שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "ילדות": מנות גדושות של חיים ואמת

    הכרך השלישי באוטוביוגרפיה של זוכה פרס ירושלים, קרל אובה קנאוסגורד, חלש מקודמיו ולא חף מרגעי שעמום ומלודרמה. ועדיין, הספר גורם לקורא להרגיש כאילו הוא עצמו נמצא ממש שם, כחלק מילדותו של הסופר בנורווגיה - גם כשהילדה היפה בכיתה אומרת לו "כן" וגם כשאביו מטיל עליו את אימתו

    כך מסתיים הספר 'ילדות' שהוא הכרך השלישי בסדרה האוטוביוגרפית בת ששת הכרכים של קרל אובה קנאוסגורד: "כשמשאית ההובלה יצאה לדרכה והתיישבנו במכונית, אמא, אבא ואני, נסענו במדרון וחצינו את הגשר, חשתי הקלה עצומה כשחשבתי שלעולם לא אחזור, שכל מה שאני רואה, אני רואה בפעם האחרונה. שהבתים והמקומות הנעלמים מאחוריי, ייעלמו גם מחיי, ולעד. לא העליתי בדעתי שכל פרט ופרט בנוף הזה וכל אדם שגר בו ייחקקו לעד בזיכרוני, בדיוק ובקפידה, כמעין שמיעה אבסולוטית של הזיכרונות".

     

    קרל אובה קנאוסגורד. זוכה פרס ירושלים 2017 (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    קרל אובה קנאוסגורד. זוכה פרס ירושלים 2017(צילום: EPA)

    שמיעה אבסולוטית של הזיכרונות היא היכולת הבולטת באוטוביוגרפיה הייחודית הזו (הוצאת מודן, תרגום מנורווגית: דנה כספי). ב־2009, כשקנאוסגורד בן ה־40 החל בכתיבתה, עמד לרשותו קודם כל זיכרון מפלצתי, בור סוד שאינו מאבד טיפה. הזיכרון הזה אינו מבחין בין עיקר וטפל (כעמדה עקרונית), והוא אינו זיכרון עלילתי, כלומר לא זיכרון שמעצב סיפור חיים לסיפור. זה זיכרון אדיר לפרטים. אבל הזיכרון הזה אינו רק סגולה קוגניטיבית יוצאת דופן, הוא גם בעל ערך מורליסטי, הוא גם תכונה נפשית. כי הוא נובע, בחלקו, מיצר חיים כביר, כזה שחוקק בעוצמה את חוויות החיים, גם הפעוטות שבהן - כי הן לא פעוטות בעיניו. והזיכרון הזה נובע גם מכישרון מבהיל לרגש ולסבל, מאישיות היסטרית (אך מודעת לעצמה), שחווה את הדברים, את החיים, בעוצמה רבה, ולכן גם זוכרת אותם.

     

    "ילדות". זיכרון אדיר לפרטים ()
    "ילדות". זיכרון אדיר לפרטים
     

    כך יוצא שהאוטוביוגרפיה של קנאוסגורד עוסקת במה זה אומר להיות אדם בעולם, להיות חי בעולם. כשהוא מתאר איך כילד השתחל עם חבר לצינור בצד כביש ולפתע נחרד ונלפת למחשבה שייתקע שם - אתה, הקורא, נמצא שם, ממש שם, ובזיכרונות דומים שעולים אצלך, בַאימה, בקלאוסטרופוביה, בבחילה. כשהוא מתאר מה פירושו של דבר לקבל "כן" מהילדה היפה בכיתה - אתה, הקורא, מרגיש איך יריעת האושר בחיים יכולה להימתח עד קצה הגבול שלה בגלל איזה דבר פעוט. וכשהוא מתאר כיצד הצביע לעצמו בבחירות בבית הספר, הצבעה עצמית שנחשפה בהיותה הקול היחיד בעד המועמד המפתיע - אתה, הקורא, מרגיש את מלוא המבוכה והקומיות של הילדות.

     

    בכרך הזה קנאוסגורד מתמקד בגיל שש עד 12, מכיתה א' עד כיתה ו' (את השנים שלפני הוא כמעט אינו זוכר, לדבריו), עת עברה משפחתו משכונת המעמד הבינוני הנמוך שחיה בה בדרום־מערב נורווגיה לבית חדש. הוא מספר על האב המפחיד, המורה; על האם הרחומה, האחות הסיעודית; ועל האח הבכור, המרוחק אבל אמפתי לקרל אובה הילד. הוא מספר על בית הספר, על החברים והמשחקים, על הבנות וההתאהבויות. אבל קנאוסגורד, כאמור, אינו בדיוק מספר סיפורים. זו גם הסיבה שאי־אפשר לעשות לספר הזה "ספוילר" ומותר להביא את סופו בתחילת הביקורת. בניגוד לחתירה אופנתית לכתיבה "מוזיקלית", האמנות הקרובה ביותר לסגנון הפרוזה של קנאוסגורד היא הציור הפיגורטיבי (גם זה האימפרסיוניסטי).

     

    קנאוסגורד מספר מה זה להיות סובייקט חש ורגיש שפוגש בעולם האובייקטים, עולם הכולל בני אדם אחרים. לכן, בעיצומו של סיפור אהבה מתרקם, הוא גולש לתיאורי נוף ומזג אוויר ודמויות שכביכול אינם רלוונטיים לסיפור עצמו. אבל "גולש" הוא תיאור מוטעה, שכן הפרוזה הזו מציבה כן ציור מול העולם הנגלה לעיני הזיכרון ומתארת את רישומו של העולם על הצייר. כשאתה דוהר באופניך לפגוש את מי שאולי תיאות להיות חברתך, חוויית הרוח החובטת בפנים, השלג הנמס בתחילת האביב תחת רגליך והעננים שנעים לאיטם מעליך הם לא פחות חשובים לחוויית החיים מ"הסיפור" עצמו.

     

    יש גם חסרונות לפרוזה הזו. בראש ובראשונה סכנת השעמום. אם כותבי אוטוביוגרפיה דגולים כמו יהושע קנז ב'מומנט מוזיקלי' צימצמו את מבטם לרגעי שיא של הילדות וההתבגרות בדיוק כדי להימנע מהגודש המשעמם, כלומר יצרו "סיפורים קצרים" שלמים מרגעי שיא בחייהם - הרי שקנאוסגורד הוא כותב מסוג אחר. ויש להודות שבמהלך הקריאה ב'ילדות', לראשונה מתחילת המסע באוטוביוגרפיה הזו, חשתי גם ברגעי שעמום (שקוראים אחרים דיווחו עליהם גם בכרכים הקודמים). אני תולה את זה בשתי סיבות. קודם כל, בניגוד לכרך הראשון וגם השני - 'מוות במשפחה' ו'גבר מאוהב' - הפעם לא נוצר התלכיד הנדיר בין הריאליזם המיקרוסקופי של קנאוסגורד לתובנות־העל ההגותיות שלו. התלכיד הזה, שהיה מזהיר במיוחד בחלק הראשון, גאל את הריאליזם הפרטני בין היתר משום שהתובנות ההגותיות הציגו תזה פילוסופית־אסתטית שהסבירה בדיוק את זה, את הבחירה בכתיבה דקדקנית. מטרת הכתיבה היא להוציא מהצללים את היומיומי, הנדוש - אך מה שהוא בעצם עיקרם של החיים - אל האור הזוהר, המסנוור. בכרך הזה, לעומת זאת, אין כמעט הפלגות הגותיות. הוא צמוד קרקע.

     

    חולשתו היחסית נובעת בעיניי גם מדמותו של האב הנגלית כאן, ומתוארת באופן קיצוני יותר מאשר בכרכים הקודמים. זהו אב נוראי שהתעלל נפשית בילדיו, שהיכה את קרל אובה, שרדה בו והילך עליו אימים. באחד הרגעים מתואר איך האב הזועם כפה על בנו לאכול כמה תפוחים בזה אחר זה, על מנת לחנך אותו לא להיות גרגרן. כך הופכת היצירה בחלקה למלודרמטית.

     

    אבל בסופו של חשבון, הפגמים האלה בטלים. אמנם לא בשישים, אבל בשישה. אתה מתגעגע לספר הזה בהפסקות הקריאה, כי אתה יודע שיש בו חיים ויש בו אמת במנות לא רגילות.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: EPA
    קרל אובה קנאוסגורד. זו ילדותו
    צילום: EPA
    לאתר ההטבות
    מומלצים