שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    על אנשים ועל חיות אחרות

    בגיל 13 כשחבריי התחילו לרדוף אחרי הבנות, אני המשכתי לרדוף אחרי פרפרים וגם היום, בגיל 40 אני עדיין ממשיך לרדוף אחריהם עם געגועים לשדות שהיו מגרש המשחקים מאחורי הבית. הצצה לעולם של צלם הטבע אלון מאיר שמתעד למעלה מ-20 שנה את חיות הבר בישראל ומנסה להביא את הטבע לסלון הביתי

     

     

    עוד כילד, קסמו לי נופיהם הבלתי מושגים של הקיבוצים הסמוכים לעיר ילדותי קריית מוצקין. תמיד התקנאתי בחבריי מהקיבוץ אשר מראה של קיפוד מהדס בין מדשאות מוריקות, היה בעבורם דבר של מה בכך. ואילו אני הילד שבספרייתו עמדו בפיזור כל כרכי "החי והצומח של ארץ ישראל" וספריו של חובב הטבע הגדול מכולם ג'ראלד דראל.

     

    הילד שהסתובב כאידיוט עם רשת פרפרים מתודלק באין ספור מגדירי טבע של עזריה אלון, אני איני ראיתי קיפוד וגם לא תנשמת או ינשוף ואפילו לא עכבר, אבל הרעב לעולם הטבע רק העצים.

     

    בגיל 13 כשחבריי התחילו לרדוף אחרי הבנות, אני המשכתי לרדוף אחרי פרפרים, מצאתי נחמה ממה שנשאר משדות ילדותי. בטיולים השנתיים כשלא זיהיתי פרח מסוים, הייתי מגניב מבט אל תיק הטיולים בלי שאף אחד יראה ומחפש את שם הפרח במגדיר וכך למדתי את שפת הטבע, שפה שהולכת איתי גם היום.  באותן השנים החל הרעב גם לתעד את עולם הטבע במצלמה. 

     

    ינשוף עצים (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    ינשוף עצים(צילום: אלון מאיר)

     

    כשהסקרנות לשדה תיעלם, ייעלם השדה

    שמורת עין אפק 2014. איזו חוויה מדהימה זו הייתה כשהתלמידים הסקרנים הרימו זחלי פרפרים, כרעו על ברכיהם הסניפו את הרקפות וטעמו את החמציצים.

     

    אוזניהם היו קרויות לציוץ הציפורים ואף כשדרשתי לשבת, התיישבו מיד על העשב הרך, בלי לשאול מדוע ולמה.

     

    הרי רק שלשום בהדרכה בהר הרצל עם תלמידי כיתות י' בין סיפור גבורה אחד לאחר, בין נופלי ה-ל"ה לאנדרטה לזכרה של חנה סנש, הייתי משלם בשביל איזה מבט מתעניין של מי מתלמידיי.

     

    כשסיימתי את ההדרכה, הסתכלו עליי הקטנטנים עוד מספר רגעים. "מה נגמר?", שאלו. חלקם אף קמו וחיבקו אותי. ואני יודע שהקסם הזה קרה מכיוון שאתמול בשמורת עין אפק, הדרכתי את תלמידי כיתות א'.

     

    הם היו נלהבים, מחויכים ועם סקרנות של גורי שועלים שזה עתה יצאו לראשונה ממאורתם. כשגיליתי להם שאני מורה בחטיבות ובתיכון וכשיגדלו אפגוש אותם, העיר אחד הילדים בעצב, שזה מלא זמן ובטח עד אז כבר אמות.

     

    צחקתי על תמימותו, אבל בין הצחוקים, נעצבתי, לא על מותי בטרם עת, אלא על אותה סקרנות ועל אותה התלהבות של ילדי כיתות א' מחיפושית מפרח או פרפר, סקרנות שקרוב לוודאי לא תשרוד עד מפגשנו הבא.

     

    מושית השבע (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    מושית השבע(צילום: אלון מאיר)

     

    להיות חופשי זה לא להיות פרפר, להיות חופשי זה לרדוף אחרי פרפרים גם בגיל 40.

     

    דנאית הדורה (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    דנאית הדורה(צילום: אלון מאיר)

     

     

    צב ים חום (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    צב ים חום(צילום: אלון מאיר)

     

    ככה כילדים קרייתיים גדלנו, אחי ואני על החופים האלה של קרית ים וכל פעם נדרכנו כשפגשנו בגוויה של צב ים חום .

     

    ככה כבר 40 שנה, הפעם עם הילדים שלנו. רק שהם מקבלים את הגזרה באדישות מסויימת. עסוקים בתחרות ריצה עד לצב ובחזרה וברקע הקטנה שלי מצביעה על הצב ובוכה בהיסטריה: "מפלצת! אבא, בוא נלך מהמפלצת!" ואני מצלם את הצב ומנסה תוך כדי לפייס אותה. 

     

    "יעלי זה צב חמוד, זו לא מפלצת" וחושב בלב, אבל לא אומר לה, שהמפלצת היא בכלל אנחנו.

     

     

    ולרגע נדמה שגם ציפורים עוצרות את הזמן, להסתכל כמה יפה פתאום הכל. כשהשלג צובע בלבן אפילו את שקיות הבמבה והביסלי שהשאירו המטיילים מאחור. 

     

    אדום חזה (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    אדום חזה(צילום: אלון מאיר)
     

     

     

    לא כל אהבה חייבת לבוא עם משכנתא. שפני סלע מזדווגים (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    לא כל אהבה חייבת לבוא עם משכנתא. שפני סלע מזדווגים(צילום: אלון מאיר)

     

     

    הייתי רק בן תשע, אבל כל הלילה הבטתי אל שמיים שחורים, מאמין שממש עוד רגע אראה את המלאכים שהבטיחו לי ביום הכיפור ההוא של 1983.

     

    למחרת, מרומה ושבור, העפתי מבטים חטופים לשמיים, מסרב לקבל את התבוסה. להקת עגורים הופיעה מעל לראשי ומאז הילד בן התשע החל להאמין בציפורים.

     

    השנים חלפו והלחצים על הטבע הישראלי הלכו וגברו אבל ציפורים הם לא מלאכים, ועליהם אפשר לסמוך שיופיעו גם השנה עם בוא החגים.

     

    הפעם אצפה בציפורים הדואות מעל קיבוץ יסעור יחד עם בני בן תשע. וכשיגיעו הציפורים, נחכה שיתקרבו ונתערב זה עם זה, אם אלה שקנאים או חסידות ואני כמובן אנצח.

     

    שקנאים מצויים בנדידה (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    שקנאים מצויים בנדידה(צילום: אלון מאיר)

     

     

    וכשהתלמידים שואלים אם אני מאמין באלוהים, אני עונה, תמיד: "אני מאמין במה שהוא ברא" ובבוקר ההוא מוקדם מעל מכתש רמון האמנתי אפילו יותר. 

     

    עדר יעלים נובים (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    עדר יעלים נובים
     

    לו רק ידע רגע לפני שנטרף, הענקתי לו חיי נצח. שחפית ים עם דג (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    לו רק ידע רגע לפני שנטרף, הענקתי לו חיי נצח. שחפית ים עם דג(צילום: אלון מאיר)

     

    צחקנו כי הדבר הכי טוב בילדים הוא לעשות אותם, אבל תכל'ס, רק בזכותם חזרתי לצייר, לשחק מחבואים, לגדל אוגרים ופרפרי משי ממש כמו אלה שהיו לי בגן עמליה לפני המון שנים. 

     

    אוגר סורי (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    אוגר סורי(צילום: אלון מאיר)

     

     

    אתם זוכרים את הפעם הראשונה שראיתם פרפר של זנב סנונית בטבע? אולי באיזה טיול עם ההורים? או בבית הספר? חוצה את שדה הראייה שלכם כשהוא משייט מעל שדה קוצים, עוצר לרגע ואז נסחף עם הרוח רחוק רחוק עד שנבלע אל תוך השמש. אתם לא זוכרים? אז זה כנראה ההבדל בינינו.

     

    זנב סנונית (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    זנב סנונית(צילום: אלון מאיר)
     

    פרפרים הם כמו אנשים לחשתי להם, תראו. כשמתקרבים אליהם, לאט לאט הם נפתחים. 

     

     

    שועל מצוי. רק בן חודשיים, אבל מותאם לסביבתו כמו נערה בת 15 לקניון (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    שועל מצוי. רק בן חודשיים, אבל מותאם לסביבתו כמו נערה בת 15 לקניון(צילום: אלון מאיר)
     

     

     

    לפעמים לאחר בית ספר, הייתי רץ לשדות ומעתיק ראשנים של צפרדעים וקרפדות מהשלוליות המתייבשות בצידי הדרכים לאלה העמוקות יותר, עוד בתקופה שהקריון בקרית ביאליק היה שלולית אחת גדולה. הרגשתי אז כמו לוחם גרינפיס הנאבק בציד לוויתנים בלב ים.

     

    ראשנים אחדים אספתי לביתי. לא פעם מצאתי קרפדה קטנה שזה עתה השלימה את גילגולה, מקפצת פתאום בסלון הבית. לאחר מכן שחררתי אותן לשלוליות מהן נאספו. השנים חלפו והטרקטורים הטביעו את השלוליות והשדות. כעת פורח שם מרכז קניות משגשג.

     

    אך אם במקרה תפגשו בביקורכם הבא בקריון, צפרדע מקפצת בין סניף של סטימצקי לחנות של קסטרו, תזהרו לא לדרוך בטעות ודעו שהיא אבות אבותיה של הראשנים שאספתי ב-1987, כשהקריון היה עוד רק שלולית.

     

    צפרדע נחלים (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    צפרדע נחלים(צילום: אלון מאיר)

     

    וכשהגיע סוף השבוע התנפלנו כולנו על הציור השבועי לילד, מתחרים מי מוצא קודם את הסבתות שג'קי היה מחביא בתוך העצים. היום אני מחביא שם לטאות. מצאתם?

     

    שממית עצים (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    שממית עצים(צילום: אלון מאיר)

     

     

     

    חי-בר יטבתה 2015. כמה מרגש היה לצלם את הראמים, כשאיתי ברכב יושב הראם הפרטי שלי, מוקסם גם הוא מהמראה האצילי הנגלה מחלון הרכב. לבכורי ידעתי שאקרא ראם, אך האישה לא הייתה בטוחה עד שאיימתי ביחמור. 

     

    ראם לבן (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    ראם לבן(צילום: אלון מאיר)

     

     

    איך תסביר לתלמיד שהרגע בעט בה ,שהיא מרתקת לא פחות ממנו.

     

    אשחורית (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    אשחורית(צילום: אלון מאיר)

     

     

    כילד רציתי להיות גיבור. לא מהגיבורים של הקומיקס עם הכנפיים והתחתונים אלא גיבור שמשתלט על איזה שודד זקנות או משהו כזה ואז יצלמו אותי לטלוויזיה והחברים בכיתה ישתגעו מקנאה. הייתי מריץ סרטים בראש, איך אגיד שעשיתי את מה שכל אחד אחר היה עושה במקומי, וככה צובר לזכותי עוד קצת נקודות על הקטע של הצניעות.

     

    אך מה לעשות שעד היום, פעולות ההצלה שלי הסתכמו בהשבת גוזלים חזרה לקן, עזרה לשבלולי גינה לחצות את הכביש והעתקת צפרדעים לשלוליות ונחשים לשדה? אני הגיבור שלהם כנראה. כל כך חבל שאין להם טלוויזיה להראות את זה. 

     

    שחור ראש שלווני (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    שחור ראש שלווני(צילום: אלון מאיר)
     

    שבלולי שדה בהזדווגות (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    שבלולי שדה בהזדווגות(צילום: אלון מאיר)

     

    "ראם, יעלי, תראו איזה יופי!", קראתי להם והצבעתי על השבלולים אשר התלחשו שם בין המחטים. ראם למוד הניסיון, תפס את אחותו הקטנה ביד ואמר לה, "בואי יעלי, נלך לקפוץ בשלוליות ,אבא הולך להיתקע פה שעה".

     

    פרחוני דררות (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    פרחוני דררות(צילום: אלון מאיר)

     

    וכשהציצו מתוך עץ הקלסטמון שמאחורי ביתי, נזכרתי בימים בהם עבדתי בחנות החיות. אומללים ומשועממים, הם הסתכלו על העוברים ושבים מבעד לסורג הכלוב ומרטו לעצמם את הנוצות. "הם יודעים לדבר, התוכים האלה ?", שאלו אותי הלקוחות. אני רציתי לענות שכאן בחנות החיות הם בעיקר בוכים. תמיד העדפתי אותם חופשיים, ולא ממש הזיז לי שאינם יודעים מילה בעברית, העיקר שהם צוחקים.

     

    כוס חורבות עם שרקרק מצוי (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    כוס חורבות עם שרקרק מצוי(צילום: אלון מאיר)

    לבן חזה מקפיץ מניפנית (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    לבן חזה מקפיץ מניפנית(צילום: אלון מאיר)

     

    וכשהגוזלים בקעו , החלו ההורים בחיפוש קדחתני אחר מזון. פעם הביאו עכבר, פעם שיחקו עם לטאה ופעם אפילו ציפור חסרת מזל ופתאום כל השדה נראה כמו סניף ענק של "רמי לוי" מיוחד לציפורים.

     

     

    תמירון (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    תמירון(צילום: אלון מאיר)

     

    היא לא צבעונית, גם לא נדירה, אבל היא עוד אחת מאותן ציפורים שמעולם לא עצרו לידי עד אותו בוקר קסום, כשנגיעות קלות של שמש הפכו את השלולית המעופשת בה רבצה, לאגם מוזהב.

     

    רציתי לצאת מהמסתור, לקפוץ אל תוך השלולית ולחבק אותה, אבל ידעתי שגם היא כדרכן של ציפורים וסינדרלות, לא תבין ותברח.

     

    סיקסק (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    סיקסק(צילום: אלון מאיר)

     

    ולרגעים גם הבריכה נדמתה לי כמו רחבת ריקודים, הסיקסק הבלתי נסבל הפך לרקדנית פלמנקו.

     

    "ואו! תראו איזה יופי!",  צעקתי לתלמידים ואחד מהם שם מאחור, צעק לי "המורה תרגיע, וואלה אפילו כשמרקו פגש את אמא שלו , הוא לא התלהב ככה"

     

     

    את ספר הצילומים "על אנשים וחיות אחרות" אני כותב ומצלם כבר למעלה משני עשורים בלי ממש לדעת שאני נמצא בתוך תהליך יצירה של ממש. דווקא החיבור הווירטואלי לחברים בפייסבוק והחיבור האישי בהרצאות אותן אני מעביר בכל רחבי הארץ, גרם לי להבין שזה הזמן להוציא את התינוק הזה, הקצת מוזר שגדל בתוכי מאז שאני זוכר את עצמי.

     

     (צילום: אודי כץ) (צילום: אודי כץ)
    (צילום: אודי כץ)

     

    אז מעבר לתמיכה שלכם, בילד הזה שגם בגיל ארבעים ממשיך לרדוף אחרי פרפרים, הספר משלב צילומים של הטבע בו גדלנו כולנו. כמו כן שזורים בו סיפורים על הילדים האלה שגיבורי הילדות שלהם היו פרפרים, ציפורים ופרחים, ילדים שהשדות היו מגרש המשחקים שלהם ולצאת לטבע היה אפשר גם מאחורי הבית. תכל'ס, הספר הזה הוא על כולנו.

     

    קיפוד מדבּר (צילום: אלון מאיר) (צילום: אלון מאיר)
    קיפוד מדבּר(צילום: אלון מאיר)

     

    לעמוד התמיכה בהדסטארט

     

     

    אלון מאיר, תושב קיבוץ יסעור בגליל. נולד בקרית מוצקין, עבר לקיבוץ לפני 13 שנה. מורה, צלם טבע, מרצה בחוגי בית, מדריך ברשות הטבע והגנים, מביא את הטבע לסלון הביתי.

     


    פורסם לראשונה 02/10/2017 23:14

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלון מאיר
    דררות בקן
    צילום: אלון מאיר
    מומלצים