"אנשים אחרים מפחדים ממוות אבל אני כבר מת"
זוכה 'האח הגדול', אביחי אוחנה, הוא החלום של כל מלהק ריאליטי: ילד פרוע ואלים מהפריפריה, חרדי שנוסע לאומן, מורעל קומנדו שמתעוור במפתיע, שחקן פוקר מכור, קרחניסט ימני, תלמיד קבלה ומי שמבקש להחזיר את המלוכה לישראל. לא תשכנעו אותו שהעיוורון המתקרב הוא לא סוף העולם, אבל שלא תעזו לרחם עליו
אביחי אוחנה מאבד את מאור עיניו. היום הוא כבר כמעט לא רואה כלום, צועד, לאט ובטוח, לקראת עיוורון מלא. רק אל תעזו לרחם עליו. "אני שונא את רגש הרחמים. פשוט שונא אותו!" הוא אומר. "בגלל זה אני מתנהג לפעמים בצורה כל כך נרקיסיסטית, שחצנית, קשה לעיכול. וב'אח הגדול' פשוט התנהגתי ככה בהקצנה ובכוונה".
כי העיוורון נותן לך פטור? אישור להיות מניאק?
"בדיוק להפך. כי אם אתנהג כמו ילד טוב, תרחמו עליי בלי שיקול דעת. אם אתה איזה עיוור מרוקאי חמוד מאילת, אתה סתם מסכן. אבל אם אתה מתנהג כמו מניאק, כריזמטי, חזק, מרשה לעצמך - וואו, אני מורכב! אתם גם אוהבים, וגם שונאים אותי! אז מי בכלל יכול לרחם עליי היום? תסתכלו עליי. אני נראה טוב. אינטליגנטי. חד. יודע לדבר. אני באמת יכול לעשות הכל", הוא מחייך במרירות, "אני בסך הכל לא רואה".
אוחנה הוא לא רק הזוכה בעונה האחרונה של 'האח הגדול' בשידורי קשת, ערוץ 2. אל דאגה, בהמשך יגיעו כל מיני בונבונים מחוויותיו בריאליטי הזה, בסגנונו החשוף והבלתי דיפלומטי להחריד. אוחנה הוא באמת סיפור לא ייאמן: ילד פרוע ואלים, חרדי שנוסע לאומן, מורעל קומנדו שמתעוור במפתיע, שחקן פוקר מכור, חופף במספרת נשים, פארטיונר עד הקצה, תלמיד קבלה ומי שמבקש להחזיר את המלוכה לישראל. מין התפרצות חיים ססגונית, שיוצאת דווקא מהשחור שצנח על חייו, וגרם לו, פעמים רבות, פשוט לרצות למות.
צפו בראיון:
"אני מעדיף שישנאו אותי מאשר שירחמו עלי"
זה עבר לו, הוא מרגיע. "אבל אני עדיין חוצה מעבר חצייה בלי עזרה. לא בגלל שאני רוצה למות. אלא בגלל שהבורא הוא לא כזה סרקסטי, אני מקווה. זה פשוט יהיה נורא ציני אם עיוור יידרס".
* * *
אוחנה, 28, נולד באילת. הוריו ממשפחות מרוקאיות. "סבא וסבתא שלי הביאו יחד 22 ילדים. 14 מתוכם מתו במחלות. סבא עצמו נפטר כשהייתי בן 14, ואומרים שאני הכי דומה לו. מבחינת מראה, חוזק - וקריזות". המשפחה התגוררה בדירת עמידר בשכונת איזידור, "הסלאמז של אילת", אמא מנהלת חשבונות, אבא שהתקדם בשירותי הכבאות עד שהפך לקצין אג"ם של מחוז דרום. "ואם אתה מחפש את העניין המרוקאי, תלך אליו. כל פעם שהוא קיבל תפקידים במהלך הקריירה, הוא היה אומר: 'זיינתי את האשכנזים'", הוא צוחק. "אבל עליי כבר לא יכולים להתנשא. אני מתנשא בעצמי".
אביחי הוא הבן הבכור, "על כל המשתמע מכך, וכל הטעויות שהוריי הצעירים עשו עליי. פשעים". ילד פרא מחונן. לכיתה א' הגיע יודע קרוא וכתוב, בכיתה ב' - מתמטיקה של כיתה ז', ובכיתה ז' - התמרד, נכשל בכל המקצועות בכוונה, וגם הלך מכות. עם המורים. "אחד הגיע פעם להשעות אותי. התעצבנתי עליו, העפתי אותו לרצפה. אבל הוא לא יצא פראייר, העיף לי סטירה בחזרה". ההורים מדברים ביניהם גם מרוקאית, ואוחנה מבין גם, "במיוחד את הצד הרגשי שלה. הכל בחוץ. כשאני כועס אני שובר צלחת. כשאח שלי מדבר לא יפה לאמא, אני זורק אותו על הקיר. ככה אני מביע אהבה לאמא. או שלפעמים ייצא לי, 'מעיין, נשבר לי הזין ממך'", הוא צוחק, משחזר משפט אהבה טיפוסי לחברתו בבית 'האח הגדול'.
הוא הופנה לנוער שוחר מדע בזמן שההורים הגיע מצידם אל ר' נחמן מברסלב, דרך הרב אליעזר ברלנד. מגיל שש הוא מגיע עם אבא לאומן כל ראש שנה, עד היום. התבודדויות מכיתה ג'. ביסודי הוא זוכה לקרחת ופיאות ארוכות־ארוכות, מתחיל ללמוד משניות וגמרא בטירוף, "כי אני תחרותי, עד שצוחקים עליך בכיתה, 'שישיות'", הוא צוחק. "אחרי הבר־מצווה גיליתי שיש גם בנות, הורדתי את הפיאות, ואז גם את השכל. ברחתי לישיבה הכי רחוקה, ציונות דתית, במירון, לרוב בלי לחזור הביתה לאילת". עד שבכיתה ט' נמאס לו גם מזה, והוא העיף כיסא על מדריך שהעיר אותו לא טוב. "נו, בעיה עם סמכות. אולי בגלל שאבא שלי כזה סמכותי. מגיל צעיר הייתי שומע, 'אם אתה לא קם בשעה שבע בבוקר, איך תגיע לשייטת? מי ייקח אותך לסיירת מטכ"ל?'"
והנער הורעל. מגיל 16 הוא מכין את עצמו לשייטת. "לא שותה, לא מעשן, רק מתאמן, קורסי צלילה. כושר מטורף. מכור לזה. קוביות. ממוקד להיות קילר־שיא. להיות הרוצח מספר 1 של השייטת", הוא מספר. עד שבדרך למעמקים, הוא פתאום מבין שהוא מתעוור.
אוחנה לא רואה היום כמעט כלום. נתלה על כתפי בדרך לשירותים. את הדרך חזרה הוא יגשש לבד, כי בינתיים הוא זוכר הכל. בשיחה בינינו הוא נועץ מבט קפוא במרכז האישון שלי. עדיין מבחין בדברים רחוקים, אופנוע על המדרכה, שלט בכניסה לרחוב. את כל מה שקרוב הוא אינו רואה כלל. וזה רק ילך ויידרדר. תוצאה של רטיניטיס פיגמנטוזה, מחלת עיניים גנטית הגורמת לניוון הרשתית.
הכל מתחיל בבדיקות לפני הצבא. "בשערי צדק רואים משהו לא טוב בעין, מפנים להדסה, ואם יגידו שיש לך את זה - אז הזדיינת. ואמרתי לרופא, מקסימום לא אהיה טייס. הוא ענה: חוש הומור יעזור לך בהמשך", הוא צוחק. "ובהדסה נופלת עליי הפצצה: 'אביחי, אתה מתעוור. כרגע אתה רואה את הדלת מאחוריי. אחר כך תראה מסגרת וידית ותבין שזו דלת. אבל בהמשך לא תראה מסגרת, לא ידית, רק כתם צבע. ולא תדע שזו דלת'. יצאתי החוצה ובכיתי. אבל לא ליד הרופא או ליד אמא".
כעס?
"מטורף. על עצמי. ועל ההורים, כי אני יודע שזה גם עלול לעבור לילדים. וכועס על הקב"ה: אני מאמין, שומר שבת ומניח תפילין - למה הוא כל כך מתאכזר אליי? בסוף אנחנו הולכים לרב ברלנד והוא אומר לי, 'אתה עוד תראה. ותהיה לך אישה, יותר יפה מהשמש'" (על ההסתבכויות החמורות המאוחרות של הרב הוא אומר עתה, "זה לא מזיז לי. אני מכיר את האישיות").
אלא שאז הוא שוקע בדיכאון עמוק. "בינתיים החברים מתגייסים ואני קומנדו שנשאר בבית. והחברה שלי מתרחקת. ההורים שלי רואים אותה עם מישהו אחר במועדון , ובאותו רגע אני מתרסק. נסגר בבית למשך 11 חודשים, בלי לצאת החוצה. קם בבוקר, מניח תפילין, חוזר לישון. לא לפנות אליי, לא לדבר איתי. כועס".
זה נקרא דיכאון קליני. לא טופלת?
"שלחו אותי לפסיכולוג. 'אין לך תקנה, רק כדורים'. משם לפסיכיאטר. רבתי איתו. והוא אומר לי, 'בחיים לא תתאבד. כי אתה אינטליגנטי מדי לעשות משהו לעצמך'. בכל זאת הוא הביא לי כדורים, ומה שהוא נתן, לקחתי בכל יום כמות כפולה. אתה נעשה זומבי. להישאר בחדר על מלא כדורים. רציתי למות. החברים נעלמים. הראייה מידרדרת. אני שוקע בעצב גדול. מריר, ציני, רע מאוד כלפי הסביבה, מוציא את התסכול שלי לא טוב. וממלא את עצמי בכדורים".
על חומרים אחרים הוא מבקש שלא להרחיב. ב'אח הגדול' טיפה התפלק לו. "בתכלס ביומיום שלי אני מעשן סיגריות, נקרא לזה סיגריות, לפחות 15 ביום", אמר בהזדמנות אחת. ובאחרת: "קוק למשל? זה כן, הרבה. אני מטורף בקטע הזה לצערי הרב. יכולתי להיות עשיר היום... לוקחים אותי לשירותים, בשביל זה אני מחזיק את זה בכיס, שייקחו אותי. אני מחזיק את כולם בכיס", פלט. עכשיו אוחנה צוחק צחוק גדול. "עזוב, נו. בוא נעבור הלאה", הוא מבקש.
הניסוח הוא, "מישהו שהוא לא אני" עשה כך וכך.
"אוקיי. אז מישהו שהוא לא אני נכנס לשלוש שנים מפגרות לגמרי. רציתי למות, אבל אמרתי, לא אתאבד כמו אידיוט, לירות לעצמי בראש או לתלות את עצמי על חבל. אלא, אני אחיה על הקצה. לקחת כל דבר עד הקצה. מה כבר יקרה, אני אמות? אם המוות יבוא, הוא יבוא. ומבחינתי זה חופש. ככה דפקתי את עצמי שלוש שנים.
"אבל ברגע שהפנמתי שיש בי רצון אמיתי לא לחיות - הבנתי שזה נותן לי המון כוח על האחר. כי הוא מלא בפחדים. אבל אני כבר מחוסן. המוות כבר נמצא בתוכי. אנשים אחרים מפחדים ממוות - אבל אני כבר מת. כי מה זה לפתוח את העיניים, ולראות חושך? זה המוות. יש בחוץ עולם, אתה חווה אותו בחושים האחרים שלך. אבל לא לראות, מבחינתך זה מוות".
* * *
כשהוא מרים קצת את הראש הוא מצליח להתנדב לצה"ל לכמה חודשים, אחרי תחנונים רבים. "אפסנאי ב־669 ואחראי על מחסן הצלילה. וזה אומר להגיע לשייטת כל שבוע. הם חוזרים מאימונים עם הספידו, סוסים בדיוק כמוני, אני אוכל עם הלוחמים ביחד בחדר אוכל, מסתכל עליהם - וזה הכי קרוב שאוכל להגיע. מזוכיסט".
את תאוות הקרב הוא מפנה לעולם אחר: פוקר, טקסס הולדם. "זה מחלץ ממני את הצד התחרותי המובהק. ואני אוהב את תחושת הניצחון. להיכנס לטורניר, לא למשחקי cash. בקש, אתה נכנס עם האלפיים דולר שלך, תרוויח או תפסיד. בטורניר, זה התחלנו 1,000 איש, ורק אחד מנצח. השארתי 999 מאחוריי - זה הכיף!" הוא מספר. "הפוקר נעשה הבריחה שלי. והוא גם מממן לי את הפסיכולוגים למשך עוד שנתיים, עד שהם מיצו. למה? אני רואה שהפסיכולוגית לא מביאה אותי לשום מקום. 'הנפש שלי בריאה מבחינתי', אמרתי לה, 'ואת לא תחזירי לי את העיניים. אז מה יש לי איתך?' ועזבתי את כולם".
טיפול אמור לתת לך כלים לחיות עם הנכות, לא?
"תשמע. שנה אחרי שנה אחרי שנה הראייה שלי מצטמצמת והחיות שלי נובלת. אז לא אגיד לך אף פעם שאני מאושר. ממני לא תשמע את המשפט, 'טוב לי ככה'. בואנה, בא לי לראות! לא טוב לי! זה חרא! 'השלמה עם נכות?' הסיפור שלי הוא לא המתנה הכי גדולה שקיבלתי. אם להיות כנים, הוא הזין הכי גדול".
אוחנה הופך למקצוען. "זה התחיל בסרט 'ההימור האחרון', עם מט דיימון ואדוארד נורטון. אני מבין שפוקר זה משחק של ראש, קורא את כל הספרים, ומנצח את כל החבר'ה מולי. מ־2009 אני משחק אונליין ועובר לקחת שיעורים ממישהי רצינית. בחורה קנדית, בסקייפ, שיעורים ב־200 דולר לשעה, רואה את הטורנירים שאני עושה, בשליטה מרחוק. ושתבין, היא הייתה מורווחת ארבעה מיליון דולר באותה תקופה, משחקת ראש בראש על עשרת אלפים דולר, מטורפת, המציאה נוסחאות, טבלאות של Push/Fold (אסטרטגיות משחק), נוסחאות מתמטיות מושלמות. ואני לומד הכל. אז אדם שהיה כמוני, מתחיל להרוויח עשרות אלפי דולרים. בגיל 22, הוא עשה 120 אלף שקל. לפני שנתיים יצא לו בערב אחד 40 אלף דולר".
איך נראה סדר היום שלך? מה אומרים ההורים?
"לא מתעסקים איתי. הולכים על ביצים. העיקר שאביחי יעשה משהו עם עצמו. אני קם באחת בצהריים, מתכונן לסשן, שמתחיל בשש בערב. ומשחק 12 שעות רצוף. מסך גדול מפוצל, 12 שולחנות, ראיתי מעל שני מיליון ידיים, כל סיטואציה אפשרית, לא יודע כלום חוץ מפוקר, אוכל, ישן ונושם פוקר, מכונה של פוקר. לא שתייה, לא סיגריות, לא כלום - מכור למשחק, בכל דקה נתונה רואה 30־40 ידיים, בכל יד לסכום את הנתונים שלה, ובבוקר לעבור על הידיים של הלילה, איפה אפשר לתקן".
והעיוורון?
"עוזר. אני לוגי ברמה גבוהה. הכל עובר דרך הראש: נכנס לבר בערב עם חברים, שומע רעש של מזלג, מריח משהו, יודע איפה מישהו הניח את הבירה, סדר הישיבה, כמה צעדים הלכתי לשירותים, מה מרחק השולחן ממני. בונה סדר בראש. בדיוק ככה פוקר. בניגוד לשחמט - פוקר הוא משחק של מידע חסר. להשלים מידע בדרך של הסקת מסקנות, להכיר את הסיטואציה, את הטמפרטורה: הייתי כאן כבר קודם. אה, ואני לא צריך לעשות פוקר פייס: המבט שלי גם ככה מת. ולפעמים אני עושה אותו עוד יותר מפגר. אז מה בכלל אני מקרין?"
בשלב מסוים הוא מחליט לצאת מכל זה. לא מעט בזכות בת זוגו דאז, שהוא מושך לגור עימו. "ניסיתי להיות בנאדם רגיל. פוקר במינון קטן, יוצא לעבוד כל בוקר חמש שעות במספרה. חופף. ביחד עם זה, עובד בחדר כושר עד עשר בלילה. למצוא לעצמי מטרה בחיים. כי אם אין מטרה, אני אבוד. זרוק אותי לפח".
הוא מנסה להתקבל לבינתחומי, לא מתקבל בגלל היעדר בגרות. "ועל העצבים שלא קיבלו אותי, בחודש משלים את הבחינות, ופסיכומטרי גבוה, ומתקבל ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. ויכולתי להיות פסיכולוג מעולה. אני רואה בני אדם מעולה", "הוא מספר. "וככה זה מתקדם, שלוש שנים בלי הפוקר. מקבל את מצבי, עבודות רגילות, ביטוח לאומי 9־10 אלף שקל, ועם בת הזוג, בתכלס זה הולך לקראת חתונה. הכל סבבה. ואז בום". היחסים ביניהם, מסתיימים במפתיע, בלשון המעטה, רע מאוד וכואב מאוד עבורו. "התעצבנתי מאוד־מאוד־מאוד", הוא חושק שפתיים. "והצלחתי להחזיק את עצמי, שלא יהיה הרבה יותר רע".
החיים שלו מתפרקים, שוב, לפני שנתיים. "הפסקתי לימודים. חזרתי לבית ההורים. נמאס לי. ניסיתי להיות רגיל כמו כולם, לא עבד - אז שחררו אותי". מיד חוזר לשחק פוקר. "באותו חודש, חבר שלי, לא אני, עושה 65 אלף דולר. חודש אחרי אנחנו בברצלונה, לשחק ב־EPT ('יורופיאן פוקר טור'). במשך 12 יום, הוא ביזבז עליי 35 אלף שקל, בלי שופינג. איך? תחשוב רק בילויים והנאות. נכנס למועדון, אז רק על השולחן וי־איי־פי 500 יורו. ואני לא רואה כלום במועדון, כן? (צוחק) אבל שיהיה מסביב כל מה שצריך, אבל הכל, על כל המשתמע מכך. רק בגלל שאפשר. הקטע הוא לפרק יורואים בהיי־קלאס, כמו פסיכופת. כי אם העולם דפק אותי - אני אתן לו בראש בחזרה".
מסע הנקמה ההדוניסטי בעולם ממשיך לאומן, מיאמי, פוקר בהארד רוק, ניו־יורק, אל־איי, רק נהג וג'יפים הכי יקרים, לאס־וגאס (החבר מפסיד 7 אלף בלילה), מקסיקו (מרוויח 12), נעצר בחצי האי יוקטן, פלאיה דל כרמן. "מגיע לשם ומישהי שואלת אותי, מה אתה עושה. שחקן פוקר, עניתי לה. 'יה רייט', היא צחקה. 'טוב, אני חשפן', המשכתי. לזה היא כבר האמינה", הוא צוחק. הוא מתחבר לחבורה של נתנייתים שמארגנים שם את מסיבות הטבע. חצי שנה של טירוף. "אין לי אמצע. רק קצה", הוא משחזר, "עד שאני הופך קהה רגשות לגמרי. אין לי יותר כוח להרגיש".
* * *
ואז מגיע 'האח הגדול'. בדיוק כשהוא חוזר ארצה, בלי עבודה, קצת חוזר לפוקר אבל לא אונליין. "בכלובים. מקומות שאתה פחות רוצה להגיע אליהם. למרות שאין לי בעיה גם עם אוכלוסייה קשה, הלו, גדלתי באומן", הוא צוחק. ופה ושם עבודות מזדמנות על החוף, מקום שבו מאתרים אותו מלהקי הריאליטי. העניין ראשוני היה בגלל שהוא פשוט נראה סבבה. "ופתאום זה לא רק בחור שנראה טוב, אלא 'מרוקאי, מאילת, אינטליגנט, רצה שייטת ונהיה עיוור, שחקן פוקר'. מצאנו דמות!"
החלום הרטוב של יורם זק.
"כן, אה? ויורם עוד חולה פוקר. משחק כל שבוע", הוא צוחק.
או־חנה, או־חנה. מהרגע הראשון, אביחי השתלט על התוכנית ועל דיירי הבית, כמעט בלא מצרים. זכר אלפא, שוביניסט, פיקח, ימני־לאומני־נחמן־מאומן, וגם פריק של פוקר וחומרים מעוררים, בוטה, בוטח, יודע היטב מה כוחו. וכמו בכל עלילה מנצחת, מנהל רומן עם מעיין אשכנזי הבלונדינית, שהגיעה לשם על תקן האקסית של עומר אדם. "אני פאקינג אישיות", אמר אוחנה בלי גרם של צניעות, בדרך אל הניצחון הסוחף.
"בתוך הבית הרגשתי שאני נטו אישיות מול האחרים", הוא מסביר עכשיו. "כאילו ביטלו לי את מגבלת הראייה, כמו ב'אוואטר', שמחזירים לו את הרגליים - ואני אוכל את כולם. המסר בתוכניות ריאליטי הוא: תקצין כל התנהגות שלך. אבל אני קיצוני ממילא. וזה התקבל אצל הקהל בתור הכי אותנטי".
הבנת מיד שאתה הכוכב הראשי?
"כן. מהר מאוד אני מבין שאני בונה שם את התוכן. כי אחרי שבועיים כל הסיפורים קשורים אליי. ואם כל היתר באים עליי - סביר שאני הכי חזק ופופולרי בבית. גם הסקתי את זה ממהלכים של 'האח' בעצמו. ואת הנטייה של הקהל מהבית אני קורא, כמו בפוקר. אבל יותר מזה, ובלי להשתחצן מדי: אני מרגיש שכל הסיפור חיים שלי הוביל אותי למקום הזה. כי התוכנית הגיעה אליי, בזמן שהחיים שלי היו בתחת, שכחו אותי, רק תתנו לי כבר לסיים אותם.
"ואתה קולט שכל הבית, כולם מגיעים דרך אותה ברנז'ה תל־אביבית הרצליינית אבל אותי מצאו בחוף . לא קשור לכלום. ו'האח הגדול' לא מעניין אותי בכלל. לכן יכולתי לשמור על אותנטיות מושלמת".
"אני פאקינג אישיות".
"כי תשמע, אני באמת פאקינג אישיות. והמשפט הזה הוא התרסה, לעורר את מי שמולי, שתצאו גם אתם ככה. היום אני מנסה להשתמש בזה כדי לעורר תגובה חיובית. כי אם אני, העיוור, הנכה מאה אחוז, עף על עצמו - תעוף אתה על עצמך! אם הייתי על כיסא גלגלים, אומר לך, 'יהודה, אני תופר אותך בריצה' - נכון היית צוחק, איזו שמחת חיים? אז זה הקטע".
והוספת, "עשיתי קידוש השם בתוכנית". הלו, זה 'האח הגדול', כן?
"כן. דווקא שם. תקשיב: גם דוד המלך נולד מרות המואבייה. ואיך נוצרה מואב? לוט שכב עם שתי בנותיו, מהן נולדו עמון ומואב. כלומר, המשיח הגיע מגילוי עריות! אז דווקא הדברים הכי טובים נסתרים בשיא הטומאה. (צוחק ארוכות) נו, אהבת את זה? תשובה אכזרית!"
איך מעיין הייתה במשחק?
"בתוך התוכנית היא לא הראתה כלום. כשיצאתי החוצה ראיתי כמה היא אינטליגנטית וחדה. אבל בפנים היא בחרה להישאר מאמי. וכן, סתם כעסתי עליה. היא לא שמה עליי, ולא הבנתי למה, איך היא לא נופלת, מה מונע ממך".
הרבה אנשים אמרו שאתה דוש שוביניסט כי התנשאת עליה.
"אני לא מרגיש ככה. אנשים יכלו לראות שאני אוהב מאוד את מעיין, רק שבמשחק נעשיתי קיצוני יותר בתוך הדמות. והנה עכשיו בחוץ, הרבה יותר טוב. זה מסתדר בינינו טוב, ממש אהבה, ולא מזיז לי שאומרים שוביניסט. אני ממש לא. ואם בזכות הדבר הזה ייצא דיון על ערך השוויון, אז אהיה מספיק נרקיסיסטי לקחת את זה לזכותי".
* * *
אביחי ומעיין עברו עתה להרצליה. הוא כבר הספיק להיקשר בחוזה לרשת אופנה, ועושה עתה את דרכו כטאלנט לערוץ 20. הזדמנות לברר באיזה קצה של הימין הוא ממוקם. "ארץ ישראל השלמה, מה יש לדבר בכלל", הוא אומר, "אבל אני לא שונא ערבים. חס וחלילה. נראה לי שכל המצב בינינו לבינם הוא כנראה משחק כלכלי של מישהו אחר, שיש לו אינטרס. הרי אין מצב שהוא לא פתיר".
ומה הפתרון?
"צריך פה מנהיג חזק. ליברמן? ביבי? בנט? עשה לי טובה, כולם מתבכיינים. אין מנהיג כזה. תצטרך ללכת אחורה ולמצוא אותו. ואני מתכוון אלפי שנה. דוד המלך. אחד המלכים, אחי. חולה עליו!"
דוד מנהיג כריזמטי, לוחם דגול, נעים זמירות ואליל הבנות. אבל גם הדמות הצינית הראשונה במקרא. ראבאק, האיש שלח את אוריה למות כדי לחמוד את בת שבע!
"דוד המלך הוא איש דמים, זה נכון. אבל מלך לא יכול להיות כבול. הוא גם נמצא מעל התורה. המלך יכול לחרוץ גזר דין מוות, הסנהדרין לא. אז מהמקום הזה: אישיות חזקה, שתראה את האמת בעיניים, ותפתור את כל הבעיות".
מה, לגרש את הערבים?
"לא. תחנך אותם, ולא ממקום רע. בסוף הם יתחנכו למקום הזה. נגיד שהם פרימיטיביים, אבל בסופו של דבר הם יתחברו למודרניזציה ולערך החיים. תראה באילת, אני מרגיש אותם כמו בירושלים? לא. למה? כי הם יוצאים למועדונים, ומתאמנים בחדר כושר, ונהנים מהחיים, רואים איך מקדשים את החיים . אז מה יש לקדש את המוות, כמו המתאבדים הדפוקים?"
לאמונתך, יהודי נעלה על האחר מעצם היותו יהודי?
"אנחנו נעלים כי היינו הראשונים להאמין באל מופשט. אנחנו נעלים מתוקף היותנו הכי חכמים. הרי אנחנו העם הכי רע, הקב"ה לקח אותנו ממצרים דווקא בגלל שהיינו הכי זבל, עם קשה עורף, הכי חרא שיש. ועל זה אנחנו נעלים, שהצלחנו לשנות משהו שהיה טבוע בתוכנו".
אגב, איך שמירת המצוות שלך מסתדרת עם העובדה שאתה חי עם בחורה בלי נישואים?
"בסדר. אנחנו תכף נשואים. חוץ מזה אישה נקנית בשלושה דברים, ואחד מהם הוא בעילה (צוחק). תשמע, רבי נחמן אומר, כל עוד אתה עוסק בטוב, ולא פוגע בסביבה - אתה במסלול הנכון. מבחינה מעשית, אני שומר שבת ומניח תפילין, עד היום".
כמה אתה סאחי?
"מאוד. ביקשתי אישור לגראס רפואי, לא נתנו לי. לא שותה בכלל. ובכלל, גם אם בתיאוריה אקח משהו הזייתי, אני עדיין לא אראה. תמיד אחזור לתודעה הרגילה שלי. כדי לשלוט במשהו אתה צריך לתת לו לשלוט בך. ואני לא משחרר".
הפגנת בתקופת ההתנתקות. יש בך שנאה לחיילי צה"ל?
"לא. בחיים לא שנאה. הם ממלאים פקודה, איך אשנא אותם?"
בתקופת המבצעים בעזה, למשל, לא התבאסת שאתה לא נכנס לשם ודופק צרורות?
"נראה לך? מה אני ילד מפגר בן 18? זה עובר. וזה עבר לי כבר אז. גילו לי את בעיית הראייה, אז מבחינתי שכל העולם ימות. שיבוא טיל גרעיני וימחק את כל המדינה הזו, ואני איתה".
מה דעתך על 'שוברים שתיקה', למשל, ואנשים אחרים שרוצים לשמור על טוהר המוסר שלנו, כיהודים בפרט? לא להידרדר למדרגת הגרועים באויבים שלנו?
"תשמע, 'הקול - קול יעקב, והידיים - ידי עשיו'. זו הגאולה. כלומר, המוח שיהיה יהודי - אבל הידיים, בעולם הזה, צריכות להיות של עשיו. שנדע להתנהג באזור הזה כמו שצריך".
מה, אלאור אזריה? לדפוק למחבל גוסס כדור בראש, כמו לכלב?
"עזוב, נו. לפני רגע המחבל דקר חבר שלו, זה אטרף של ילד בן 18. זו האחריות שאתה לוקח כשאתה נותן נשק לבן 18. תסתכל על בני 18. הם באינסטגרם, אין להם מוח. אני רואה את אח שלי, בן 18, סתום בלום. הם סתומים! כל היום זה אינסטגרם, והדבר היחיד שהם חושבים עליו זה כוס. בכלל, הסיפור של אזריה היה יכול להיסגר בקלות. וזו בכלל לא בעיה של התקשורת שהראתה את זה. מי שעשה את הבלגן זה הצד הימני, שניסה לתפוס עליו טרמפ".
אפרופו, שרון גל?
"לא ידעתי על החיבור ביניהם, כי לפני 'האח הגדול' לא ראיתי אקטואליה חמש־שש שנים. את שרון גל זכרתי מ'לילה כלכלי', והוא לא עניין לי את הביצים. הוא נכנס לבית שאני הכי דומיננטי בו, אבל ניסיתי לתת לו לתפוס מקום, לדבר איתו על הנושאים שהוא אוהב, על ימניות. והוא לא התחבר, כי באישיות שלו הוא לא הביא כלום. אין ספק, הוא פופולרי, יודע לדבר - אבל לא מעבר לזה. זה פורמט של אישיות, אנחנו לא רצים לכנסת, ואתה לא יכול להתחרות עם הסיפור שלי בבית. לכן האישיות שלו לא היוותה עליי איום".
בערוץ 20 תשתתף ב'פטריוטים'?
"לא. הציעו לי ואני לא אוהב את הקטע שלהם. אני סוליסט. תן לי לקרוא דקה וחצי רמב"ם מהפרומפטר".
ובהמשך? פוליטיקה?
"רק אם תהיה פה מונרכיה. הייתי מחזיר בכיף את המלוכה לישראל, ולהיות מלך טוב לנתינים שלי. ואני לא שוקל מועמדות: מלוכה לוקחים. הנה לך תמונה: ביבי נתניהו מושח אותי בשמן".
