הצנחנים כן בכו
הצנחנים מהצילום המפורסם בכותל הגיעו לביקור בשיקאגו וקיבלו יחס של כוכבים
אי אפשר היה לראיין את שלושת הצנחנים שהונצחו בצילום המפורסם במעמד שחרור הכותל, במהלך אירוע FIDF בשיקאגו. הם הוקפו באנשים שרצו להצטלם ולהרעיף עליהם אהבה. בין השאר, היו מותשים מהמסע הקשה והמפרך ב-9 מדינות ארה"ב.
הצנחנים טסו כל 24 שעות לעיר אחרת: ניו-יורק, אטלנטה שיקאגו, בוסטון, סאן דייגו ועוד. הם הופיעו באירועי התרמה, בתי ספר וכנסים בלוח זמנים מסחרר.
ובכל זאת, כשהאירועים מעט נרגעו, אפשר היה לשוחח עם 'ציגי' ציון כרסנטי, בן ה-73, ששיחזר את הקרב ההיסטורי במלחמת ששת הימים. אז היה מילואימניק צעיר ונלכד ללא ידיעתו, במצלמתו המיתולוגית של הצלם דוד רובינגר ז"ל.
כרסנטי, ספרדי טהור, יליד טבריה, תושב עפולה עילית, בן להורים ציונים שהיו חברי הגנה וממייסדי היישוב העברי בארץ. אביו, נעים כרסנטי ז"ל, היה בין מפקדיה של שכונת מומוניה ליד קברו של הרמב"ם בטבריה, במלחמת השחרור. כבן יחיד לשש אחיות זייף את חתימת הוריו בצו הגיוס והתגייס לגדוד 50 בצנחנים.
בהיותו בן 22 שובץ בחטיבת הצנחנים החלוצית בצה"ל שהוקמה בשנת 1965 על ידי מוטה גור ז"ל ותחת פיקודו, יצא למלחמת ששת הימים.
"תקופת ההמתנה, כחודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, לוותה בתחושות חרדה של הציבור”, נזכר כרסנטי. “ארצות ערב היו נחושות בדעתן לצאת למלחמה נגד ישראל לאחר התבוסות שספגו במלחמת העצמאות ובמבצע קדש. ישראל מצידה, ניסתה למנוע את המלחמה הארורה הזו על ידי פעילות דיפלומטית שלא צלחה. הצנחנים היוו את חוד החנית של צה"ל וגויסו למילואים עשרה ימים לפני תחילת הקרבות”.
ב-5 ביוני, מוצ”ש, הוטלה עליהם משימה- צניחה קרבית במבואות אל-עריש, כיבוש היעד והמשך הלחימה בדרום. "ההתרגשות הייתה עצומה, הרב גורן בירך אותנו בבירכת הצנחן והוציא אותנו לדרך". לאחר מכן התברר שאל-עריש נכבשה בלעדיהם. מחד, אווירה של תסכול ואכזבה אפפה את לוחמי החטיבה ומאידך הרגישו, כפי שמתארים, שכל עכבה לטובה. כל תכנית היא בסיס לשינויים, "כיבוש ירושלים היא המשימה הבאה”, הכריז מוטה גור ז"ל לאור הפגזות הארטילריה על העיר מירדן. כרסנטי היה נרגש. הם הגיעו לעת ערב, לשכונת בית הכרם בה נחצה הגבול בין ישראל וירדן והתקבלו בשמחה בידי תושבי השכונה.
באותו לילה חשוך, יצאו שתי פלוגות לכיוון גבעת התחמושת ושתי פלוגות אחרות לביה"ס לשוטרים. שני יעדים אלו חסמו את הדרך לירושלים המזרחית ועל הצנחנים הוטל לפתוח את הציר לירושלים המזרחית. ב-2:00 בלילה יצאה פלוגתו של כרסנטי לגבעת התחמושת, שהיתה יעד המרושת בתעלות של אבן ירושלמית ומוקף בשלוש גדרות תיל.
הירדנים לא הופתעו, הם חיכו להם. הקרב הנורא ההוא גבה 37 קרבנות ופצועים רבים. הם ביצעו את פתיחת הציר במזרח ירושלים והתקדמו לרכס המזרחי דרך ואדי ג'וז, אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים. "עמדנו על הר הזיתים וצפינו במחזה המרהיב של קרני השמש על העיר המזרחית. מטוסי חיל האוויר ריככו את השטח. משם התקדמו לשער האריות ומתחם הר הבית, לוחמים כנגד צלפים ירדנים בסמטאות העיר העתיקה. לפתע נשמע קולו של מוטה גור ‘הר הבית בידינו’. בהר הבית גור ערך מסדר חטיבתי מרגש והביא אליו את כל הפצועים מבתי החולים כדי להעלות את מורל החיילים. זו הייתה התרגשות עצומה, חיילים התעלפו כשראו שחבריהם חיים".
מהר הבית עברו להילחם בסמטאות העיר העתיקה. הם חפשו דרך לרדת מהר הבית, גילו פשפש של ברזל ודרכו הגיעו לכותל המערבי. "ראיתי קיר עתיק, מרשים, בנוי מאבני ירושלים ענקיות ועליו מונף דגל ישראל. "כששמעתי את המילה "הכותל", החלו דמעות לזלוג מעיני ללא הפסקה וכל הזמן נגעתי באבניו. נשענתי על הכותל ולא האמנתי למראה עיני. אחרי שבירכתי, הגיע הרב גורן עם רבנים שהחלו להתפלל, ולרקוד עם ספרי התורה. הרב גורן חבק אותי ותקע בשופר, זה היה הרגע הכי מרגש בחיי, שלא ישכח לעולם”.
אחרי 48 שעות של לחימה עקובה מדם, מזיעים, מאובקים וכמעט ללא מזון, חוץ משתייה ומעט לחם, ירדו במדרגות כל הצנחנים כשהם בוכים. ואז הגיעו יצחק רבין, הרמטכ"ל, משה דיין שר הביטחון ועוזי נרקיס, מפקד פיקוד מרכז. "דיין הודה לחיילים, לקח פתק רשם עליו כמה מילים ושם אותם באבני הכותל. "כולם הלכו ופתחו את הפתק – חייבים לדעת מה הוא כתב", אמר כרסנטי. "כתוב היה שם: לעולם לא נחזיר את ירושלים, הר הבית והכותל המערבי’.
האם גם אתה כתבת פתק?
"אני כתבתי פתק אחר, ‘שיהיה שלום בינינו ובין כל מדינות העולם’. התפללתי לשלום, נמאס לי מהמלחמות. במלחמה אף אחד לא מנצח –תמיד כולם מפסידים. בשל כובד האבדות שספגה חטיבתנו, ב-7 ביוני הוחלט להעניק לחבריה כאות הוקרה, סיור בירושלים המזרחית ולסיים אותו באמפי תיאטרון בהר הצופים. כשהגענו להר הצופים מלאו גופנו חלחלה. ליד שורת האוטובוסים, נראו ערימות של תרמילי חיילים עזובים – שחלקם נהרגו או נפצעו. בכיתי והרגשתי את כאב השכול”.
מתי ראית את הצילום המפורסם לראשונה?
“הגעתי בלילה לחופשה ולמחרת נסעתי לבקר את החברה שלי. היא לא הייתה מוכנה ובקשה שאשב על הספה ואדפדף בעיתון. כשלקחתי את מוסף עיתון הארץ, גיליתי את התמונה שלנו וחשבתי לעצמי “ציגי, מתי צלמו את התמונה הזאת?"זה לא יכול להיות”.
כשנפגשנו עם הצלם דוד רובינגר ז"ל הוא סיפר לנו על התלבטותו איזה צילום להפיץ- בין תמונת הרב גורן תוקע בשופר ומסביבו כרסנטי וחיילים אחרים או את תמונת שלושת החיילים. רובינגר התייעץ עם אשתו ז"ל שהייתה מבקרת אומנות ולתדהמתו בחרה בצילום שלושת הלוחמים. “תמונה זו היא סמל של כל יהודי התפוצות העולים ארצה. תימני, אשכנזי וספרדי הם סמל מדינתנו ואותה תציג בעיתונות”, אמרה לו. השאר היסטוריה.
כרסנטי, איש תיאטרון, כוריאגרף להקות מחול, אב ל-3 ילדים וסב ל-6 נכדים. עבודת השורשים של נכדו הבכור אילן הייתה כמובן על סבו בשחרור הכותל במלחמת ששת הימים וזיכתה אותו במקום הראשון. מעל ארבעה עשורים הוא מרצה על מורשת הקרב: מלחמת ששת הימים, ביניהם הקרבות בגבעת התחמושת ושחרור העיר העתיקה.
המלצת השבוע: Ah, Wilderness
הו המדבר! הקומדיה היחידה שכתב המחזאי הנפלא יוג'ין אוניל בשנת 1906 היא קלאסיקה נפלאה והומוריסטית. שמה נובע משירו של עומר אלקיים האהובה על הדמות הראשית ריצ'רד: "ספר של פסוקים תחת הענף, קנקן יין, כיכר לחם – ואתה לצידי שר במדבר – הו המדבר הוא גן עדן".
אפשר למצוא בקומדיה זו נושאים רציניים שאפשר לפתח ולהאיר. ביקורת על העבדות באמריקה, ההשתכרות והחמצה של אהבה ונישואין. בעלילה מוצגת דרמה משפחתית נוגעת ללב על משפחה מורחבת החיה בניו לונדון קונטיקט ב-4 ביולי ועוסקת בבן האמצעי ריצ'רד בן ה- 16 באהבתו הראשונה בקריאתו ספרות "אסורה" של אוסקר וולד, ברנרד שו ועומר אלקיים, ובעקבות חששו לאובדנה של אהובתו, מורד ומתנסה בשתייה, עישון ונשים בצניעות מירבית.
במחזה שילוב טבעי בין גזעי, בו אביו של ריצ'רד לבן ואשתו שחורה. דודו השחור סיד ודודתו לילי הלבנה מאוהבים. מערכות אסורות בתקופה שהמחזה נכתב בה. מערכת היחסים הארוכה ביו הדוד סיד ללילי אינה מתממשת בשל התמכרותו של סיד לבקבוק ודרישתה להימנע ממנו. זו הצגה שכולה תענוג, מלאת קסם וחוכמה, תפאורה יפהפייה, משחק קומי מעולה בגילומם של שחקנים נפלאים. יכולת תמרון בין הומור חביב למציאות האמריקנית בהווה. ראיתי את ההצגה פעם אחת ואשמח לראות אותה שנית. מומלץ.
GoodmanTheater.org/AhWilderness
