המלך החדש

עומר אדם לא ישכח כל כך מהר את הקיץ האחרון. גם האלפים שפקדו את הופעותיו בקיסריה ובהיכל מנורה־מבטחים נוצרים בוודאי כל רגע מהן. סיבוב כזה הוא הישג שגם זמרים עם קילומטרז' כפול וארסנל שירים רחב יותר מאלו של אדם (רק בן 24, להזכירכם) מתקשים לרשום.

אחרי קיץ כזה מתבקש להכתיר את אדם למלך החדש של הפופ הים־תיכוני. כשמאזינים לאלבום ההופעה החדש שלו המבוסס על אלבומו "אחרי כל השנים" (עשרה מ־17 השירים שכאן) מבינים שההגדרה הזו מצמצמת אותו. למרות סגנון השירה הטורקי והכבד שכמעט ונכחד עם פריצתו של איילן גולן, אדם הוא הראשון שהבין כיצד לבטל את המחיצות הישנות והפך לזמר כל־ישראלי שאוסף קהל מכולם ומשלב בהצלחה בין בלדות לקטעים סוחפים ומלאי הומור. ובקצת פחות מילים: להפוך לזמר הפופ הכי טוב כרגע במדינה.

אדם הוא פרפורמר נהדר שמצליח להעביר גם בהאזנה ביתית את האנרגיות שנוצרו על הבמה והופך גם שירים בנאליים כמו "אף אחד לא יושב פה" או "מביט מהצד" למסיבה שאתה רוצה להשתתף בה. כשהוא משגר את התותחים הכבדים שלו כמו "בוקרשט" ו"תל־אביב" המרימים, "מודה אני" ו"סיפור ישן" המושרים במקהלה, או במאש־אפ הסוחף בין "שקט" ל"מהפכה של שמחה", אתה כבר מצטער שלא היית שם לצד הבמה.

כשמרבית מתחריו מייצרים שלל שעתוקים לאותו קול צלול שמכתיב כאן את הטון כבר עשרים שנה, אדם מכוון למקום אחר. הוא אמנם חבר לדואט עם גולן, אבל המודל האמיתי הוא שלמה ארצי. ואם "בסוף הכל חולף" הוא רק הצהרת כוונות ("אומרים שעוד שנתיים כל הלחנים ייגמרו"), ב"שדות של תירוצים" — ולא רק בגלל השם — הוא כבר שם: מפעיל את הקהל, מאלתר בהנאה ויוצק עניין מחודש בביצוע האולפני, היפה לכשעצמו. אפילו סינגולדה כאן עם פתיחה אקוסטית א־לה "ירח" ב"אחרי כל השנים". בקצב הזה דואט של אדם וארצי הוא עניין של זמן. עכשיו רק נותר לסגור מי ירים למי טלפון.