סדרות או פיינל פור? כולנו מפסידים

אין דבר שמזיק יותר לכדורסל הישראלי מאשר השאלה: סדרות או פיינל פור? כאשר שואלים אותי מה עדיף, אני תמיד עונה בהתחכמות "מצידי שיטילו מטבע". למה לא? כאשר שואלים אותי שאלה טיפשית, הדבר החכם ביותר הוא לענות בתשובה טיפשית. כן. קראתם נכון. עצם השאלה הוא הבעיה ולא התשובה. הרי מה בעצם זה משנה? מהו ההבדל המהותי בין השניים? תחרותיות? ספורטיביות? צדק? על מי אתם עובדים?

ליגת העל של הכדורסל הישראלי לא הייתה תחרותית, ספורטיבית או צודקת כבר עשרות שנים, ואין לזה שום קשר לפיינל פור. זה הכל, כמו תמיד, עניין של כסף.

בשיטה קפיטליסטית (סליחה, "שוק חופשי"), ההנחה היא שכל אחד יכול להגיע לטופ באמצעות עבודה קשה, כישרון וחשיבה מחוץ לקופסה. לא משנה מי אתה ומאין אתה בא, אם תשחק טוב יותר תנצח. אלא שלא כל נקודות ההתחלה זהות.

האליפות של הפועל ירושלים(צילום: עמית שאבי)

קחו את הפנטזיה הספורטיבית - יום אחד בא לקריית גת איש עשיר. עשיר מאוד. לא מיליונר מסכן. מיליארדר, במינימום. אייל נפט, לשעבר בן המקום, אוהד של הקבוצה שמצא את עושרו מעבר לים וחזר עם מטרה אחת פשוטה, לבנות אימפריה. אז הוא משקיע עשרות ואולי מאות מיליונים (תלוי אם זה כדורסל או כדורגל) בבניית הקבוצה היקרה ביותר שנראתה אי פעם בליגה. הוא מביא את השחקנים הטובים ביותר מהארץ (אפילו מכבי תל אביב לא מסוגלת להתחרות בהצעות שהוא מפזר) ומחזק בשחקנים האירופים הטובים ביותר שעומדים לרשותו. הקבוצה זוכה באליפות אחת, שתיים, שלוש. המיליארדר משתעמם וחוזר לנפט שלו. הליגה חוזרת לשלטון המרכז לעוד עשור או שניים ואז בא איש עשיר חדש, הפעם לאילת.

הנחת היסוד היא שכדי לנצח צריך כסף. המון כסף. כל המטרה של הפיינל פור היא לשכנע את הספונסרים והבעלים לשים את הכסף על הערים ה"קטנות", כי הנה הן יכולות לקחת אליפות. אלה רק שני משחקים על תואר. זה בהישג יד.. ואז מה? כלום. גליל לקחה אליפות וירדה ליגה. חולון וחיפה קופצות בין הצמרת לתחתית כמו מטוטלת וראשון התפרקה כבר כמעט מכל נכסיה מאותה אליפות של רק לפני שנה.

לאורך זמן הכסף נמצא במרכז, וכשמוסיפים למשוואה את שאלת היורוליג, אז התשובה רק מוחצת עוד יותר. יורוליג זה כסף והרבה (ספונסרים, זכויות שידור וכו'), אבל גם הזדמנות מקצועית וחשיפה לשחקנים שיוכלו לחתום אחר כך בעוד יותר כסף בעקבות עונת פריצה ביורוליג. זה לא אומר שאפשר לחייב את היורוליג לקחת את האלופה (ההבדל בין להיות אידיאליסט לפרקטי הוא לדעת מתי המשחק מכור), וגם אם כן, הבעיה היא שאז קבוצה שלוקחת אליפות מגיעה ליורוליג, משיגה כסף ושחקנים שרוצים חשיפה, זוכה בזכותם בעוד אליפות ובעוד שנה ביורוליג והמעגל ממשיך להסתובב... ככה בדיוק הגענו למצב הזה מלכתחילה.

אז מהו הפתרון לחוסר השוויון של הכדורסל הישראלי? אידיאלית, תקרת שכר. אם נקודת הפתיחה בין כל הקבוצות שווה לפחות בתקציב, אז הקרב על הפרקט מייצג משהו. פרקטית, זה לא יקרה. לעולם. יותר מדי אינטרסנטים ובוחשים בקלחת. כל מה שיכול לקרות בכדורסל הישראלי זה מעבר ממונופול לדואופול, אם ורק בתנאי שעוד קבוצה ישראלית תהפוך לחברה קבועה ביורוליג. המשמעות היא שכמו ביוון (פנאתינייקוס ואולימפיאקוס) יהיו לפחות שתי קבוצות עם נקודת פתיחה דומה, כאשר שאר הקבוצות על תקן "שניים רבים השלישי זוכה". רצוי? לא. מצוי? אולי.

אז בפעם הבאה שבמקום לדבר על הבעיות האמיתיות בליגה (ולא נגענו פה בכלל בשאלת הזהות והכדורסלן הישראלי) מישהו מעלה את הוויכוח המטומטם על חוסר הספורטיביות של הפיינל פור מול חוסר התחרותיות של הסדרות (או שזה הפוך?), פשוט תטילו מטבע. כך או כך, מרגע שזאת השאלה אנחנו כבר מפסידים.