איך זה מרגיש

לפני זמן מה פגשתי את ג'ף מקמהן (McMahan), פרופסור באוקספורד ואחד הפילוסופים של המוסר המוערכים בעולם, שביקר בירושלים. תוך זמן קצר בשיחה עברנו לדבר על מוזיקה. מקמהן נזכר באנקדוטה על חברו הקרוב דרק פרפיט (Parfit), הפילוסוף הנודע ואחד ההוגים הבולטים בימינו, שהלך לעולמו בינואר האחרון. "הזכרת את הפסנתרן האהוב עליך, סביאטוסלב ריכטר", אמר. "אחד הזיכרונות שלי מפרפיט היה בביתו, כאשר צפינו בהקלטה של ריכטר מנגן באך. אני לא יודע מה בדיוק קרה שם: פרפיט לא הצליח להסביר במילים, ופשוט בכה".

התגובה של פרפיט לא הפתיעה אותי. לריכטר, שהחודש מלאו 20 ללכתו, היו סגולות מוזיקליות מהפנטות שקשה לתאר אותן במילים, והתגובות הרגשיות שהנגינה שלו מעוררת אינן ניתנות לפריטה כפונקציה של וירטואוזיות וטכניקה, דיוק וניקיון. ריכטר לא עבר את המסלול הטיפוסי של פסנתרן: את יסודות הנגינה הוא למד מאביו תיאופיל, שהיה מורה לפסנתר ונגן עוגב, ואת סגנונו האישי פיתח מתוך לימוד עצמי. כבר בגיל שמונה, הוא ידע לנגן פרטיטורות אופראיות מורכבות, בקריאה ראשונה, כולל אלה של ריכרד וגנר, ובגיל 16 שימש קורפטיטור (פסנתרן חזרות שעובד עם זמרות אופרה). רק בגיל 21 ניגש ללמוד בקונסרבטוריון על שם צ'ייקובסקי במוסקבה, אצל מי שהיה אז גדול המורים לפסנתר בברה"מ, היינריך נויהאוס. אך נויהאוס בעצמו הודה כי "לא יכולתי ללמד את ריכטר הרבה. יכולתי רק לשמש לו יועץ".

האם בכל זאת היה איזה סוד חבוי שהפך את ריכטר למוזיקאי הענק שהיה? הפרטיטורה, בסופו של דבר, אינה יותר מאשר דמיונו של המלחין שפוך על הנייר; ריכטר ידע לקחת כל יצירה ולהפיק ממנה עולמות שלמים של רגשות ורעיונות חבויים במלודיה, בהרמוניה ובריתמיקה, שפסנתרנים אחרים לא היו מסוגלים בכלל לדמיין. ארתור רובינשטיין סיפר כי הצטמרר משלושה קטעים של ראוול שריכטר ניגן. גלן גולד, שנודע בסלידתו מהמוזיקה לפסנתר של שוברט, הצהיר שנגינתו של ריכטר שינתה לחלוטין את עמדתו. אך אף אחד לא באמת ידע להסביר מה הסיבה לכך. אולי זו הסיבה שגם פרפיט לא מצא את המילים המתאימות לתאר את רגשותיו אל מול נגינתו של ריכטר. לכן הוא בכה.