שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הילדה": מותחן מנקודת מבטן של שלוש נשים
    "התגלתה גופת תינוקת" - שלוש מילים מידיעה בעיתון חודרות לחייהן של שלוש הנשים שמוליכות את הקורא לאורכו של המותחן הפסיכולוגי "הילדה", ספרה החדש של פיונה ברטון. קראו את פתיחת הספר

    פיונה ברטון, הסופרת הבריטית מחברת רב-המכר "האלמנה", מוציאה מותחן פסיכולוגי נוסף. "הילדה" (הוצאת פן וידיעות ספרים, 302 עמ') נבנה דרך התמקדות בתודעתן של שלוש נשים. אחת מהן היא קייט ווטרס, העיתונאית מ"האלמנה", שגם הפעם חוקרת את הסיפור באחד הקולות שעליו נסמך הקורא, בעלילה רבת התפניות של הרומן.

     

    רוצים לקרוא את "הילדה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

     

    יום שלישי, 20 במארס 2012

     

    אֶמָה

    המחשב שלי קורץ לי כממתיק סוד בעודי מתיישבת לצד שולחני. אני נוגעת במקלדת, ותמונה של פּוֹל מופיעה על המסך. זאת התמונה שצילמתי בירח הדבש שלנו ברומא, מחליפים מבטים אוהבים מעבר לשולחן בקמפו דה פיורי. אני מנסה להחזיר לו חיוך, אבל כשאני רוכנת קדימה אני קולטת לרגע את ההשתקפות שלי במסך ועוצרת. אני שונאת לראות את עצמי בלי התראה מוקדמת. לפעמים אני לא מצליחה לזהות את עצמי. את חושבת שאת יודעת איך את נראית, והנה זרה מסתכלת עלייך. זה יכול להפחיד אותי.

     

    אבל היום אני חוקרת את פני הזרה. את השיער החום, חלקו משוך מעל לראש בקוקו שנאסף בחופזה, עור נקי מאיפור, צלליות וקמטים הזוחלים לכיוון העיניים כמו סדקים בקיר.

    אלוהים, את נראית זוועה, אני אומרת לאישה שעל המסך. תנועת פיה מהפנטת אותי ואני גורמת לה להמשיך לדבר.

    קדימה אמה, תתחילי כבר לעבוד, היא אומרת. אני מחייכת אליה חיוך חיוור והיא משיבה לי בחיוך.

    זו התנהגות לא שפויה, היא אומרת לי בקולי ואני מפסיקה.

    תודה לאל שפול לא יכול לראות אותי עכשיו, אני חושבת.

     

    כשפול יבוא הביתה הערב הוא יהיה עייף ומעט מרוגז אחרי יום בחברת תלמידי התואר הראשון "הסתומים" ועוד מריבה עם ראש החוג על מערכת השעות.

    אולי זה עניין של גיל, אבל נראה שבימים האלה פול מתקשה להתמודד עם כל אתגר שניצב מולו בעבודה. אני חושבת שהוא כנראה מתחיל לפקפק בעצמו, ומכל עבר רואה איומים על מעמדו. חוגים באוניברסיטה דומים ללהקות של אריות, באמת. הרבה זכרים מתמרקים להם, מסתובבים בחוסר מעש ונאחזים בציפורניים בעליונותם. אני אומרת את כל הדברים הנכונים ומכינה לו ג'ין עם טוניק.

     

    כשאני מורידה את תיק המסמכים שלו מהספה אני רואה שהוא הביא הביתה עותק של "איבנינג סטנדרד". הוא לבטח אסף אותו ברכבת התחתית.

    אני מתיישבת לקרוא בזמן שהוא שוטף מעליו את דאגות היום במקלחת, ואז אני מבחינה בפסקה על התינוקת.

    כתוב, "התגלתה גופת תינוקת". רק כמה שורות על כך ששלד של פעוטה התגלה באתר בנייה בווּליץ', ושהמשטרה פתחה בחקירה. אני חוזרת וקוראת את הידיעה שוב ושוב. איני מצליחה לעכל אותה כראוי, כאילו היא כתובה בשפה זרה.

    אבל אני מבינה את משמעות הדברים ואימה עוטפת אותי. מרוקנת את האוויר מריאותי. מקשה עלי לנשום.

    אני עדיין יושבת פה כשפול מגיע מלמעלה, לח וורוד, וצועק שמשהו נשרף.

    הצלעות שהכנתי שחורות. מפויחות. אני משליכה אותן לפח ופותחת את החלון כדי לתת לעשן לצאת. אני מוציאה מהמקפיא פיצה ומכניסה אותה למיקרוגל בזמן שפול יושב בשקט לצד השולחן.

     

    פיונה ברטון (צילום: ג'נה לוויס)
    פיונה ברטון(צילום: ג'נה לוויס)
     

    "אנחנו חייבים להתקין מגלה עשן," הוא אומר, במקום לצעוק עלי שכמעט העליתי את הבית בלהבות. "קל לא לשים לב לדברים כשאתה שקוע בקריאה". הוא נהדר כל כך. לא מגיע לי אדם כזה.

    בעודי עומדת מול המיקרוגל ומביטה בפיצה המסתובבת ומבעבעת, אני תוהה בפעם המיליון אם הוא יעזוב אותי. הוא כבר היה צריך לעשות זאת לפני שנים. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי במקומו, במקום להתעסק מדי יום עם כל העניינים שלי, הדאגות שלי. אבל הוא לא מראה כל סימן שהוא אורז. במקום זאת הוא מכרכר סביבי כמו הורה מודאג המגן עלי מפני סכנה. הוא מרגיע אותי כשאני בהתקף, ממציא סיבות לשמוח, מחבק אותי חזק כדי להרגיע אותי כשאני בוכה ואומר לי שאני אישה מבריקה, מצחיקה, נפלאה.

     

    המחלה גורמת לך להתנהג כך, הוא אומר. זו לא את.

    אלא שזאת אני. הוא לא באמת מכיר אותי. דאגתי לכך. הוא מכבד את הפרטיות שלי כשאני מתחמקת מכל אזכור של עברי. "את לא חייבת לספר לי", הוא אומר. "אני אוהב אותך בדיוק כפי שאת".

    "פול הקדוש" — כך אני קוראת לו כשהוא עושה את עצמו כאילו איני מכבידה עליו, אבל הוא בדרך כלל משתיק אותי.

    "ממש לא", הוא אומר.

    בסדר, אז לא קדוש. אבל מי כן קדוש? על כל פנים, חטאיו הם חטאי. איך זוגות זקנים אומרים? מה ששלך הוא שלי. אבל החטאים שלי... טוב, הם שלי בלבד.

     

    "למה את לא אוכלת, אֶם?" הוא אומר בעודי מגישה את הצלחת שלו לשולחן.

    "אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת, הייתי שקועה בעבודה. אני לא רעבה עכשיו — אוכל משהו מאוחר יותר", אני משקרת. אני יודעת שהייתי נחנקת אם הייתי מכניסה משהו לפה.

    אני מחייכת את החיוך הרחב ביותר שלי — זה שאני מציגה כשאני מצטלמת. "אני בסדר, פול. עכשיו תגמור לאכול".

    בצד שלי של השולחן אני מחזיקה בידי כוס יין ועושה את עצמי מקשיבה לדיווח על היום שעבר עליו. קולו עולה ויורד, משתתק לרגע כשהוא לועס את הארוחה המגעילה שהגשתי, וממשיך משם.

    אני מהנהנת מדי פעם, אבל לא שומעת דבר. אני תוהה אם ג'וּד ראתה את הכתבה.

     

    קייט

    קייט ווטרס היתה משועממת. המילה הזאת לא היתה מזוהה בדרך כלל עם עבודתה, אבל היום היא היתה תקועה במשרד, מתחת לאפו של הבוס שלה, בלי כל משימה פרט לשכתובים.

    "תעבירי את זה במכונת הכתיבה המוזהבת שלך", צעק טֶרִי, עורך החדשות, מעבר לחדר בעודו מנופף אליה במאמר מרושל של מישהו אחר. "פזרי על זה מעט מאבקת הקסמים שלך".

    וכך עשתה.

     

    "זה כמו איזו טלנובלה כאן", התלוננה באוזני כתב הפלילים שישב מולה. "ממחזרים אותו זבל ישן בתוספת קצת קישוטים. על מה אתה עובד?"

    גורדון ויליס, שהעורך תמיד קרא לו בתוארו — למשל, "תדאגו שהפליליסט יתלבש על הסיפור הזה..." — הרים את ראשו מאיזה עיתון ומשך בכתפיו. "אני מתכוון לקפוץ ל'אולד ביילי' אחר הצהריים — אני רוצה לשוחח עם הבלש שחוקר את פרשת הרצח בקשת מוצלבת. זה עוד לא סגור. כשזה יסתיים אני מקווה לדבר עם אחותו של הקורבן. מתברר שהיא שכבה עם הרוצח. זו יכולה להיות כותרת מדהימה באותיות ענקיות: האישה, האחות והרוצח ששתיהן אהבו". הוא חייך חיוך רחב לנוכח הרעיון. "למה? על מה את עובדת?"

    "כלום. מנסה להכניס קצת סדר לסיפור שכתבה אחת משְׁפָחוֹת האונליין". קייט סימנה לכיוונה של נימפה מתבגרת שישבה לצד שולחן בקצה החדר והקלידה במרץ. "היישר מכיתה ו'".

     

    היא קלטה עד כמה היא נשמעת ממורמרת — וזקנה — ועצרה את עצמה. צונמי חדשות האונליין שטף אותה ואת דומיה לחופים רחוקים. הכתבים, שפעם ישבו בראש השולחן — המקבילה העיתונאית של במת המנצחים — נדחקו עכשיו לקצה חדר החדשות, יותר ויותר רחוק לכיוון היציאה, כדי ליצור מקום לשורות המתרבות של סוכני אונליין הכותבים 24 שעות ביממה כדי להזין את לוען המורעב של החדשות המתגלגלות.

    זה זמן רב חדלו אמצעי התקשורת החדשים מלהיות חדשים, הכריז העורך הראשי באוזני צוות העובדים במסיבת חג המולד. זה היה לרף החדש. זה סימן את העתיד. וקייט ידעה שהיא חייבת להפסיק לקטר על כך.

    זו משימה לא קלה, אמרה לעצמה בזמן שהסיפורים הנקראים ביותר באתר המלוטש של העיתון עסקו בוורידים בכפות ידיה של מדונה או בכוכב טלנובלה שעלה במשקל. תוכנית ריאליטי מחופשת לחדשות. זוועה.

     

    "טוב," אמרה בקול, "זה יכול לחכות. אקפוץ להביא לנו קפה".

    חלפו ללא שוב גם ימי הי"ח — "הישיבה החפוזה" — פעם מפלטם של מיטב עיתונאי פליט סטריט, שהיו מתקבצים בפאבים הקרובים בשעה שהמנהלים היו מכונסים אצל העורך בישיבת הבוקר. באופן מסורתי, אחרי הי"ח היו באות מריבות של שיכורים סמוקי פנים עם עורך החדשות. אחת מהן, מספרת האגדה, הסתיימה בכך שכתב, שיכור מדי מכדי לעמוד ישר, נגס בקרסול הבוס שלו בעוד שכתב אחר השליך מכונת כתיבה מבעד לחלון, אל הרחוב.

    בימים אלה חדר החדשות ממוקם מעל מרכז קניות, אטום הרמטית בחלונות עם זיגוג כפול, והוטל איסור על שתיית אלכוהול. הקפה היה להתמכרות המועדפת.

    "מה אתה רוצה?" שאלה קייט.

    "מקיאטו כפול עם סירופ אגוזי לוז, בבקשה", אמר גורדון. "או נוזל חום כלשהו. מה שיהיה מוכן קודם".

     

     

    קייט ירדה במעלית ולקחה עותק של ה"איבנינג סטנדרד" מעמדת הביטחון בכניסה המצופה שיש. בזמן שהמתינה שהבריסטה יעשה את קסמיו עם מכונת הקיטור היא עלעלה בעיתון וחיפשה כתבות שעליהן חתומים חבריה.

    כמעט כל העיתון הוקדש להכנות לקראת אולימפיאדת לונדון, והיא כמעט החמיצה את הפסקה בתחתית הטור, "חדשות בקצרה".

    כותרתה היתה: התגלתה גופת תינוקת. שני משפטים סיפרו כי שלד של פעוטה נחשף באדמה באתר בנייה בווליץ', מרחק קצר מביתה של קייט במזרח לונדון. המשטרה חוקרת. לא היו פרטים נוספים. היא תלשה את הדף ושמרה אותו. תחתית התיק שלה היתה מרופדת כולה בקטעי עיתונות מקומטים — "זה מזכיר כלוב של תוכי", הקניט אותה בנה הבכור, ג'ייק, בעניין פיסות הנייר שחיכו שמישהו יפיח בהן רוח חיים. לפעמים היו אלה סיפורים שלמים שהיה צורך לעקוב אחריהם, וברוב המקרים היו אלה רק משפט או ציטוט שגרמו לה לשאול את עצמה, "איפה הסיפור כאן?"

     

    קייט חזרה וקראה את שלושים המילים ותהתה היכן נמצאת הדמות החסרה בסיפור. האם. בזמן שעשתה את דרכה חזרה עם כוסות הקפה היא סידרה לעצמה את השאלות: מי התינוקת? איך מתה? מי קובר תינוקת?

    "יצור קטן, מסכן", אמרה בקול. ראשה התמלא פתאום במחשבות על התינוקות שלה, ג'ייק ופרדי, שנולדו בהפרש של שנתיים אבל כונו "הבנים" בקצרנות המשפחתית — כפעוטים חסונים, תלמידי בית ספר במדי כדורגל, מתבגרים זועפים ועכשיו מבוגרים. טוב, כמעט. היא חייכה לעצמה. קייט זכרה את הרגע שראתה בו לראשונה כל אחד מהם: גופם האדום, החלקלק, המקומט, עורם הגדול מדי, עיניהם הממצמצות ובוהות כלפי מעלה מחזהּ, ואת ההרגשה כאילו הכירה את פניהם מאז ומתמיד. איך מישהו יכול להרוג תינוק?

    כששבה לחדר החדשות הניחה את הכוסות וניגשה לדסק.

    "אכפת לך שאעיף בזה מבט?" שאלה את טרי ונופפה מול עיניו בקטע העיתון בעוד הוא מרוכז בניסיון להבין את פשרה של כתבה כלשהי על בני משפחת מלוכה זרה. הוא לא הרים את מבטו, והיא הסיקה שלא אכפת לו.

     

    שיחת הטלפון הראשונה שלה היתה למשרד דובר הסקוטלנד יארד. כשעשתה את צעדיה הראשונים במקצוע העיתונות, כמתמחה במקומון באזור איסט אנגליה, היא היתה באה מדי יום לתחנת המשטרה המקומית, נשענת על דלפק הקבלה ועוברת על יומן התחנה בשעה שהסמל התורן ניסה להתחיל איתה. כשהתקשרה בימים אלה למשטרה היא דיברה רק לעתים רחוקות עם בן אנוש. וגם בפעמים שכן, קרוב לוודאי שהיתה זו חוויה קצרצרה.

     

    "כבר הקשבת להקלטה?" היה שואל אותה עובד כלשהו במשרד הדובר, ביודעו היטב כי לא עשתה זאת, והיא היתה מוצאת את עצמה חיש מהר מנותבת להודעה מוקלטת בעלת צליל מתכתי, שפירטה את כל האירועים באזור, החל בגניבת מכסחת דשא ועד לתגרת שיכורים בפאב.

    אבל הפעם זכתה בפרס הגדול. לא רק שעלה בידה לדבר עם אדם אמיתי, אלא שהיה זה מישהו מוכר. הקול בקצה השני של הקו היה של עמית לשעבר מעבודתה הראשונה בעיתון ארצי. הוא היה אחד מאותם ציידים שהיו לפקחים כשהצטרפו לעולם הבטוח יותר, יש אומרים השפוי יותר, של הדוברות.

     

    "הלו, קייט. מה שלומך? מזמן לא..."

    קולין סְטָאבְּס רצה לפטפט. הוא היה כתב מוצלח, אבל אשתו סוּ מאסה בחייו המקצועיים התזזיתיים, ולבסוף הוא נכנע למלחמת ההתשה בבית. אבל הוא היה צמא לפרטים על הקורה בעולמו הישן, ביקש לשמוע רכילות על כתבים אחרים וסיפר לה — ולעצמו — שוב ושוב שעזיבת העיתונות היתה הדבר הטוב ביותר שעשה מאודו.

    "איזה יופי. יש לך מזל," אמרה קייט בנחישות אופטימית. "אני ממשיכה לקרוע את התחת ב'פּוֹסְט'. תראה, קולין, ראיתי משהו ב'סטנדרד' על גופת פעוטה שהתגלתה באזור ווליץ'. יש לך מושג כמה זמן היא נמצאה שם?"

    "אהה, זה. שנייה, אעלה את התיק במחשב... הנה. אין פה הרבה מידע, האמת, קצת מצמרר. פועל שעסק בפינוי אזור המיועד להריסה הזיז כד ישן וגילה מתחתיו שלד קטן. של תינוקת שרק נולדה, זה מה שכתוב. מדור זיהוי פלילי בודק את המקרה, אבל כתוב פה שעל פי הסימנים הראשונים היה השלד קבור שם הרבה זמן — יכול להיות אפילו שזה משהו היסטורי. זה כביש באזור אוניברסיטאי, בדרך לגריניץ', אני חושב. את לא גרה שם בסביבה?"

    "צפונית לנהר התמזה ומעט מזרחה, בעצם. ברובע הָאקְני. ואני עדיין מחכה שרכבת המגדלים תיבלם לפני שתדהר ותשנה את פני האזור שלנו. מה עוד אתה יכול לספר? יש כיוונים כלשהם בעניין הזיהוי?"

    "לא, כתוב כאן שקשה מאוד לזהות פעוטות באמצעות דנ"א, בייחוד אם הם היו קבורים במשך שנים. האזור הוא רשת מחילות של דירות להשכרה ודירות שותפים. הדיירים מתחלפים שם מדי חמש דקות, כך שהשוטר האחראי על התיק לא נשמע אופטימי. מה גם שידינו מלאות עבודה בכל העניין הזה של המשחקים האולימפיים..."

    "כן, כמובן," אמרה קייט. "סידורי האבטחה הם בטח סיוט — שמעתי שאתם נאלצים להסיע שוטרים מאזורים אחרים כדי להתמודד עם זה. הסיפור הזה עם התינוקת נשמע כמו מקרה של מחט בערימת שחת. טוב, תודה, קולין. היה כיף לדבר איתך. תמסור ד"ש לסוּ. צלצל אלי, בבקשה, אם תשמע על איזו התפתחות בתיק".

     

    היא חייכה כשהניחה את השפופרת במקומה. קייט ווטרס אהבה לחפש מחט בערימת שחת. ניצוץ של משהו המסתתר בחשכה. משהו שתוכל להתמסר אליו במלואה. משהו שתוכל לתקוע בו את שיניה. משהו שיוציא אותה מהמשרד.

    היא לבשה את מעילה והחלה ללכת בדרך הארוכה אל המעלית. היא לא הרחיקה לכת.

    "קייט, את בדרך החוצה?" צעק טרי. "לפני שאת הולכת את יכולה לעשות סדר בתסבוכת הזאת על משפחת המלוכה הנורווגית, בבקשה? העיניים שלי כבר שורפות".

     

    אנג'לה

    היא ידעה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. היא הרגישה איך זה עולה בקרבה, חונק את גרונה כך שלא יכלה לדבר, והיא התיישבה על המיטה בניסיון לדחות את בוא הרגע. אנג'לה היתה חייבת להיות לבדה כשזה יגיע. במשך שנים ניסתה להילחם בזה — היא לא בכתה בדרך כלל. היא לא היתה טיפוס רגשני. החיים כאחות ובמסגרת צבאית חישלו אותה לפני שנים רבות.

     

    אבל מדי שנה היה 20 במארס היוצא מן הכלל. זה היה יום הולדתה של אליס, והיא היתה בוכה. רגע פרטי. לא היה עולה על דעתה לעשות זאת בפומבי, כמו אלה שבוכים לעין המצלמה. היא לא יכלה להעלות על דעתה איך מרגישים כשנחשפים כך. וצוותי הטלוויזיה המשיכו לצלם, כאילו זו צורת בידור חדשה.

    "הם היו צריכים לכבות את המצלמות", היתה אומרת לניק, אבל הוא היה רק נאנח וממשיך לצפות.

     

    המחזה גרם לה אי-נוחות, אבל מתברר שרבים אהבו את זה. אלה אותם אנשים שניסו להיות חלק מהחדשות.

    על כל פנים, היא חשבה שאנשים לא יבינו מדוע היא עדיין בוכה אחרי כל אותן השנים. כל אותם העשורים. קרוב לוודאי היו אומרים שהיא בקושי הכירה את התינוקת. שהיא שהתה במחיצתה רק 24 שעות.

    "אבל היא היתה חלק ממני. בשר מבשרי," אמרה לקולות הספקנים בראשה. "ניסיתי להרפות, אבל..."

     

    החשש היה מתחיל להצטבר בימים שלפני יום הולדתה של התינוקת, והיו לה הבזקי זיכרון מהדממה — הדממה מקפיאת הדם ששרתה בחדר הריק.

    כשהיה מגיע היום היא היתה בדרך כלל מתעוררת עם כאב ראש, מכינה ארוחת בוקר ומתאמצת להתנהג כרגיל עד שהיתה לבדה. השנה שוחחה עם ניק על התוכניות לאותו היום. הוא התלונן על ערמות הניירת שהוא חייב לטפל בהן ועל אחד הבחורים החדשים שהרבה לנצל ימי מחלה.

    הגיע הזמן שיצא לפנסיה. הוא היה יכול לעשות זאת כבר לפני שנתייים או שלוש. אבל הוא לא יכול להרפות מהעסק. נראה ששנינו לא מסוגלים להרפות מדברים. הוא אומר שהוא צריך מטרה בחיים, שגרה. הוא לא מראה כל סימן שהוא מבין איזה יום זה.

     

    בשנים הראשונות הוא זכר. מובן שזכר. זה מעולם לא היה רחוק ממחשבותיו.

    אנשים ברחוב התעניינו בתינוקת שלהם. אנשים שלא הכירו היו ניגשים אליהם, על סף דמעות, ולוחצים את ידיהם. אבל זה היה אז. ניק היה חסר תקנה בכל הקשור לתאריכים — במתכוון, הרהרה אנג'לה. הוא אפילו לא היה מסוגל לזכור את ימי ההולדת של ילדיהם האחרים, שלא לדבר על זה של אליס. היא חדלה מלהזכיר לו. היא לא היתה מסוגלת לשאת את הבזק האימה בעיניו כשנאלץ להיזכר מחדש באותו היום. היא עשתה לו טובה בכך שהיתה נזכרת לבדה.

    ניק נשק לראשה ויצא לעבודה. כשהדלת נטרקה אחריו התיישבה אנג'לה על הספה והרשתה לדמעותיה לפרוץ.

     

    היא ניסתה להרגיל את עצמה להדחיק את הזיכרונות. בתחילה לא קיבלה סיוע רב. רק רופא המשפחה — דוקטור אֶרְנְלִי המסכן — שהיה טופח קלות על כתפה או על ברכה ואומר, "תתגברי על זה, יקירתי".

    לאחר מכן היו קבוצות התמיכה, אבל היא התעייפה מלשמוע על אומללותה ועל זו של האחרים. היא הרגישה שהם פשוט נעים במעגל סביב הכאב, נוגעים בו, מגרים אותו ולאחר מכן בוכים ביחד. היא אכזבה את הקבוצה כשהכריזה כי גילתה שאין תועלת בידיעה שיש עוד אנשים דואבים. זה לא עזר להרחיק מעליה את יגונה — רק, איכשהו, ערם עליה עוד שכבות. היא הרגישה אשמה. כשהיתה אחות ומישהו היה מת היא היתה נותנת למשפחה האבלה דף מידע על הדרכים שבאמצעותן יוכלו להביע את אבלן.

    אני מקווה שזה עזר להן יותר משזה עזר לי, אמרה לעצמה כשקמה מהספה. אסור להיות ממורמרת. כולם עשו כמיטב יכולתם.

     

    היא מילאה את כיור המטבח במים והתחילה להכין ירקות לקדירה. המים הקרים הקהו את התחושה באצבעותיה והיא התקשתה לאחוז בסכין, אבל המשיכה לקלוף את הגזרים מוכנית.

    היא ניסתה לדמיין איך היתה אליס נראית כיום, אבל זה היה קשה מדי. היה לה רק תצלום אחד שלה. של אליס ושלה. ניק צילם אותה במצלמת ה"אינטסמטיק" הקטנה שלו, אבל התוצאה היתה מטושטשת. הוא נחפז בזמן הצילום. אנג'לה ייצבה את עצמה כנגד השיש במטבח, כאילו בכוחו של מאמץ פיזי לעזור לה לראות את תמונת פניה של התינוקת הקטנה שלה. אבל היא לא הופיעה.

     

    היא ידעה מהתצלום שלאליס היתה פלומת שיער כהה, בדומה לאחיה פטריק, אבל אנג'לה איבדה דם רב בלידה ועדיין נמצאה בהשפעת הפטידין כשהניחו את התינוקת בזרועותיה. היא שאלה אחר כך את ניק — אחרי שאליס כבר נעלמה — אבל הוא לא היה מסוגל לחדש לה עוד הרבה. הוא לא בחן אותה כפי שאנג'לה היתה עושה, משננת את כל תווי פניה. הוא אמר שהיא נראתה נהדר, אבל לא הוסיף פרטים.

     

    אנג'לה לא חשבה שאליס דמתה לפטריק. הוא היה תינוק גדול, ואילו אליס היתה שברירית כל כך, שקלה בקושי 2.25 ק"ג. למרות זאת בחנה מקרוב את תצלומיו של פטריק כשהיה תינוק, ואת אלה של בתם השנייה, לואיז, שנולדה כעבור עשר שנים — "תינוקת הבונוס המפתיעה שלנו, כך אני קוראת לה", היתה אנג'לה אומרת — משכנעת את עצמה לראות בה את הדמיון לאליס. אבל הדמיון לא נמצא. לואיז היתה בלונדינית — היא דמתה למשפחתו של ניק.

     

    אנג'לה הרגישה את כאב היגון המוכר בצלעותיה ובחזהּ וניסתה לחשוב מחשבות משמחות, כמו שלמדה מהספרים לעזרה עצמית. היא חשבה על לואיז ופטריק.

    "לפחות יש לי אותם", אמרה לראשי הגזרים שצפו על פני המים המלוכלכים. היא תהתה אם תתקשר אליה בערב אחרי שתשוב מהעבודה. הקטנה שלה הכירה את הסיפור — כמובן — אבל לא דיברה עליו.

    היא שונאת שאני בוכה, אמרה לעצמה אנג'לה בעודה מנגבת את עיניה במגבת נייר. כולם שונאים את זה. הם מעדיפים לעשות את עצמם כאילו הכול בסדר. אני מבינה את זה. אני חייבת להפסיק עכשיו. להניח את אליס בצד.

    "יום הולדת שמח, ילדתי האהובה", מלמלה.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הילדה": מותחן מנקודת מבטן של שלוש נשים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים