר מציע גודמן לעבור מן הפתרונות האידיאולוגיים המוחלטים והבלתי־ישימים, לכאלה פרגמטיים וחלקיים. זאת כדי להיחלץ מהמלכוד ולחדש את השיח הפנים־ישראלי. קצת כמו זוגיות רעה כרונית: אנחנו תקועים יחד, אבל לפחות בואו נדבר על זה. תקווה מבורכת. אבל שוב, דומה שהעוקץ מתחבא במה שלא נאמר כאן. זוגיות רעה כרונית עלולה, ואולי אף רצוי, שתתפרק. וגם אדם אופטימי ושופע כוונות טובות כגודמן מתווה קו שבר עמוק, על הציר הדתי, בחברה הישראלית. לא חייבים ללכת רחוק עד מלחמת אזרחים: בטווח של עוד 50 שנה, הרעיון של פדרציות נפרדות לא נשמע תלוש כל כך. ב"מדינת תל־אביב", היינו ישראל־מערב, יימצאו כבר היום תומכים נלהבים לגט: בלי הרפתקת השטחים, בלי כפייה אורתודוקסית, בלי "לעזוב לברלין", ובעיקר בלי לשלם מסים עבור היתר.
מנגד, משחק סכום האפס בעצם מצביע בשתיקה על הפתרון האחד, האידילי, שיחלץ את כולנו מהפלונטר. הטוב בכל העולמות, גם בית הלל וגם בית שמאי: מדינה גדולה ו"ביטחונית", שהיא גם מדינה יהודית ו"מוסרית". 'מלכוד 67', מתוך שלא לשמה, מכשיר את הלבבות אל "החורף הערבי" שעוד יגיע לאזורנו, ועימו סילוקם של ערביי ארץ ישראל אל מעבר לירדן. ובינתיים? ממולכדים.
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
