איפה העוגה? בקניה
קראו עוד:
לקריאת הטור של מוחמד דראושה: העולם שמשתנה
קניה. אגם שורץ תנינים. סירה קטנה שבה מצטופפים כעשרים תיירים מוכי חמסין. רב החובל, שחור כמו הלילה וענק כמו גוליית, מרים את המשוט, מפלס לו דרך במים הבוציים ולפתע מתחיל לשיר, "אין חגיגה בלי עוגה".
בבת־אחת אני מתייבשת, ולא בגלל השמש. הדופק שלי מכפיל את קצב פעימותיו. כבר זכיתי לשמוע את השיר שלי במיליון מסיבות יומולדת, במסעדות, בבתי חולים ואפילו בבית הכלא, אבל בחלומות הכי ורודים לא שיערתי ולא פיללתי שהוא יושר בסוף העולם, בקניה הרחוקה.
לרב החובל יש שפתיים בשרניות והמבטא שלו בולט, אבל הוא חותר ושר ונהנה. "איפה, איפה, העוגה?"
מישהו מעלה בדעתו שזה שיר שלי? אני מתכווצת ופוזלת לצדדים. לימיני יושבת תיירת מסין או אולי מיפן. לשמאלי יושב גבר אמריקני מפוטם שאוחז במניפה. הלב שלי מתרחב, כמעט עולה על גדותיו. האם מותר לי לעשות את מה שמעולם לא עשיתי בארצנו הקטנה? לקפוץ ולצעוק שאת השיר הזה כתבתי כשערכתי לבתי מסיבת יומולדת, קניתי בלונים, ארזתי שקיות עם הפתעות, ורק כשהאורחים עמדו בדלת נזכרתי ששכחתי להביא מהקונדיטוריה את העוגה שהזמנתי, עם מיני־מאוס שאוחזת בשלט שבו נכתב שמה בקצפת לבנה?
רב החובל מרים מגאפון ומכריז באנגלית עילגת: "ליידיס אנד ג'נטלמנס, ברוכים הבאים לאגם התנינים, נכון שאתם רוצים לשמוע שיר אפריקני עתיק?"
"כן!" אני קופצת. ומתוך הרגל אף מצביעה. אולי סוף־סוף אלמד את כל המילים של "אקונה מטטה". אני זוכרת רק את השורה הראשונה. "זה שיר שעובר במסורת שלנו מדור לדור", הוא מסביר. "אני בטוח שתצליחו ללמוד אותו בגלל שאין בו הרבה מילים. למעשה, כל השיר מתבסס על מילה אחת שחוזרת מיליון פעמים".
רעד עובר בי. יש מצב שהוא מתכוון ל...?
רב החובל פוער את פיו, כמנהג התנינים, משרבב את לשונו הוורודה ומחלק את המילה החוזרת לשלוש הברות. "ה-עו-גה".
"מה זה?" שואלת התיירת מיפן או אולי מסין.
"חופש", הוא משיב לה ברצינות תהומית. "זה שיר אפריקני עתיק שמתאר את הכמיהה של השחורים לחופש מוחלט, אבל יש בנאדם שלא חולם להיות חופשי ומאושר? לכן השיר הזה נדד מקניה לכל רחבי העולם".
עשרים תיירים מזייפים באוזני התנינים את המנון החופש. "אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה". התנינים לא מגיבים, אז גם אני שותקת. בקניה, כמו בכל מסיבות יום ההולדת שבארץ, אני לא מקבלת תמלוגים, אבל למי אכפת?
