השאלות הקשות של הכדורסל הישראלי

היורובאסקט הציב מול הכדורסל הישראלי מראה קשה, חדה וחושפת שלא ניתן להתעלם ממנה יותר. בין אם להסתכל באכזבה על הנבחרת נטולת הגובה, הקליעה וההגנה מול שאר נבחרות אירופה, ובין אם להסתכל בהשתאות במשחקים האחרים והאיכותיים בחלקם שהיו בהיכל ופשוט לקנא.

ארז לא ממש כשל. צריך להגיד בכנות ולשאול שאלה – ראשונה מבין כמה וכמה שאלות נוקבות שיש לשאול – איזה שחקן בנבחרת, למעט (אולי) עומרי כספי, היה יכול להשתלב בחמישייה הפותחת של מי מארבע הנבחרות הבאות – גרמניה, ליטא, איטליה וגיאורגיה? כל בר דעת שיענה בכנות על השאלה יבין שמראש לא היינו פייבוריטים להעפלה מהבית הנוכחי. האם יכולנו להעפיל? כן. האם יכולנו להפתיע את אחת הגדולות? כן, לגמרי. זה ספורט. בשביל זה יש יתרון ביתיות. לכן אכזבה. לא כישלון.

הניסיון של התקשורת להסיט את החצים כלפי המאמן הלאומי הם לא הוגנים, חוטאים לאמת ומונעים מאתנו לשאול את השאלות הנוקבות באמת על הכדורסל הישראלי. אם באמת דיקסון היה מחטיא את השלשה במשחק מול גיאורגיה והיינו עולים, הייתה התקשורת מהללת את ארז? זה ההבדל בין גיבור לנמושה? במשך שנים שיח הקצוות בתקשורת מונע מאתנו לקיים דיון רציני ואמיתי על הכדורסל הישראלי והגיע הזמן לשאול את השאלות הנכונות, ולענות תשובות מורכבות שנמצאות איפשהו באמצע.

1. האם חסרות לשחקן הישראלי דקות משחק?

מצטער לאכזב חלק נכבד מהקוראים, אבל הגיע הזמן להגיד את האמת. שיקרו לכם. בעלי אינטרסים מכל מיני סוגים וצורות שילבו ידיים כדי לייצר את "אתוס דקות המשחק". אתוס ששם במרכז את ההנחה שדקות משחק, ודקות משחק בלבד, הן אלו שיקדמו שחקנים לרמות גבוהות. שנים ששחקנים שבוחרים להתייבש על הספסל של מכבי תל אביב זוכים לקיתונות של ביקורת נוקבת.

בואו נשים רגע למבחן כמה שחקנים מהאליפות הנוכחית. נתחיל בשון דוסון. הוא קיבל מתנה שאף ישראלי לא קיבל מזמן. קבוצה להוביל. מגיל 20. מעונת 13-14 דוסון לא ירד מ-25 דקות ו-10 נקודות למשחק בליגה שלנו. אם יש משהו שלא חסר לדוסון לפני שני הקייצים האחרונים, בהם כשל להשתלב בליגת הקיץ, וכשל בנבחרת - אלה דקות משחק. למרות שעלה בחמישייה בכל אחד ממשחקי הקמפיין, דוסון נכשל לחלוטין ופשוט לא הצליח להתבלט מול ההגנות החזקות, הפיזיות והכל כך יותר טובות מאלה שהוא פוגש בליגה. להתבלט? השחקן האתלטי בנבחרת לא הצליח לחדור ולהגיע לטבעת ועמד על 2 קליעות בלבד מ-9 ניסיונות ל-2, כולל 1 מ-4 במשחק המבזה מול אוקראינה שרובו היה גארבג' טיים. אז אם תיאוריית הדקות משחק כל כך נכונה – למה לא הצליח דוסון לנצל את העובדה שהיריבות מתמקדות בכספי כדי להעניש?

כשהתלבט לאן לעבור, והדבר היה על הפרק בשני הקייצים האחרונים - בתקשורת, כמו גם בקהל הרחב וברשתות החברתיות, קראו לדוסון לא לעבור למכבי תל אביב והפועל ירושלים. מישהו חושב שלו בחר דוסון לעבור לירושלים ולהתמודד ביורוקאפ ומול שומרים כמו קינסי וג'רלס בכל אימון ואימון, אולי היה מצליח להוציא מעצמו קצת יותר נגד הגנות בסדר גודל הזה? הבחירה שלו לחתום בהרצליה ולא בקבוצות יורוליג או יורוקאפ, ויש כאלה גם בחו"ל בשפע - אני בטוח שהוא יכול היה להשיג חוזה לו רצה בכך - משקפת את הלך הרוח הציבורי והתקשורתי.

שון דוסון. הדקות לא עזרו לו(צילום: אורן אהרוני)

מקל (12.8 נקודות ב-47% ל2 ו-4.2 אסיסטים), אליהו (9 נק' ב-53% ו-4 אסיסטים) וכספי (14.4 נקודות ו-6.8 ריבאונדים), שדווקא עברו עונה קשה יותר, נראו טוב יותר בטורניר האחרון. יש הרבה מה להגיד על כולם. נכון, מקל ואליהו לא ברמה של מקביליהם בשאר הקבוצות – אבל הם ידעו להתמודד טוב יותר עם ההגנות של היריבות. פניני התפוצץ מול גרמניה. אוחיון וטימור לא הוסיפו הרבה מספרים – אבל לפחות בפן ההגנתי נראו טוב.

2. איך מדינות שאין להן קבוצה ראויה אחת לליגות המובילות באירופה מצליחות לייצר שחקנים ברמה גבוהה יותר ממדינה בה יש מסורת מצליחה של כדורסל כבר שנים?

מכבי תל אביב נראית רע כבר כמה עונות. ובכל זאת מדובר במועדון השלישי בהיסטוריה של אירופה מבחינת הישגים (שש אליפויות אירופה ועוד 9 סגנויות). מועדון שבאף עשור מאז שנות השבעים לא פיספס גמר בליגה הבכירה באירופה על גלגוליה. והכדורסל הישראלי הוא מזמן לא רק מכבי תל אביב. הפועל ירושלים זכתה ביורוקאפ ב-2004, ומאז מצאה את עצמה בשלבים מתקדמים שלו (כולל חצאי גמר) כמה פעמים. היא לא נמצאת ביורוליג בעיקר בגלל פוליטיקה ופחות מסיבות מקצועיות. אנחנו מדינה לה מספר מאמנים מצליחים בעלי שם באירופה שהופיעו עם קבוצות ישראליות – וגם לא ישראליות – בטופ של הכדורסל האירופי (יש לומר אף בכדורסל העולמי). איך מדינה כזאת מתבטלת בייצור שחקנים מול גיאורגיה, לטביה, פינלנד וצ'כיה? פיני גרשון בעצמו אמר שבנוער בארץ מתאמנים חצי מכמות השעות בהשוואה לקרואטיה. אז אולי פה הבעיה. אולי הגיע הזמן להחליף את אתוס "דקות המשחק" באתוס "דקות אימון".

3. אז איך נסביר את ההצלחה היחסית של נבחרות צעירות?

מדי כמה קייצים אחת מהן עושה קמפיין עליו הבוגרת לא יכולה לחלום. לשאלה זו אני יכול להציע הסבר מסוים, אבל ראוי שתישאל בצורה מעמיקה יותר על ידי אנשי מקצוע. לדעתי, היחס במדינות רבות באירופה להכשרת צעירים הוא כמקצוע בפני עצמו. הרבה מאמני נוער באקדמיות במדינות שמייצרות המון שחקנים בכירים עושים זאת כמקצוע. ייתכן והדרישה ממאמן נוער צריכה להיות הצבתה במרכז של ההכשרה האישית, ולאו דווקא ההצלחה הקבוצתית. מאמן נוער מצליח לא בהכרח יעשה קפיצה לבוגרים – וזה יהיה בסדר ומכובד כמקצוע.

ברוב קבוצות הילדים והנוער בארץ המאמנים שמים דגש על הניצחון ולא על פיתוח יכולות אישיות. עודד קטש הוא מאמן מעולה לקבוצה בוגרת. אבל ההצלחה של נבחרת צעירה צריכה להיבחן במספר השחקנים שיצאו מהמחזור והפכו לשחקני NBA, שחקני יורוליג, שחקנים שהובילו את הנבחרת הבוגרת להישגים, ולאו דווקא הצליחו בנבחרת הנוכחית, כאן ועכשיו. יכול להיות שבעוד בנבחרות אחרות שמו דגש באימונים על יכולות אישיות, בנבחרת הצעירה שלנו שמו דגש על ביצוע קבוצתי? לטווח הקצר זה מייצר הצלחה קבוצתית ולאו דווקא פיתוח יכולות אישיות. כי כשעובדים עבודה קבוצתית עובדים גם על העלמת חסרונות באופן טקטי, בעוד בעבודה אישית הניסיון להעלים חסרונות יהיה ע"י עבודה מוגברת עליהם, ואולי אף שאיפה לתת לשחקנים להתנסות בדברים בהם הם חלשים יותר במשחק עצמו. ככה שחקן משתפר. ככה קבוצה מצליחה פחות.

4. מה תפקיד הליגה הבוגרת בהכשרת השחקן המקומי? 

סרחיו יול. לא צריך חוק רוסי(צילום: EPA)

הגיע הזמן שהמועדונים יתחילו להשקיע בנוער. להביא מומחים מהמדינות הנ"ל שיבנו איתם תוכנית רצינית בסטנדרטים גבוהים להכשרת נוער, ובמקביל יתמודדו עם האתגר של לשחק באירופה. שיהיו זרים תואמים – בגודל ובאיכות ובכמות. ליצור מצב בו הליגה הישראלית בעצמה היא ברמה של יורוקאפ/ליגת אלופות. אם ייצאו מפה חמש-שש קבוצות שיהיו תחרותיות במפעלים האלה, גם השחקן הישראלי ירוויח, כי אז יהיו לנו יותר דקות אימון בנוער, אימון איכותי יותר בקבוצות בוגרות – כי ככה זה כשיהיו זרים שנדרשים להיות תחרותיים בליגות בכירות, וישראלים שיתאימו את עצמם לכך. ודקות המשחק שהישראלים יקבלו – בין אם בליגה המקומית ובין אם באירופה - יהיו איכותיות יותר ומשקפות יותר את הרמה ביבשת. דקות אימון ואיכותן מייצרות את הפוטנציאל. דקות משחק ואיכותן יובילו למידת מימוש הפוטנציאל.

5. אז מי אשם?  

האמת היא שהחוק הרוסי הוא שילוב בין סוג של הסכם קיבוצי של איגוד השחקנים, לסוכנים שמרפדים את חשבון הבנק שלהם, לבעלי קבוצות שהתאגדו כדי לחוקק חוקים שטובים להם ולא לקבוצות אחרות. שלא תטעו – מכבי תל אביב וירושלים לא מציעות אלטרנטיבה שטובה לכדורסל הישראלי בכלל, גם הן מחפשות את האינטרס שלהן בלבד.

ולא, הבעיה היא לא בעצם הגבלת הזרים והחוק הרוסי. הם לגיטימיים לחלוטין. בין אם כי התאגדות והסכם קיבוצי זה דבר מבורך שהלוואי והיה חל על כל המשק. ובין אם כי בקבוצות המקומיות רוצים להזדהות יותר עם הכדורסלן הישראלי. הכל לגיטימי. הבעיה היא שבונים על זה אידיאולוגיה – של הרס הכדורסלן הישראלי וטיפוח תרבות של עמידה במקום מחד, ומאידך טוענים להצלת הכדורסלן הישראלי בזכות הדקות המרובות. חברים יקרים, אין קשר. הבעיה בכך היא בהסטת הדיון מהדברים המשמעותיים, והם גידול שחקנים מגיל צעיר, איתור גבוהים וחוסר רצון של הכדורסל הישראלי לצאת מאזור הנוחות שלו. המועדונים לא רוצים להביא את אירופה לארץ, והשחקנים לא רוצים להביא עצמם לאירופה ולאתגר את עצמם בליגות חזקות יותר. המועדונים לא מעוניינים להיות שותפים אמיתיים לתהליך הבראה שייחזק את הכדורסל הישראלי ועסוקים בפוליטיקה קטנה.

אני לא אוהב את שיטת השריונים של היורוליג, ויש לי המון ביקורת על הפועל ירושלים ומכבי תל אביב. אבל מגוחך להאשים אותן בהרס הכדורסל הישראלי יותר מאשר כל מועדון אחר ששותף להתעסקות בטפל, בקידוש הבינוני ובריפוד הליגה המקומית שתתאים לצרכיו במקום להתאים את עצמו ואת הליגה לצרכי הכדורסל המודרני. אין צדיקים פה. כל טענה אבסולוטית בדבר "הזרים מחזקים את הליגה" או "הורסים את הכדורסלן הישראלי" היא פופוליסטית ומשרתת אינטרס צר, שלוקח את תשומת הלב מהעיקר.