כשהמורה שלא צועקת מאבדת את שלוותה
כשליאת שמרלינג-מאיר החליטה שלא תצעק אף פעם על התלמידים בכיתה היא הייתה בטוחה ששום דבר לא יגרום לה לאבד את הסבלנות. איך בכל זאת היא מצאה את עצמה צועקת על תלמיד ובסוף גם מתנצלת בפניו?
הצעקות של המחנכת שלי בכיתה א' הן בין הדברים הזכורים לי ביותר מבית הספר היסודי. כילדה בכיתה א' פחדתי מהמחנכת שלי, לא אהבתי אותה ושמחתי כשהיא יצאה לחופשת לידה והביאו מורה אחרת במקומה. המורה המחליפה הייתה בדיוק ההפך - רגועה, שלווה, מחבקת, מכילה, כזאת שציפיתי לפגוש בכל בוקר, ובבית ציירתי לה ציורים והכנתי לה מתנות.
אולי בגלל זה וכנראה בגלל עוד כמה תובנות שלי במהלך החיים, כשבחרתי להיות מורה הבטחתי לעצמי שלא אצעק על התלמידים שלי. כהחלטה זה באמת יפה, לעומת זאת בפרקטיקה זה אתגר לא קטן. בהתחלה, כשהייתי מורה לא מנוסה, הוצאתי "שפנים מהכובע" ועשיתי הכול כדי שבכיתה תשרור אווירה נעימה והילדים לא יחוו את אותה חוויה קשה שאני חוויתי בתור תלמידה של "המחנכת הצעקנית".
אחרי חמש שנים כמחנכת אני מרגישה שהצלחתי. אני לא מרימה את הקול. כשאני רוצה שיהיה שקט בכיתה אני מסמנת לילדים את הסימן המוסכם שלנו, או שרה להם את "שיר השקט", כשאני רוצה שהם יגיעו למפגש אני מכריזה "כולם להתחיל להתארגן ולבוא למפגש" וניגשת באופן אישי לאלה שלוקח להם קצת יותר זמן. אני מאמנת את "שריר הסבלנות" שלי, לומדת לנשום ולבקש שוב ושוב בשקט מאותו תלמיד ש"יפסיק". אני כל הזמן עובדת על עצמי להיות סבלנית ומדי פעם אפילו מתרגלת יחד עם התרגילים שלי "דקת מדיטציה" כדי שכולנו נחזור רגע לאיזון.
לא תמיד זה מצליח לי ולפני שבוע, זה לא הצליח. התלמיד הזה, שאני מעירה לו שוב ושוב על אותו עניין התנהגותי וכבר "מיליון" פעם ביקשתי, הפצרתי, הסברתי, חזרתי שוב על אותה בקשה עד שברגע מסוים כבר יצאתי משלוותי ואז, צעקתי עליו. צעקתי עליו ונבהלתי מהצעקה של עצמי. ראיתי גם את הבהלה שלו. הוא לא ידע איך להגיב, ואני, אחרי הנאום הכועס שלי הסתובבתי והמשכתי לעזור לתלמידים אחרים בכיתה.
לטורים הקודמים:
- הברכה ששינתה את כל האווירה בבית הספר
- התלמידים יצאו מבית ספר כדי ללמוד
לקח לי כמה דקות להירגע, במהלכן כל מה שעבר לי בראש זה תחושת אכזבה וכעס על עצמי. כעסתי על עצמי כי הרגשתי שלא הצלחתי לשלוט בתחושת התסכול שהביאה אותי לצעוק עליו. כעסתי עליו שהוא לא מפנים את אותו הדבר שאני אומרת לו שוב ושוב ובעיקר, כעסתי על עצמי כי הרגשתי שהבהלתי אותו וידעתי, שזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה. הצעקה לא מועילה, היא בדרך ככל עושה בדיוק ההפך.
אחרי כמה דקות ניגשתי אליו, התכופפתי לגובה שלו ואמרתי "אני ממש מצטערת שצעקתי עליך, ראיתי שנבהלת והאמת גם אני נבהלתי מעצמי. לא הייתי צריכה לצעוק עליך אבל כל כך כעסתי על מה שעשית ולא הספקתי לקחת נשימה כדי להירגע, כמו שאני מלמדת אתכם לעשות. לפעמים גם אני טועה אז רציתי להגיד לך שאני מתנצלת". הוא הסתכל עליי והנהן, שאלתי אם אני יכולה לתת לו חיבוק והוא אמר שכן. חיבקתי אותו וקיוויתי שהחיבוק הזה יעזור לו וגם לי להמשיך הלאה ביום שלנו כרגיל. המשכתי לסחוב את תחושת האכזבה העצמית כמה ימים. היה לי קשה להשתחרר מזה שצעקתי. נכון, כולנו בני אדם וכולנו טועים וגם אני, חייבת להודות.
להודות בטעות ולהתנצל
האתגר לשמור על סבלנות בכיתה, איפוק ושלווה הוא אתגר יומיומי אבל היה לי קשה להשתחרר מהתחושה שליוותה אותי. חשבתי על זה שהדבר הכי חשוב שעשיתי בסיטואציה היה להתנצל בפני אותו תלמיד, להודות שטעיתי, שבלהט הרגע הגבתי בצורה שלא הייתה ראויה בעיניי וידעתי לבוא ולהגיד לו "כן, גם אני טועה לפעמים".
כל כך חשוב שאנו המבוגרים נדע לשתף את הילדים שלנו בשגיאות שאנחנו עושים, במקומות שבהם אנחנו מרגישים חסרי שביעות רצון מעצמנו, שנדע להתנצל בפניהם כשאנחנו מרגישים שטעינו וכך גם הם ילמדו לעשות זאת בעצמם.
האם אתם מתנצלים בפני בני הזוג שלכם/ילדיכם כשאתם מרגישים שפעלתם בצורה שאתם מתחרטים עליה? האם כשהתקשרתם למורה ודיברתם בטונים קצת גבוהים מדי כי כעסתם על משהו שהתרחש בכיתה, מצאתם לנכון להתקשר אחר כך ולהתנצל? כולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות. הלמידה הכי חשובה היא זאת שמתרחשת אחרי שהבנו שטעינו.
הכותבת היא מחנכת כיתות א'-ב' ובעלת הבלוג מורה בפיג'מה
לפנייה לכתב/ת 
