שיגעון
'געגוע' של שבי גביזון מתחיל חלש אבל מפצה בסיום מרגש
ככה זה גם ב'געגוע', ואני מודה שלולא ההיפוך הזה שמתרחש לקראת סופו, כנראה שלא הייתי ממש מתחבר לסרט. גיבור 'געגוע' הוא שי אביבי, בתפקיד תעשיין בודד שבחר בחיי רווקות והתמקדות בקריירה. אך בסצנה הראשונה בסרט הוא נפגש במכרה מהעבר (אסי לוי), שמנחיתה עליו מיד שתי בשורות מגה־דרמטיות שמשנות את חייו. כדי להימנע מספוילרים, אגיד רק שמאותה נקודה הגיבור הגמלוני יוצא למסע מלא גילויים בעכו היפה.
בחלק הראשון של 'געגוע' יש משהו קצת קטן ומלודרמטי, שמזכיר סדרות ישראליות נוגות ודרמות קולנועיות ישראליות מפעם. אלה שמעמידות את המשפחה והקונפליקטים הבלתי נגמרים בה במרכז. ההומור החמוץ־מתוק של גביזון עדיין שם, אבל משהו בו פחות עוצמתי ופוגע. לפעמים ממש מרגישים את התאמצות היתר להכניס את אביבי לתוך סיטואציות אבסורדיות של "שחוק ודמע". זה מקסים, אבל גם מתובנת ומתוסרט מדי.
והנה בשליש האחרון של הסרט ניכר שגביזון משחרר, והסרט כולו מתרומם לממד של הזיה. זה גם הרגע שהרגשתי ש'געגוע' מצליח לרומם גם אותי כצופה ולהפוך לקראת סופו למשהו אחר ומעניין יותר. לוקח לו זמן, אבל בסוף הוא גם מצליח לרגש מאוד.
יתרון נוסף בסרט הוא אביבי, שמגיש דמות קצת יותר שקטה וחידתית ממה שהוא עושה בדרך כלל, ומצליח גם הוא בדרכו למשוך אותנו יותר ויותר פנימה לעולמו ודפיקויותיו. לא סרט מושלם, אבל מספק.
