ככה התחלתי לעשות בחיים את כל מה שפחדתי ממנו

בשבוע הבא התגרשתי. בשבוע הבא עמדתי על מדרגות הרבנות ולא רקדתי אלא כשלתי החוצה, ויתכן שיש מי שראה את רגליי המשקשקות וטעה לחשוב כי זה סוג של ריקוד. במקום לפתוח בקבוק שמפניה צנחתי בכבדות על הכסא הפנוי הראשון שמצאתי בבית הקפה הכי קרוב לרבנות.

בשבוע הבא לפני שמונה שנים התהפכו לי החיים – ואז עוד לא ידעתי כמה. בשבוע הבא של השנה הנוכחית, באותו יום בדיוק, אעמוד על במה ואציג את סיפור חיי מול מאות נשים שפעם היו אני. גם אני רציתי שינוי (אבל רק דיברתי), הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות יותר עם החיים שלי (אבל התעייפתי מהמאמץ של המחשבות), ניסיתי לעבוד על הזוגיות (ובעיקר עבדתי על עצמי).

אני מסוגלת. כבר לא מפחדת יותר(צילום: shutterstock)

עוד כתבות של גאיה

מה למדתי משמונה שנים של גירושים?

מקעקעת זיכרונות חדשים

החיים יכולים להיות טובים יותר. צריך רק להאמין בזה

הייתי תקועה באותו לופ, באותה שגרת קיטורים, ידעתי שאי אפשר להמשיך ככה אבל גם לא ידעתי מה אפשר לעשות אחרת. "אתה לא יודע מה שאתה לא יודע" אומר אחד המשפטים המעצבנים ביקום, והוא מעצבן כי הוא נכון. התחלתי לעשות דברים שאף פעם לא עשיתי, כי לא היה מי שיעשה אותם במקומי, כי לא היה לי את מי לסנג'ר, והכי קטע – כי נהניתי להוכיח לעצמי שאני יכולה.

להתגבר על הפחד

פאסט פורוורד קדימה, לעכשיו ממש. השבוע קיבלתי את התואר "סופרת", לאחר שסיימתי בהצלחה קמפיין מטורף של מימון המונים, וכרגע הבית שלי נראה כמו ספריה של ספר אחד ואשה אחת מטורללת, שרוכנת מעל 500 הקדשות באצבעות שהפסיקו לתפקד.

בספר ה-58 הרמתי את הראש ושאלתי את עצמי: מה יש לך? ממה את פוחדת? איך זה שאת קבורה בבית כשאת אמורה להתעופף בין חנויות על כנפי ההצלחה ולעשות סלפי כמו שאת אוהבת?

פתאום קלטתי שאני בהלם. משותקת מחרדה. אנשים רצים כבר יומיים לקנות את הספר שלי ואני מוצאת את כל התירוצים בעולם למה לא לצאת מהבית ולמה כן לאכול את המקרר.

אני מכירה טוב את הדפוס הזה – אם אני לא מתקרבת ולא רואה, זה לא קיים ולכן לא יפגע בי. התחושה הזאת מוכרת לי מהילדות, כשעשו עלי חרם, מההתבגרות כשהייתי מחוצ'קנת וחסרת ביטחון, ומהימים שהייתי נשואה וסירבתי להכניס שתי ידיים לבוץ. אני לא רוצה ללכת לחנויות כי אולי אני אתאכזב שהספר מונח במיקום גרוע, שאף אחת לא מתעניינת בו, שהוא זנוח. אולי אראה מישהי מרימה אותו, מעלעלת, קוראת שני משפטים ושומטת אותו בחוסר עניין.

גאד, אני לא יודעת איך אעמוד בזה. כששלחתי את הילדה בפעם הראשונה לגן לא הייתי מהאמהות שמסתתרות מאחורי הגדר. ידעתי שהיא תסתדר, שיהיו לה חברים, שמתישהו היא תפסיק לבכות. ידעתי שבסופו של יום אבוא לקחת אותה אליי, הביתה.

כשנולד לך תינוק, באים אורחים, אומרים "איזה מאמי" ו"מותק" (הם פשוט שכחו את השם שלו), מחמיאים כמה הוא יפה, ואז הם הולכים הביתה, משאירים אותך להחליף חיתול ולשחרר גרעפסים. עם ספר זאת לידה מסוג אחר – הייתי אם פונדקאית ששחררה את בנה הבכור לידיים אחרות שילטפו אותו, עיניים שיבחנו כל תו, פה שיתעקם בחיוך או בעצב, בסלידה או בתשוקה.

הבייבי הזה הוא שלי ולא שלי, נלקח ממני לרשות רבים, וכל אחד יכול לעשות בו כחפצו. התחושה הזאת, של איבוד שליטה, מחזירה אותי לתקופות פחות חזקות שלי, ואני מודה, לא קל לי.

גם כשיצאתי לעולם כגרושה טרייה אחז בי פחד. היו כאלה שלחששו מאחורי גבי, נשמות טובות התעופפו מכל עבר ואני למדתי לסנן אותן בלי לסנן הערות ארסיות.

הבנתי שאם בחרתי בדרך הזו, שהיא סוגה בשושנים אבל דוקרת בקוצים, כנראה שאני חייבת ללכת בה. בשבוע הבא לפני שמונה שנים הוכחתי לעצמי שאני יכולה לצאת מאזור הנכות שלי ולרוץ קדימה. אין סיבה לפרוש עכשיו.

שלך,

גאיה קורן, מחברת הספר גרושה באושר , מנחת סדנאות אני מלכה להעצמת נשים ועיתונאית בידיעות אחרונות.