"פעלתי על אוטומט. מרגע שניטרלתי אותו, המחבל לא היווה איום. אלאור אזריה? מי חשב עליו בכלל?"
בירייה מדויקת אחת, דרך חלון סגור, בתנאי תאורה גרועים, בקור רוח מושלם - הוא פגע במחבל שרצח שלושה מבני משפחת סלומון ביישוב חלמיש בחודש יולי וניטרל אותו. אחר כך, באקדח שלוף, עלה לבדו לקומה השנייה של הבית שבו בוצע הטבח וחיפש מחבלים נוספים. עכשיו, בראיון מקיף ראשון, סמ"ר ע', לוחם ביחידת עוקץ, מספר מה בדיוק קרה באותם רגעים גורליים ומסביר למה היה שמח לוותר על הצל"ש שקיבל, וגם על האירוע הנורא שבו הציל את חייה של מי שהייתה הגננת שלו. סיפורו של גיבור
הוא צנום, בהיר שיער, תכול עיניים ובעל קול נעים. כשמביטים בו מקרוב, קצת קשה להאמין שסמ"ר ע' הוא האיש שהצליח – בקור רוח מושלם, בתנאי תאורה גרועים ודרך חלון סגור – לנטרל בירייה אחת מדויקת מחבל שנמצא במהלכו של מסע רצח מטורף ביישוב חלמיש בחודש יולי.
המנטרל מחלמיש. סמ"ר ע' מספר מה בדיוק קרה בליל הטבח
ע' בחור צנוע, שלא לומר ביישן, ואינו שש להתראיין. "לא חשבתי שאני צריך להגיד יותר מאותן כמה מילים שאמרתי לאנשי יחידת דובר צה"ל שצילמו אותי במוצאי שבת אחרי הפיגוע", הוא מסביר. לבסוף, לאחר שכבר ביטל מועד לראיון שנקבע עימו, ניאות לדבר.
"הבנתי שיש חשיבות שאנשים ישמעו, ממקור ראשון, מה באמת קרה שם באותו לילה, במיוחד אחרי שנפוצו כל מיני שמועות לא ממש מדויקות", הוא מסביר.
הוריו – האב איש היי־טק והאם רופאת שיניים – עלו לישראל מאנגליה ב־1986. הוא עצמו נולד וגדל ביישוב חלמיש. המשפחה דתית־לאומית, עם ארבעה בנים ושלוש בנות. ע' הוא השישי במניין הילדים. שלושת אחיו הגדולים שירתו כולם כלוחמים ביחידות מובחרות.
"הילדות שלי הייתה שגרתית", הוא מסכם בתמציתיות את שנות ילדותו ביישוב. את משפחת סלומון, שמתגוררת מעבר לכביש הקטן, הכיר היטב. "כשהייתי ילד, טובה הייתה הגננת שלי בגן ביישוב. היינו שכנים מאוד קרובים. היחסים בין המשפחות היו טובים מאוד".
את התיכון עשה בישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים, שבמסגרתה יצא בכיתה י"ב לפרויקט של"פ – שמיניסטים לעיירות פיתוח. "בכיתה י"ב עברתי לגור בקריית־גת ואת הבגרויות שנשארו לי השלמתי בתיכון שם. תוך כדי המגורים שם התנדבתי בקהילה, ריכזתי פעילות של תנועת בני עקיבא. בתום אותה שנה יצאתי לעוד שנת לימודים, הפעם בישיבה גבוהה בגבעת־אולגה".
ב־2014 התגייס לצה"ל. "אני אוהב כלבים ונראה לי מעניין לשרת ביחידת עוקץ", הוא נזכר. "התגייסתי לחטיבת כפיר, שדרכה מגיעים לעוקץ, ועברתי את הגיבוש ליחידה".
בתום מסלול הכשרה ממושך ומפרך הוכשר ע' כלוחם ביחידה ושובץ במגמת חנ"מ – חומרי נפץ (על היחידה – ראו מסגרת). אז גם הכיר את ז'אק, כלב רועים גרמני, שהפך לכלב הקבוע שלו ולאהבתו הגדולה. "היינו בהמון סריקות ופעילויות יחד", הוא מספר. "הייתי איתו חצי שנה באוגדה 91 בצפון. הוא כלב מדהים. היום כבר יש לו נוהג (כך מכנים בעוקץ את הלוחמים שעובדים עם הכלבים) אחר, אז אני לא מתקרב אליו כדי לא לבלבל אותו".
בעוקץ מילא ע' כמה תפקידים. הוא שימש כמפקד צוות במסלול, היה מפקד כיתה בקורס מ"כים, ובשמונת החודשים האחרונים שימש כסמל מסלול במחלקת ההכשרות של היחידה, תחת המפק"צ סגן א'.
עם איומי הטרור ביישובו, חלמיש, כבר התמודד בעבר. "לפני שלוש שנים, כשהייתי על סף גיוס, נכנסו שני פלסטינים לבית שלנו", הוא מתאר. "אני לא הייתי בבית, אלא רק אחותי הקטנה שהייתה אז בת 16, וחבר שלה. הם ראו טלוויזיה בחדר שלה ופתאום הבחינו בשתי דמויות זרות בתוך הבית, מחוץ לחדר. התחיל שם סוג של מאבק. אחותי והחבר השליכו לעברם דברים והם נעלו אותם בחדר. בדיוק אז אני הגעתי הביתה. גיליתי דלת פתוחה וראיתי שני זרים במטבח".
גם כאן – בדיוק כמו באירוע שקרה בבית משפחת סלומון שלוש שנים לאחר מכן – ע' פעל בשיקול דעת. הוא לא מיהר לזנק לתוך הבית ולהתעמת לבדו עם השניים, אלא רץ לבית הסמוך. "הבן של המשפחה שגרה שם היה חייל ובתוך שניות הוא כבר חזר איתי לבית עם נשק, נכנס וסרק אותו. אבל הם כבר ברחו", משחזר ע'.
"אירוע כזה, שאולי התחיל כפלילי, יכול בקלות להתפתח ללאומני. אי־אפשר לדעת בוודאות מה הם רצו לעשות אצלנו, אבל לתחושתי הם לא חיפשו לשדוד. כשאני הגעתי מצאתי אותם במטבח. שם לא מחפשים כסף או תכשיטים. שם מחפשים סכינים".
יציאה מקרית בשבת
בסוף השבוע של ה־21 ביולי היה אמור סמ"ר ע' (22) להישאר בתורנות שבת בבסיס יחידת עוקץ שבמתקן אדם. "בכלל לא הייתי אמור לצאת הביתה באותה שבת", הוא מספר. "סגן א', מפקד הצוות שמשרת איתי, אמר לי בספונטניות: 'צא, חבל שנישאר שנינו'. התלבטתי. אמרתי לו: 'אולי אשאר ונסגור שבת יחד'. בסוף יצאתי הביתה בחמישי בחצות".
ההחלטה הספונטנית של המפק"צ, סגן א' – כך התברר בדיעבד – היא שהצילה את חייהם של טובה סלומון, כלתה מיכל וחמשת ילדיה הקטנים, מהמחבל שחדר לבית המשפחה שביישוב חלמיש. באותו ליל שבת היו בבית גם הסבא יוסף סלומון ז"ל ושני ילדיו, חיה ואלעד סלומון ז"ל.
מכתב האישום שהוגש בבית הדין הצבאי ביהודה נגד המחבל עומר אל־עבד, בן 19, עולה שהמחבל החליט לבצע את הפיגוע בעקבות התגובה הישראלית לפיגוע בהר הבית ביום שישי 14 ביולי, שבו נרצחו רס"מ האיל סתאוי ורס"מ כמיל שנאן. על פי כתב האישום, הוא תיכנן להשיג חגורת נפץ או נשק חם, אך משלא הצליח להשיג אותם החליט לבצע פיגוע דקירה ביישוב חלמיש, שסמוך למקום מגוריו, הכפר הפלסטיני כובאר.
על פי כתב האישום, אל־עבד לקח מחנותו של אביו סכין קצבים בעלת להב של 22 ס"מ, וביום שישי 21 ביולי, שבוע בדיוק לאחר הפיגוע בהר הבית, חדר ליישוב חלמיש לאחר שעבר בדרך ארבע גדרות. לאחר שהבחין שבית משפחת סלומון מואר ושמע את קולות הצחוק שבקעו ממנו, החליט להיכנס אליו ולממש בו את תוכניתו הרצחנית.
כתב האישום מתאר את פעולתו של רוצח קר רוח, שפעל באכזריות מבעיתה: "הנאשם פתח את דלת הכניסה ונכנס פנימה כאשר הוא אוחז בסכין", נכתב בו. "מיד עם כניסתו של הנאשם לבית הבחינה בו מיכל, צעקה לילדיה לברוח לקומה השנייה בבית והסתגרה עימם באחד מחדרי השינה. הנאשם נעמד מול חיה, אמר: 'מה עם אל־אקצה?' ודקר אותה בחזה דקירה אחת באמצעות הסכין, תוך שהוא דוחף את להב הסכין כולו אל תוך גופה.
"טובה, שעמדה בסמוך לחיה, החלה לצעוק על הנאשם שייצא מהבית והתכופפה לרצפה. הנאשם דקר את טובה בגבה באמצעות הסכין, וטובה החלה לצעוק 'מחבל', ונמלטה לקומה השנייה בבית.
על פי כתב האישום, "לאחר מכן התקדם הנאשם אל תוך הבית ודקר את הסבא יוסף בבטנו באמצעות הסכין. אז התנפל אלעד על הנאשם וניסה ליטול ממנו את הסכין. הנאשם דקר את אלעד שלוש דקירות בגופו, אך אלעד הצליח לקחת את הסכין מידו של הנאשם וניסה להגן על עצמו מפניו. הנאשם תפס את ידו של אלעד ובעט בגבו, כך שאלעד נפל עם ברכיו על הרצפה. הנאשם דרך על היד שבה החזיק אלעד את הסכין, תפס קרש חיתוך עשוי עץ והיכה בעוצמה בראשו של אלעד פעמיים, עד שהקרש נשבר. הנאשם נטל סכין שהייתה צמודה לקרש החיתוך ודקר באמצעותה את אלעד בראשו פעמיים. בעקבות המתואר נשמטה הסכין מידיו של אלעד, והנאשם הרים אותה ודקר את אלעד כ־12 פעמים במקומות שונים בגופו, עד שאלעד חדל לזוז.
"לאחר מכן ניגש הנאשם פעם נוספת ליוסף, שהיה מוטל על הרצפה, והבחין שהוא עדיין נושם על אף פציעתו הקשה. על כן הנאשם דקר את יוסף כ־15 פעמים נוספות במקומות שונים בגופו, עד שיוסף חדל לזוז".
ואז, בדיוק באותו רגע, כשהמחבל התרחק מיוסף – וייתכן שאף התכוון לחפש בני משפחה נוספים בבית, הצליח סמ"ר ע' לפגוע בו באותה ירייה בודדת דרך החלון ולנטרל אותו. פרטי הרצח המזעזע הביאו לכך שראש הממשלה בנימין נתניהו, שהגיע לביקור תנחומים במהלך השבעה בבית משפחת סלומון באלעד, אמר שיש צורך לגזור עונש מוות על אל־עבד. שר הביטחון אביגדור ליברמן ושר החינוך נפתלי בנט הביעו אף הם תמיכה בהשתת עונש מוות על אל־עבד, וגם במשפחת סלומון היו רוצים לראות את המחבל מוצא להורג. אחרי שבית משפחתו של אל־עבד נהרס על ידי כוחות צה"ל בעקבות הפיגוע שביצע, אמרה מיכל סלומון: "את הבית שלהם אפשר לבנות מחדש, אבל את הבית שלי החריבו לתמיד. צריך עונש מוות כדי שהמחבלים האלה לא יזכו להקים בית מחדש".
בסוף חודש אוגוסט הרשיע בית המשפט הצבאי ביהודה חמישה מבני משפחתו של אל־עבד על שידעו על כוונתו לבצע את הפיגוע — ולא עידכנו את רשויות הביטחון כנדרש. על אביו הוטל עונש של חודשיים מאסר ועל אמו, שהורשעה גם בהסתה על דברים שאמרה אחרי הפיגוע בסרטון שהופץ ברשתות חברתיות, הוטל עונש של חודש מאסר וקנס כספי. שני אחיו ודודו נשלחו לשמונה חודשי מאסר. החמישה נידונו גם למאסר על תנאי. אחרי הפיגוע מסרה משפחת המחבל כי מדובר ב"תגובה טבעית" לאירועים במסגד אל־אקצה.
"שמענו צרחות אימים"
את אירועי אותו יום שישי ארור ע' זוכר היטב וכנראה לא ישכח לעולם. "בבוקר הלכתי לקנות בגדים לקראת חתונתה של אחותי הקטנה. בערב ישבנו לארוחת ערב במתכונת מצומצמת מאוד – ההורים, סבתא שלי, אמא של אמא, ואני".
כשהוא עובר לתאר את האירועים הקשים של הערב, הוא מרצין והחיוך נמחק מפניו. "באמצע הארוחה פתאום שמענו צרחות אימים", הוא משחזר. "הבנו שמדובר במשהו חריג, כי הצעקות היו מעבר לגבול הסביר. אבא ואני יצאנו החוצה, לכיוון הבית ממול, של משפחת סלומון, שממנו נשמעו הצרחות. דרך החלון זיהיתי שמתחולל מאבק בתוך הבית והבנתי מיד שמדובר במחבל. רצתי מיד הביתה להביא את האקדח שלי".
ואבא שלך?
"צעקתי לו: 'אל תיכנס לשם בלי נשק', אבל בדיעבד הבנתי שהוא נכנס, הציץ לבית, ראה את הדם ואת המחבל והסתובב כדי לקרוא לי ולהביא את הנשק שלו. בינתיים אני חזרתי עם האקדח. הצצתי מהחלון וראיתי את המחבל. הוא בדיוק סיים להיאבק עם אלעד ז"ל. ראיתי את יוסי ז"ל שוכב על הרצפה מאחוריו. כיוונתי דרך החלון הסגור ויריתי בו כדור אחד. הוא נפל מיד לאחור. אבא חזר בינתיים עם הנשק שלו ושנינו נכנסנו לתוך הבית. דבר ראשון הסתכלנו מסביב אם יש עוד מחבל. אבא שלי הרחיק מהמחבל את הסכין וכיוון אליו את הקנה.
"עליתי לקומה השנייה, לראות אם יש מחבלים נוספים בבית. למעלה ראיתי את טובה שוכבת פצועה על הספה. שאלתי אותה אם יש עוד מחבל. ברגע שהיא אמרה שהוא היה רק אחד, התחלנו לטפל בפצועים. אמא שלי בינתיים התקשרה לאחותי שגרה ביישוב, וגיסי הגיע במהירות ואזק את המחבל ששכב פצוע".
מה קרה בבית באותן דקות?
"אלעד ויוסי שכבו על הרצפה ונשמו את נשימותיהם האחרונות. מיכל ירדה וראתה הכל. התחושה הייתה של חוסר אונים. הבנו שזה בלתי הפיך. יצאתי החוצה וצעקתי לשכנים שיבואו לעזור. בטובה, שהמחבל הספיק לדקור אותה קשה בגב, התחלתי לטפל בעצמי. בגלל שהדקירות היו בגב לא יכולתי לשים חוסם עורקים. חסמתי את הדם בידיים".
היא אמרה לך משהו?
"היא סיפרה לי שהיא פתחה את הדלת למחבל ושהוא דקר אותה. היא כל הזמן שאלה אותי: 'מה עם יוסי?' 'מה עם אלעד?' 'מה עם חיה?' אמרתי לה שאני לא יודע. ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שמטפלים בהם".
בינתיים הגיעו כוחות ההצלה ותושבי היישוב לבית משפחת סלומון. "באותו ערב טובה ויוסי חגגו הולדת נכד ועשו מה שנקרא 'שולם זוכר' – מעין הרמת כוסית כזו לאנשים שבאים לברך. בהתחלה האנשים שהגיעו לא הבינו מה קרה שם. הם באו לברך ונתקלו בפיגוע".
פורסם שהמחבל ששכב פצוע זינק וניסה לתקוף את כוחות ההצלה.
"הוא לא זינק ולא תקף. זה פשוט לא קרה. הוא היה מנוטרל לגמרי. אבא שלי ריתק אותו עם הנשק. וגיסי, שהיה מהראשונים שהגיעו לבית משפחת סלומון, אזק אותו, כאמור. הוא לא היה יכול לתקוף אף אחד".
היו מי שתהו אם לא הרגת את המחבל בגלל המקרה של אלאור אזריה.
"תוך כדי האירוע בכלל לא חשבתי על זה. ברגע שהירייה הראשונה שלי ניטרלה אותו, לא עברה בי מחשבה לירות בו שוב. ההחלטה המיידית הייתה לחפש עוד מחבל או מחבלים בבית, וכשהתברר שאין כאלה — לטפל בפצועים. לא חשבתי בכלל. פעלתי על אוטומט. המחבל לא היווה יותר איום. אז איזה אזריה? מי חשב עליו בכלל ברגעים האלה?"
"לא יכולתי לישון"
חדירת המחבל לבית משפחת סלומון הסתיימה באסון כבד. הסב, יוסף (70), בתו חיה (46) ובנו אלעד (35), שנאבק ארוכות במחבל, נרצחו. הסבתא, טובה, נפצעה קשה ומיכל – רעייתו של אלעד – הצליחה באומץ רב, בזמן שבעלה נלחם בגבורה עם המחבל, לעלות עם שלושה מילדיהם (בני 11, 9 ו־5) לקומה השנייה בבית ולהסתגר עימם בחדר שבו היו גם ילדיהם התאומים בני השנה. מתוך החדר הסגור התקשרה מיכל למשטרה והזעיקה את הכוחות.
כחלק מהשגרה בין הכוחות שהוקפצו למקום היה גם צוות הכוננות של יחידת עוקץ, חבריו ליחידה של ע'. "היינו בדיוק אחרי ארוחת השבת בבסיס כשהתקבלה הקפצה ליישוב שלו", מספר סגן א', המפק"צ שנשאר באותה שבת והניח לע' לצאת. "צוות מטכ"לי הוקפץ לאירוע, וכמובן לוחמי עוקץ והכלבים היו חלק ממנו. ואז קיבלתי שיחת טלפון מע'. הופתעתי שהוא מתקשר אליי בליל שבת, אבל תיארתי לעצמי שהוא רוצה לדווח לי על האירוע. עניתי לו מיד: 'יש מחבל שביצע פיגוע בחלמיש, הצוות בדרך'. הוא השיב לי: 'אני יודע. אני ניטרלתי אותו. יריתי לו כדור בבטן והוא נפל'.
"התקשרתי מיד לקצין תורן שהיה בדרך לשם ועידכנתי אותו שע' שלנו כבר ניטרל את המחבל".
כוחות החירום וההצלה הגיעו לבית במהירות. ע', שיצא עוד טרם הגעתם לקרוא לשכנים לעזרה, הבחין בחצר הבית בחיה ז"ל, שניסתה לצאת ולהזעיק עזרה אך התמוטטה בעקבות הדקירות הקטלניות שספגה.
ע', לדבריו, לא הצליח להירדם באותו לילה.
"מסרתי את העדות לשוטרים שהגיעו למקום, אבל לא יכולתי ללכת לישון אחר כך", הוא מתאר. "אחרי אירוע כזה אי־אפשר להירדם. האדרנלין בשמיים. ישבתי עם ההורים ועם חברים מהיישוב שהגיעו. דיברתי גם עם הפסיכולוג הקליני של המועצה ויחד עיבדנו את האירוע. בשבת בבוקר גם הרמטכ"ל גדי איזנקוט ושר הביטחון אביגדור ליברמן הגיעו ליישוב, שאלו אותי מה קרה וסיפרתי להם, ועם צאת השבת כל התקשורת הגיעה. הטלפון שלי היה מלא בסמסים, בשאלות בקבוצות הווטסאפ השונות שלי. חלמיש יישוב קטן. כשמדווחים על ע' מיחידת עוקץ, לא צריך הרבה כדי להבין שמדובר בי. עניתי רק לחברים הכי קרובים. זה היה פשוט עומס מטורף, ורציתי קצת שקט".
גם עם סגן א', המפק"צ, היה ע' בקשר לאורך הלילה שלאחר האירוע. "אחרי שהרוחות נרגעו קצת, סיפרתי לחיילים שלנו מה קרה לע', המפקד שלהם", אומר סגן א'. "חזרתי על הדברים שע' סיפר לי, ובמהלך הערב התקשרתי אליו כמה פעמים. בכל שיחה כזו שמעתי ממנו עוד פרטים על מה שבדיוק קרה שם והעברתי להם. הם חיילים צעירים, בתקופת ההכשרה שלהם כלוחמים ביחידה, והם היו בהלם שפתאום זה כל כך קרוב אליהם. שזה יכול לקרות לכל אחד. כולם חשו כבוד וגאווה שהמפקד שלהם תיפקד בצורה כזאת".
את בני משפחת סלומון פגשת אחרי האירוע?
ע': "בוודאי. ביום ראשון בבוקר נסעתי לבקר את טובה בבית החולים. היא מאוד התרגשה. היא חיבקה אותי והודתה לי. היה לה חשוב מאוד להגיד לי שפעלתי נכון ושעשיתי את מה שהיה מצופה ממני. בהמשך נסעתי גם לעיר אלעד, לבית של אלעד ז"ל ומיכל, שבו הם ישבו שבעה. מיכל היא אישה מדהימה עם כוחות מופלאים. עד אז הכרנו רק במראה ולא ממש אישית. גם לה היה חשוב להגיד לי שעשיתי את מה שהייתי צריך ושאין לה מילים כדי להודות לי".
"באומץ רב מאוד"
ליחידתו חזר ע' ביום שני. "הגעתי ישר לאימון עם החיילים. צללתי ללו"ז", הוא צוחק, "לתוך ההכשרה. החיילים שלי, שכולם כבר כמובן ידעו מה קרה, מאוד התרגשו כשחזרתי. הם הרגישו בנוח לשאול שאלות, ואני הסברתי להם בדיוק מה קרה שם ואיך זה התנהל, כדי שישמעו את זה ממקור ראשון. הצגתי להם שלב אחרי שלב: לפרש את הסיטואציה – להבין שזה פיגוע. לזהות את הגירוי, המחבל, ולנטרל אותו. אחרי שנפל – להתקדם לסריקות לחיפוש אחרי האיום הבא. כשברור שהזירה בטוחה – להתפנות לטפל בפצועים. וכמובן דיברתי איתם על חשיבות ההכשרה המקצועית, השליטה והתפעול הנכון של האקדח (בעוקץ הלוחמים יוצאים הביתה עם אקדח ולא עם רובה)".
תפקודו של סמ"ר ע' באירוע לא נעלם כמובן גם מעיניהם של מפקדיו ביחידת עוקץ, שכפי שנחשף ב"ידיעות אחרונות", המליצו לוועדת הצל"שים המטכ"לית להעניק לו צל"ש על התנהלותו באירוע – המלצה שאושרה על ידי אלוף פיקוד מרכז, רוני נומה.
"באף אימון צבאי ובאף שלב של הכשרת לוחם אין אימון לקראת סיטואציה כמו זו שע' התמודד איתה", מסביר רס"ן אור, קצין האג"מ של עוקץ. "יש אימונים של התמודדות מול מפגע עם סכין, בעקבות כל אירועי הדקירות נגד חיילים, אבל כאן זה היה משהו אחר, בזירה אזרחית. אבל למרות שע' לא הוכשר ספציפית לזירה כזו, אפשר לראות בכל שלב בהתנהלות שלו איך הוא משתמש בעולם התוכן ובכשירויות שצבר בשירות, החל מההחלטה מתי ואיך לבצע את הירי הראשוני שניטרל מיד את המחבל ועד ההמשך של הווידוא – באומץ רב מאוד – שאין עוד מחבלים בבית. צריך להבין, הוא עלה לקומה השנייה, כשהוא לא יודע מה מחכה לו שם. אם יש שם עוד מחבל אחד, שניים או שלושה. הוא לא עצר וחיכה לכוחות תגבורת, אלא עלה במטרה לסיים את האירוע. להבהיר 'אני הפתרון'. כל זה בלי רובה ומחסניות, אלא רק עם אקדח שבו נשארו 14 כדורים במחסנית, אחרי שכדור אחד הוא כבר ירה במחבל.
"זו זירה קשה מאוד. שוכבים פצועים, דם, והוא עולה לבד לסרוק את הקומה למעלה, בידיעה שהוא עולה להילחם ואולי גם להיפצע ולמות. זו חתירה אמיתית למגע. צעד עוצמתי מאוד. הייתי שמח שכל לוחם יפעל בצורה כזו. אני נלחמתי ב'עופרת יצוקה' וב'צוק איתן', הייתי במצבים ובאירועים לא פשוטים, אבל אין מה להשוות. זה שונה לחלוטין כשאתה במוד של לחימה, עם כוח לוחם לצידך, עם אפוד, וחברים שמחפים עליך. כשאנחנו נלחמים כחיילים מול אויב, ברור לנו שיש לנו יתרון. זה ממש לא המצב כשאתה בבית, בערב שבת, במוד של חופשה, בבגדים לבנים חגיגיים. ברור לי לגמרי מדוע החליטו שהוא ראוי לצל"ש. נכון שהוא נראה רזה, ילדון כזה, אפרוח, אבל אנחנו מעדיפים אפרוח שמנטרל בכדור אחד, מאשר רמבו שצריך בשביל זה שש רצועות מאג".
כשפורסמה ההחלטה להעניק צל"ש לע', גם בני משפחת סלומון הביעו את תמיכתם. "מיכל דיברה איתי אחרי הפרסום", מגלה ע', "בירכה אותי ושוב הודתה לי על שהצלתי את חייה ואת שאר בני המשפחה שנותרו בחיים. לקבל את הצל"ש זה כבוד גדול עבורי, אבל זה נעשה ברגשות מעורבים. עצוב לי בגלל הנסיבות שבהן זה קרה. עצוב לי על משפחת סלומון. על האובדן הקשה שלהם. לא חשבתי שאי פעם אגיע בשירות הצבאי למצב שבו יוענק לי צל"ש, אבל בהחלט הייתי מעדיף לוותר עליו ושהאירוע הזה לא היה מתרחש".
ע', למרות אהבתו הגדולה לכלבים אינו מגדל כלב בבית הוריו בחלמיש. "אין ספק שבמקרה של מחבל שמגיע ונכנס לבית, כלב יכול לסייע המון", הוא מודה, "אפילו ברמה שמחבל ישמע נביחות או יבחין במלונה בחצר או בשלט אזהרה על כלב נושך, ויירתע מלהיכנס לבית".
גם בבית משפחת סלומון לא גידלו כלב לאחרונה. "אני זוכר שלפני כמה שנים היה להם כלב, בולדוג צרפתי קטן כזה", מספר ע'. "הוא יותר נחר מאשר נבח, אבל כלב – ובטח כלב שמאומן להגנה – יכול לפעמים לשנות לגמרי את התמונה".
בנובמבר הקרוב, בהנחה שלא יחתום קבע – "מה זו ההנחה הזו?" שואל בכעס קצין האג"מ רס"ן אור – צפוי סמ"ר ע' להשתחרר מצה"ל. הוא חושב על טיול שחרור, על התמסרות לתחביביו – ריצה, נגינה בגיטרה ולאחרונה גם גלישת גלים, ואולי גם על להכיר בת זוג. "אין לי חברה", הוא מודה בביישנות. "חבל שאסור לפרסם את התמונה שלי בכתבה", הוא צוחק, "אולי כבר הייתי מקבל פניות".
"אין היום כוח שזז מטר בלי כלב"
יחידת הכלבנים עוקץ נחשבת לאחת היחידות המובחרות בצה"ל ולמובילה בעולם בתחומה. לוחמיה פועלים עם הכלבים בשלושה תחומים: תקיפה, גילוי חומרי נפץ ומרדפים. במסגרת הלחימה האינטנסיבית בטרור בשטחים הפכה היחידה לאחת העסוקות בצה"ל, ולמעשה אין כמעט פעילות מבצעית שיוצאת כיום לדרך בלי שלוחם של היחידה וכלבו צועדים בראש הכוח.
כאשר עולה חשד שבמבנה מסוים מתבצרים מחבלים, נשלח כלב אל הבניין לפני החיילים כדי לתקוף את המחבלים ולהקל את לכידתם. עם זאת, כאשר הכוח מזהה בוודאות מחבל מתבצר, לא משסים בו את הכלב, גם משום שחסים על חייו של הכלב וגם מכיוון שעלות רכישתו והכשרתו של כל כלב היא גבוהה מאוד. תפקידים נוספים שמוטלים על כלבי היחידה הם גילוי חומרי נפץ ואמצעי לחימה, ומרדפים אחר מחבלים במקרים של חשש לחדירות.
הביקוש ליחידה בקרב המתגייסים הוא גבוה מאוד, וההגעה אליה היא באמצעות גיוס לחטיבת כפיר ומעבר גיבוש ליחידה. הכשרת הלוחם ביחידה, עד לשלב שבו הוא יכול לצאת לבדו עם כלב לליווי כוח צבאי, נחשבת לאחת ההכשרות הארוכות בצה"ל ועומדת על כשנה וארבעה חודשים.
עוקץ נחשבת ליחידה הטובה בעולם בתחומה, ובשל כך מגיעים אליה לא אחת נציגים מצבאות זרים רבים כדי ללמוד ולהשתלם באימון ובהפעלת כלבים. פרסומים זרים דיווחו שגם חיל הנחתים האמריקאי פעל בעבר על אדמת עיראק בעזרת כלבים שאומנו ביחידת עוקץ של צה"ל.
רוב הכלבים ביחידה הם מגזע מלינואה (סוג של רועה בלגי) או רועה גרמני, והם נרכשים על ידי צה"ל מבתי גידול באירופה. בשל הביקוש לכלבים אלה ביחידות מקבילות בעולם, מחיר הגורים המשובחים האמיר ועשוי להגיע לאלפי יורו לגור. עוקץ גם מפעילה מעין בית גידול פרטי משלה, שהגורים הטובים ביותר בו מיועדים לשירות ביחידה.
בשנים האחרונות פיתחו בעוקץ יכולות חדשות שמסייעות בחשיפת המנהרות ההתקפיות של חמאס. על רובן לא ניתן לפרט, אך אפשר לומר שלכלבי היחידה חשיבות רבה מאוד בפעילות הרגישה והמסוכנת. במהלך מבצע "צוק איתן" נהרגו ברצועת עזה ארבעה מכלבי היחידה. בשני מקרים של חשיפת מנהרות הצילו הכלבים שנהרגו את חיי החיילים סביבם. לאורך המבצע התמקדה פעילות כלבי היחידה באיתור מטענים של חמאס, שמילכד עשרות בתים – במיוחד בקו פירי המנהרות שאליו הגיעו לוחמי צה"ל – במטרה לפגוע בחיילים ולשמור על הנכס האסטרטגי שלהם, המנהרות.
"אין היום כוח שזז מטר בלי כלב", אמר במהלך המבצע קצין בכיר באוגדת עזה שהגדיר את האזור כממולכד ביותר בעולם. "ריכוז המטענים וחומרי החבלה כאן הוא עצום, ולכן נדרשת מהכלבים יכולת גבוהה מאוד כדי להציל חיים", הסביר.
בעוקץ מתייחסים לכלבים כאל לוחמים לכל דבר. לכלבי היחידה שנהרגים במהלך פעילות מבצעית נערכת הלוויה צבאית, והם נקברים בבית קברות לכלבים בבסיס היחידה.
