הטניסאים שמעדיפים שואו על פני הצלחה
מונפיס, קיריוס, בראון וחבריהם מוסיפים המון צבע לסבב, אבל לצד יכולת מרשימה וחיבור לקהל, נראה שהם לא מחויבים מספיק לענף בשביל להפוך לכוכבים
הראשון שבחבורה הוא גאל מונפיס. הצרפתי שתגלה ככישרון אדיר בצעירותו, וההוכחה הרשמית לכך הגיעה ב2004, כאשר זכה בשלושה גראנד סלאמים לנוער: ארה"ב, ווימבלדון ורולאן גארוס. אבל הבעיה של שחקנים כמוהו היא המעבר לקריירה האמיתית, המקצוענית, ושם הוא נכשל. אומנם הוא ידוע כאחד שיכול לנצח כל אחד בזמן נתון, אבל קוראים לזה "שחקן של יום", וזה לא מתאים לטניס המקצועני של היום. למונפיס יש סגנון ייחודי, שמשלב וירטואזיות, אקרובטיות, גמישות שמאפשרת לו להגיע לכל כדור בכל מצב, וכמובן הדבר שהוא הכי אוהב - לתת שואו לקהל. בשביל זה הוא משחק. כשהתראיין ל-espn הוא אמר שהוא "משחק בשביל הכיף, ההכנסה של הטורנירים בכלל לא מעניינת אותי".
ניק קיריוס עדיין צעיר וכל עתידו לפניו, אבל לפי התחלת הקריירה שלו, לא נראה שהמקצוענות מעניינת אותו. בעיני המתבונן הוא משחק בשביל הכיף, ממש כמו מונפיס, עם וירטואזיות, סרב עוצמתי, פורהנד נהדר - אבל כשהעצבים תופסים פיקוד הוא נכנס למרה שחורה ולא יוצא ממנה. לפעמים נראה שהוא מוותר יותר מדי בקלות על משחקים. רוב הטניסאים בסבב טוענים שהבעיה של קיריוס מנטלית, וכי הוא צריך פסיכולוג שאולי יעזור לו. אבל לקיריוס יש נקודות חיוביות וניצחונות על מדורגים בכירים, והוא כבר לקח שלושה טורנירים.
עוד שם שאפשר לדחוס לרשימה הזו הוא דסטין בראון הגרמני, שבצעירותו לא הרשים יותר מדי ונהג להשתתף בעיקר בטורנירי צ'לנג'ר בעלי חשיבות פעוטה. אבל היכולות שלו מדהימות, מופלאות. יכולת הניתור שלו אדירה, הוא אקרובט בצורה בלתי רגילה, והאמת היא שהוא קצת מזכיר את מקנרו האגדי ביכולות הוולי שלו. אבל הבעיה של בראון היא היציבות. הוא לא מסוגל לשחק משחק מלא מאוזן. הוא חייב לתת שואו לקהל, שלפעמים אפילו גורם לפדרר או לטניסאי אגדי אחר להישאר פעור פה ולהפוך למעריץ, ורק בגיל 28 עשה פריצה. יכול להיות שעם ההכוונה הנכונה בראון היה מצטייר כשחקן יותר רציני, כזה שנלחם על נקודות כמו דויד פרר ורפאל נדאל. אין ספק שהוא פספוס לעולם הטניס.
בנואה פר הצרפתי הוא טניסאי בעל פוטנציאל שיש לו את כל החבילה. רבים האמינו כי הוא יגיע אל המקום הראשון בעולם לאור היכולות האדירות שלו כשהיה נער, אבל כאשר נכנס אל הדבר האמיתי הוא נחנק ולא הצליח להסתגל. ההוכחה לכך היא הפתיל הקצר שלו: זריקת מחבטים לצד ויכוחים מיותרים עם שופטים שמוציאים אותו מהריכוז. הישגיו של פר ממש לא מרשימים, והוא מעולם לא עבר את רבע הגמר בגראנד סלאם או טורניר מאסטרס. אולי גם הוא צריך להיעזר בפסיכולוג ספורט, כי הכישרון קיים, פשוט צריך לממש אותו.
אחרון ברשימה הוא פאביו פוניני האיטלקי, שהגיע אל המקום ה-8 בעולם לנוער, אבל המעבר מהנוער אל הבוגרים שינה ב-180 מעלות את הטניס שלו וההסתגלות אל הקריירה המקצוענית חירבה לו את הקריירה. פוניני מאופיין כשחקן שכשהעצבים משתלטים עליו טניס לא מעניין אותו. אומנם לפוניני יש כישרון בפורהנד, אבל אין לו את היכולת להאמין במשחק ולתת מעצמו. ההישג הכי גדול שלו הוא הגעה לרבע גמר רולאן גארוס ב-2011, אבל היום, בגיל 29, פוניני משחק בשביל הכיף ובעצם מבזבז קריירה שהייתה יכולה להיות יותר מרשימה.
לפנייה לכתב/ת 
