.jpg)
כבר לא רוצה לפחד מיום האהבה
יום האהבה מפחיד אותי. אני תמיד מפחדת שבמקום פרחים, שוקולד וארוחות במסעדות גורמה, אני אקבל קוצים ודרדרים ודום שתיקה. אבל אחרי שנים של חששות הגעתי לשלב שזהו. אני כבר לא פוחדת, אבל לגמרי לא מוותרת על הציפייה
אני לא אוהבת את יום האהבה. הוא מפחיד אותי. הוא עושה לי פרפרים שחובטים בדפנות הבטן, ולא בקטע של הי אנחנו פרפרים חופשיים בוורוד ותכלת, אלא פרפרים חומים שנחבטים זה בזה, רוצים לצאת ולא מצליחים. זה יום שמאגד בתוכו את כל הסימבוליות של החלומות הכמוסים שלנו, את כל הדברים שאנחנו רוצות – ובדרך כלל לא מקבלות.
כמה שלא נקבל תמיד נרצה עוד: שיאהבו אותנו, שיחשבו שאנחנו סקסיות, שיקנו לנו מתנות, שיטפלו בנו, יראו דרכנו, ינחשו את מחשבותינו, יעשו לנו קיצי בגב ונעימי בלחי, שילחשו לנו מילות חיבה באוזן - בעוד שבסופו של יום האהבה אנחנו נשארות עם נוצות דוקרניות של ציפיות שלא מומשו.
עוד כתבות של גאיה
מה למדתי משמונה שנים של גירושים?
החיים יכולים להיות טובים יותר. צריך רק להאמין בזה
וזה לא שאין גברים כאלה, שרוצים לעשות אותנו מלכות ולצאת מלך, אלא שאנחנו לא מאפשרות להם לתת לנו את מה שאנחנו כמהות אליו. אנחנו כל הזמן מחפשות מה לא בסדר, איפה הוא ימעד, איזה טעות הוא יעשה, אנחנו עסוקות בהשוואות, מה אני קיבלתי, מה ההיא קיבלה, למה שלה יותר גדול, נוצץ, צבעוני, יהלום. פלא שאנחנו מתאכזבות?
כשהייתי נשואה לא חגגתי ובזתי לזוגות קיטשיים שהפגינו חיבה, כי זו היתה דרכי להתמודד עם זה שהיום עבר כמו עוד יום. כשהתגרשתי התחלתי לקבל זרי פרחים ממחזרים והזמנות לארוחות גורמה, וכמה שהתענגתי (והתענגתי!) זה לא היה זה. רציתי שהזה יגיע עם אהבת-אמת, שהלב שלי יעלה על גדותיו ויתפצפץ, רציתי את הדבר הכי פשוט והכי מסובך בעולם:
רציתי להגיד: אני. אוהבת. אותך.
ולשמוע את זה בחזרה.
אבל זה לא קרה.
רוצה את כל החלום הרומנטי
וכמה שלא אמרתי לעצמי שאני מלכה, שטוב לי עם מי ומה שאני, שאני מיוחדת, רציתי שמישהו אחר יגיד לי את זה תוך שהוא מסתכל לתוך עיניי הנמסות. זה קצת מוזר, כי בסרטים רומנטיים אני נרדמת ואין לי סבלנות לשקיעות וזריחות, אז מה פתאום בא לי דובוני 'כפת לי? אבל זה העניין – בא לי שיהיה אכפת, כי אני יצור של רגש, יחס והרבה צומי.
במהלך השנים טיפחתי את הצומי שלי בהקפדה, גזמתי קצוות, מרחתי אילחושים, ליטפתי את הקליפה הנוקשה שצמחה כעור שני, שקוף ודקיק, אבל עמיד כמו אורן חזן בטוויטר. סיפרתי לעצמי שאני לא צריכה אף גבר שיגיד לי כמה אני שווה, כי אני יודעת את זה לבד, התפתחתי, למדתי, צמחתי – ובכל זאת רציתי שמרפי ינוח כי תמיד הייתי לבד ביום הזה.
לראשונה, נכון לעכשיו, אין לדעת והכל יכול לקרות, אני בזוגיות. מה שאומר שביום האהבה אני הולכת לקבל פרחים ומתנה וארוחה במסעדה שמתמחרת מנות כאילו הן אונקיות זהב בוול סטריט. או שלא. יכול להיות שהוא ישכח, יכול להיות שהוא יגיד שהוא לא מאמין במסחרה הקיטשית של ט"ו באב, ויכול להיות שהוא ייפרד ממני דווקא ביום הזה. עשו את זה קודם, לפניו, לא משנה.
זאת תהיה הפעם הראשונה מזה עשרות שנים שאני אחגוג ואולי תהיה שם מתנה (ואולי לא), יכול להיות שיהיו פרחים (וחסר לו שלא), אבל האמת? האמת היא שלא אכפת לי. כשיש אהבה אמיתית זה באמת לא משנה איפה אני שותה את הג'ין אנד טוניק שלי, כל עוד אני מסתכלת לו בעיניים ואומרת: אני. אוהבת. אותך.
מרפי, תמשיך לנוח.
שלך,
גאיה קורן
גאיה קורן, מחברת הספר גרושה באושר , מנחת סדנאות אני מלכה להעצמת נשים ועיתונאית בידיעות אחרונות.
לפנייה לכתב/ת 
