אפילו אוגנדה וסוריה משקיפות עלינו מלמעלה

(צילום: עוז מועלם)

מעמד המאמן יורד ונחלש מרגע לרגע – גם בליגה וגם בנבחרת – באדיבות שחקנים שמרשים לעצמם להגיב על חילופים או על אי זימונים. זה לא קרה בתקופת ברקוביץ', רביבו, נמני ובנין. אם הגענו למצב שבו הקפטן, טוב ככל שיהיה, מרשה לעצמו לזרוק את הסרט אז זו בושה. לא מכובד, לא ראוי ומוריד מורל בקרב השחקנים והקהל. למעט אולי שלושה משחקים, שחקני הנבחרת נראו כמו חבורה של לוזרים שלא מכבדת את הסמל. מצער. יש לשים את הדברים על השולחן. ישראל לא תעפיל לטורניר גדול גם עוד 10 קמפיינים בגישה הזו. השינוי צריך לעבור מגילאים קטנים, דרך הנוער ועד לבוגרים. לעצב את הנבחרת על בסיס שחקנים כישרוניים, אבל גם על כאלה שיגיעו מלאי אמביציה, שעבורם הנבחרת היא לא התנדבות או טיול באירופה, אלא מלחמה על הדשא, ערך עליון, חלום שמתגשם, חלק בלתי נפרד מאהבה לכדור!!! רק ככה נגיע לטורניר גדול. אם איסלנד הצליחה גם אנחנו יכולים.