"סיפורה של שפחה": טעימה מהספר

רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים. אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידה תלוי בהם. סיפורה של שפחה, חזון מטלטל של אמריקה במאה ה-21, כתוב באירוניה מזעזעת ונותן ביטוי מלא לכושר האבחנה החודר של מרגרט אטווד. זהו תרגיל במדע בדיוני - כמו גם סיפור מוסר כן במיוחד.

"סיפורה של שפחה". חזון מטלטל

מרגרט אטווד (78) הקנדית חיברה יותר מ-30 ספרי פרוזה, שכמה מהם, דוגמת "עין החתול" ו"המתנקש העיוור" הפכו לאבני יסוד בתרבות המערבית. כמו כן פירסמה יותר מ-15 ספרי שירה וספרי ילדים, מאמרים ומסות.

מרגרט אטווד. כושר אבחנה חודר(צילום: ג'ורג' ווייטסייד)

אטווד זכתה בפרס בּוּקר בשנת 2000 על "המתנקש העיוור", בפרס ארתור סי קלארק לספרות מז'נר המדע הבדיוני וב-2010 בפרס דן דוד על מצוינוּת ותרומה לאנושות. קראו כאן את שני הפרקים הראשונים מתוך התרגום החדש (מאנגלית: סמדר מילוא) של "סיפורה של שפחה" - הספר שעובד לסדרת טלוויזיה מהפנטת.

רוצים לקרוא את "סיפורה של שפחה" (הוצאת כנרת) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד . 

פתיח

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן. וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

(בראשית ל א-ג)

ואשר לי עצמי, אחרי שיָגעתי שנים והעליתי והצעתי הרהורים ריקים, בטלים, חלומיים; ואחרי שנואשתי לחלוטין מהצלחה, הגעתי למרבה השמחה להצעה הזאת...

(ג'ונתן סוויפט, "הצעה צנועה")

במדבר אין שלט שאומר, לא תאכל אבנים.

(פתגם סוּפי)

פרק ראשון

לילה

ישַנו במה שהיה פעם אולם ההתעמלות. הרצפה היתה של עץ משוח בלכּה, עם פסים ועיגולים שצוירו עליה בשביל המשחקים ששיחקו שם בעבר. החישוקים של רשתות הכדורסל עדיין היו במקומם, אם כי הרשתות עצמן נעלמו. יציע נמשך והקיף את האולם, בשביל הצופים, ולי היה נדמה שאני מריחה ריח חריף של זיעה, קלוש כמו בבואת רפאים, מהול בניחוח המתקתק של מסטיק ושל בושם שעלה מהנערות הצופות, תחילה בחצאיות לֶבֶד כמו שראיתי בתמונות, אחר כך בחצאיות מיני, אחר כך במכנסיים ואחר כך בעגיל יחיד ובשיער בתספורת קוצים מפוספס בירוק. מסיבות ריקודים נערכו שם בוודאי. המוזיקה האריכה ימים, כמו כתובת עתיקה שמכסה על כתובת עתיקה ממנה, צליל לא נשמע, סגנון על גבי סגנון, זרם תחתי של הלמות תופים, יללה נוגה, זֵרים קלועים של פרחים מנייר משי, שֵדים מקרטון, כדור מראות מסתובב, מרעיף על הרוקדים שלג של אור.

סקס נושן היה בחדר ובדידות, וציפייה למשהו שאין לו צורה ושם. אני זוכרת את הכמיהה הזאת, אל משהו שתמיד עמד להתרחש ולא היה דומה כלל לידיים שמיזמזו אותנו באותה שעה בגב התחתון או בחוץ, בירכתי מגרש החניה, או בחדר הטלוויזיה שֶקולה מושתק ורק התמונות מהבהבות מעל לבשר העולה ויורד.

כמהנו אל העתיד. איך למדנו את זה, את הכישרון הזה לכמיהה שאינה יודעת שובע? זה היה באוויר, וזה עדיין היה באוויר, כמו מחשבה שנייה, כשניסינו להירדם במיטות המתקפלות הצבאיות שנערכו בשורות, עם רווחים ביניהן כדי שלא נוכל לשוחח. היו לנו סדיני פלנל, כמו של ילדים, ושמיכות שהנפיק הצבא, שמיכות ישנות שעדיין היה כתוב עליהן ארה"ב. היינו מקפלות יפה את בגדינו ומניחות אותם על השרפרפים שלמרגלות המיטה. האורות עומעמו, אבל לא כובו. דודה שרה ודודה אליזבת פיטרלו. היו להן מַלְמְדי בקר חשמליים תלויים על רצועות מחגורות העור שלהן.

אבל לא אקדחים, אפילו הן לא נחשבו מהימנות עד כדי כך. האקדחים נועדו לשומרים, שנבחרו במיוחד מקרב ה"מלאכים". השומרים לא הורשו להיכנס לבניין אלא כשנקראו, ואנחנו לא הורשינו לצאת החוצה אלא להליכות שלנו, פעמיים ביום, זוגות־זוגות, סביב מגרש הכדורגל שעכשיו היה מוקף גדר מתכת שבראשה תיל דוקרני. ה"מלאכים" עמדו מחוצה לה בגבם אלינו. הם עוררו בנו פחד, אבל גם משהו אחר. לוּ רק הביטו בנו, לו רק יכולנו לשוחח איתם, להחליף משהו, כך חשבנו, לעשות איזו עסקת חליפין. הרי גופנו עדיין היה ברשותנו. זו היתה הפנטזיה שלנו.

למדנו ללחוש כמעט בלי הגה. באור העמום היינו מושיטות ידיים אל מעבר לחלל שבין המיטות, כשהדודות לא הסתכלו, ונוגעות זו בידי זו. למדנו לקרוא שפתיים כשהראש מונח על המיטה במצודד, צופות זו בפיה של זו. ככה החלפנו בינינו שמות, ממיטה למיטה:

אַלמָה. ג'אנין. דוֹלוֹרֶס. מוֹירָה. ג'וּן.

פרק שני

קניות

כיסא, שולחן, מנורה. למעלה, על התקרה הלבנה, תבליט גבס בצורת זֵר ובמרכזו חלל ריק, כמו המקום הריק בפָנים שהעין נעקרה מהן. מן הסתם היתה שם נברשת, פעם. הם סילקו כל דבר שאפשר לקשור אליו חבל.

חלון, שני וילונות לבנים. תחת החלון, מושב חלון עם כרית קטנה. כשהחלון פתוח בחלקו - הוא נפתח רק בחלקו - האוויר נכנס פנימה, והווילונות מתנועעים. אני יכולה לשבת על הכיסא או על מושב החלון בידיים שלובות ולראות זאת. גם אור השמש חודר פנימה מבעד לחלון ונופל על הרצפה שעשויה פסי עץ צרים, ממורקים ומצוחצחים. אני מריחה את ריח תכשיר המירוק. על הרצפה שטיח שצורתו סגלגלה, עשוי מסמרטוטים קלועים זה בזה. זה הסגנון האהוב עליהם: אמנות עממית, ארכאית, שנשים עושות בזמנן הפנוי מדברים שאין בהם שימוש עוד. שיבה אל ערכי המסורת. אל תבזבז ולא תחסר. אני לא מבוזבזת, למה אני חסרה?

על הקיר שמעל לכיסא - תמונה, ממוסגרת אבל בלי זכוכית: הדפס של פרחים, אירוסים כחולים, צבעי מים. הפרחים עדיין מוּתרים. אני תוהה, האם לכל אחת מאיתנו יש אותו הדפס, אותו כיסא, אותם וילונות לבנים? רכוש הממשלה?

תחשבו שאתן בצבא, אמרה דודה לידיה.

מיטה. מיטת יחיד, מזרן שקושיו בינוני, ועליו כיסוי מיטה לבן עם כיווצים. שום דבר לא מתרחש על המיטה הזאת, חוץ משינה או לא שינה. אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי. כמו דברים אחרים עכשיו, גם את החשיבה יש לקצוב. יש המון דברים שהחשיבה עליהם בלתי נסבלת. החשיבה עלולה לחבל בסיכויים שלך, ואני מתכוונת לשרוד. אני יודעת למה אין זכוכית על תמונת האירוסים הכחולים, ולמה החלון נפתח רק בחלקו, ולמה השמשה עשויה מזכוכית מחוסמת. הם לא חוששים שמא נימלט. אנחנו לא נגיע רחוק. הם חוששים מפני הבריחות האחרות, אלה שאת עלולה לפתוח בתוכך, אם יהיה בידך מכשיר חד.

ובכן. להוציא את הפרטים האלה, זה היה יכול להיות חדר אורחים בקולג', לאורחים הפחות חשובים, או חדר באכסניה, בזמנים עברו, לגברות שנסיבות חייהן השתנו לרעה. כי זה מה שאנחנו עכשיו. הנסיבות השתנו לרעה, למי מאיתנו שעדיין יש לה נסיבות.

ובכל זאת, כיסא, אור שמש, פרחים: אין להקל ראש באלה. אני בחיים, אני חיה, אני נושמת, אני מושיטה יד אל אור השמש. המקום שאני נמצאת בו איננו כלא, אלא זכות יתר, כמו שאמרה דודה לידיה, שהיתה מאוהבת בזה ו/או בזה.

הפעמון הקוצב את הזמן מצלצל. הזמן נקצב פה על ידי פעמונים, כמו שהיה פעם במנזרי נשים. וכמו במנזר של נשים, יש פה מעט מראות.

אני קמה מהכיסא, מקרבת אל אור השמש את כפות רגלי הנעולות נעליים אדומות, נעליים שטוחות עקבים כדי להגן על עמוד השדרה, לא בשביל ריקודים. הכפפות האדומות מונחות על המיטה. אני נוטלת אותן, מושכת ומעלה אותן על ידַי, אצבע אחר אצבע. כל הדברים, חוץ מהכנפיים המקיפות את פני, צבעם אדום: צבע הדם, הצבע שמגדיר אותנו. החצאית מגיעה עד הקרסוליים, שופעת, מכווצת לתוך משטח בד שמכסה את השדיים, השרוולים מלאים. הכנפיים הלבנות - אף הן פריט חובה, הן נועדו לשמור שלא נראה, אבל גם שלא ניראה. מעולם לא נראיתי טוב באדום, זה לא הצבע שלי. אני לוקחת את סל הקניות, תולה אותו על אמת היד שלי.

דלת החדר - לא החדר שלי, אני מסרבת לומר שלי - לא נעולה. לאמיתו של דבר, היא לא נסגרת כהלכה. אני יוצאת אל הפרוזדור המצוחצח, שבמרכזו שטיח צר וארוך, ורוד־עמום. כמו שביל ביער, כמו שטיח שנועד למלכים, הוא מראה לי את הדרך.

השטיח מתעקל ויורד בגרם המדרגות הקדמי, ואני הולכת איתו, יד אחת על המעקה שהיה פעם עץ חי שנכרת במאה אחרת ומורק עד שנשתווה לו ברק חמים. בית בסגנון ויקטוריאני מאוחר, בית משפחה, נבנה בשביל משפחה גדולה ועשירה. במבואה יש אורלוגין נושן שקוצב את הזמן, ואחריו הדלת המוליכה אל חדר הישיבה הקדמי האימהי, על גוני הבשר והרמזים שלו. חדר ישיבה שאני לעולם לא יושבת בו, רק עומדת או כורעת על ברכי. בקצה המבואה, מעל לדלת הכניסה, יש צוהר של זכוכית צבעונית: פרחים, אדומים וכחולים.

על קיר המבואה יש ראי. אם אני מפנה את ראשי כך שהכנפיים הלבנות המקיפות את פני מכוונות את מבטי כלפיו, אני יכולה לראות אותו כשאני יורדת במדרגות, עגול, קמור, ראי בין שני חלונות, דומה לעין של דג, ואני בתוכו כמו צל מעוּות, פרודיה של משהו, דמות מאגדות בגלימה אדומה, יורדת לקראת רגע של אי־זהירות שכמוה כסכנה. נזירה, טבולה בדם.

בתחתית גרם המדרגות יש קולב לתליית כובעים ומטריות, מהסוג שעשוי מעץ מעוקל, מוטות עץ ארוכים ומעוגלים שמתעקלים בעדינות כלפי מעלה ונהיים למתלים בצורת עלי שרך נפתחים. כמה מטריות תלויות עליו: שחורה, בשביל המפקד, כחולה, בשביל רעיית המפקד, וזו שנועדה לי, שצבעה אדום. אני משאירה את המטרייה האדומה במקומה, כי ראיתי בחלון שיום שמש היום. אני תוהה אם רעיית המפקד נמצאת בחדר הישיבה. לא תמיד היא יושבת. לפעמים אני שומעת אותה פוסעת הלוך ושוב, צעד כבד ואחריו צעד קל, ואחריהם הטפיחה הרכה של מקל ההליכה שלה על השטיח שצבעו ורוד־עמום.

אני הולכת במבואה, עוברת על פני דלת חדר הישיבה והדלת המוליכה אל חדר האוכל, פותחת את הדלת שבקצה הפרוזדור ונכנסת למטבח. כאן לא מריחים עוד את ריחו של התכשיר למירוק רהיטים. ריטה נמצאת פה, עומדת ליד שולחן המטבח שהלוח שלו מצופה אמייל לבן סדוק. היא לבושה בשמלת המַרְתָה הרגילה שלה שצבעה ירוק־עמום, כצבע גלימתו של מנתח בזמנים עברו. שמלתה דומה מאוד בצורתה לשלי, ארוכה ומסתירה, אבל עם סינר קצר עליה, ואין לה לא כנפיים לבנות ולא צעיף. כשהיא יוצאת מהבית היא מכסה את פניה בצעיף, אבל לאיש לא אכפת מי יראה את פניה של אחת המרתוֹת. שרווליה מופשלים עד המרפק, חושפים את אמות ידיה החומות. היא מכינה לחם, חובטת בכיכרות לפני הלישה הקצרה האחרונה ואחריה עיצוב הצורה.

ריטה רואה אותי ומהנהנת, אם בתור ברכת שלום או פשוט לאות הכרה בנוכחותי קשה לומר, ומנגבת בסינרה את ידיה המקומחות ומחטטת במגירת המטבח כדי למצוא את פנקס התלושים. בפנים זעופות היא תולשת שלושה תלושים ומושיטה לי אותם. אילו חייכה אולי היו פניה חביבות. אבל הזעפת הפנים איננה אישית: השמלה האדומה היא המעוררת את מורת רוחה, ומה שהיא מייצגת. היא חושבת שאני אולי מידבקת, כמו מחלה או כל צורה אחרת של מזל רע.

לפעמים אני מקשיבה מחוץ לדלתות סגורות, משהו שבשום אופן לא הייתי עושה פעם. לא הרבה זמן אני עומדת שם, כדי שלא להיתפס בשעת מעשה. אבל פעם אחת שמעתי את ריטה אומרת לקוֹרָה שהיא לא היתה משפילה את עצמה ככה.

אף אחד לא מבקש ממך, אמרה קוֹרָה. אבל בכל אופן, מה היית עושה, במקרה שכן?

הולכת למושבות, אמרה ריטה. יש להן ברֵרה.

עם הלא־נשים, ולרעוב עד מוות ואלוהים יודע מה עוד? אמרה קורה. בחיים לא.

הן קילפו אפונה. אפילו מבעד לדלת הכמעט סגורה שמעתי את נקישותיהם הקלות של האפונים הקשים הנופלים לתוך קערת המתכת. שמעתי את ריטה, רטינה או אנחה של מחאה או הסכמה.

בכל אופן, הן עושות את זה בשביל כולנו, אמרה קורה, או ככה אומרים. אילו לא קשרתי את החצוצרות יכולתי גם אני להיות אחת מהן, אם הייתי צעירה, נניח, בעשר שנים. זה לא רע כל כך. זה לא מה שקוראים עבודת פרך.

יותר טוב שזאת היא ולא אני, אמרה ריטה, ואני פתחתי את הדלת. פניהן נראו כפני נשים שדיברו עלייך מאחורי הגב והן חושבות ששמעת את דבריהן: נבוכות, אבל גם מתריסות קצת, כאילו זכותן היא. באותו היום היתה קורה נעימה כלפי יותר מהרגיל, ריטה זעופה יותר.

היום, למרות פניה החתומות של ריטה ושפתיה הקפוצות, הייתי שמחה להישאר פה, במטבח. קורה היתה אולי נכנסת מאחד החדרים האחרים בבית, נושאת עמה את בקבוק שמן קליפת הלימון ואת מטלית האבק, וריטה היתה מכינה קפה - בבתי המפקדים יש עדיין קפה אמיתי - ואנחנו היינו מסיבות אל שולחן המטבח של ריטה, שאינו שייך לה יותר משהשולחן שלי שייך לי, ומדברות, על מֵחושים ומכאובים, מחלות, הרגליים שלנו, הגב שלנו, כל סוגי הצרות שגופינו, כמו ילדים סוררים, מוּעדים להן. היינו מהנהנות כמו סימני פיסוק זו לקולה של זו, מסמנות זו לזו שכן, אנחנו יודעות הכול על זה. מחליפות בינינו שמות של תרופות ומנסות לגבור אישה על רעותה בסיפורים על סבלותינו הגופניים, מתלוננות ברוֹך, וקולותינו חרישיים ומינוריים ומקוננים כמו יונים במרזבים. אני יודעת לְמה את מתכוונת, היינו אומרות זו לזו. או, ביטוי מוזר ומיושן שלפעמים אתה עדיין שומע מפי אנשים מבוגרים יותר: אני שומעת מאיפה זה בא, כאילו הקול עצמו הוא נוסע שבא ממרחקים. שזה יכול להיות, שזה מה שהוא.

איך בזתי פעם לשיחות כאלה. עכשיו אני משתוקקת להן. זו היתה שיחה, לפחות. סוג של חילופי דברים.

או שהיינו מרכלות. המַרתוֹת יודעות כל מיני דברים, הן משוחחות זו עם זו, מעבירות חדשות לא רשמיות מבית אל בית. כמוני, הן מקשיבות מאחורי דלתות, אין ספק, ורואות דברים אפילו כשעיניהן מוסבות. פה ושם שמעתי אותן מרכלות, קלטתי שמץ משיחותיהן הפרטיות. נֵפֶל, זה היה. או, היא דקרה אותה במסרגה, ישר בבטן. קנאה, זה מה שזה היה, הקנאה אכלה אותה. או משפט שמגרה את הדמיון כגון, היא השתמשה בנוזל לניקוי אסלות. זה פעל כמו קסם, אם כי היית מצפה שיטעם את זה קודם. בטח היה שיכור לגמרי, אבל הם גילו שזו היא כמו כלום.

או שהייתי עוזרת לריטה להכין את הלחם, משקעת את הידיים בתוך החמימות הרכה העמידה הזאת שדומה כל כך לבשר. אני רעבה למגע עם משהו שהוא לא בד או עץ. רעבה לפעולת המגע.

אבל גם אילו ביקשתי, גם אילו העזתי להפר את הכללים במידה כזאת, ריטה לא היתה מרשה זאת. היא היתה חוששת יותר מדי. המרתות לא אמורות להתרועע איתנו, להיות לנו כאחיות.

להתרועע פירושו להתנהג כמו רֵעַ. לוּק הוא שאמר לי את זה. הוא אמר שאין מילה מתאימה שפירושה להתנהג כמו אחות. להתאחות, אולי היינו צריכים להגיד, הוא אמר. הוא אהב לדעת פרטים כאלה. מקורות של מילים, שימושים מוזרים. אני הייתי מקנטרת אותו על הדקדקנות שלו.

אני לוקחת את התלושים מידה המושטת של ריטה. יש תמונות עליהם, של הפריטים שאפשר לקבל תמורתם: שתים־עשרה ביצים, נתח גבינה, משהו חום שאמור להיות אומצת בשר. אני שמה אותם בכיס המרוכסן שבשרוולי, ששם אני שומרת את אישור המעבר שלי.

"ביצים טריות, תגידי להם," היא אומרת. "לא כמו בפעם הקודמת. ופרגית, לא תרנגולת. תגידי להם בשביל מי זה ואז לא יסדרו אותנו."

"בסדר," אני אומרת. אני לא מחייכת. לשם מה לפתות אותה לידידוּת?

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן