הבן נגד הדודה החורגת: מי יקבל את הירושה?

בני זוג שהשאירו צוואות הדדיות הלכו לעולמם, והחל מאבק על רכושם בין אחות המנוחה לבין בנו של הבעל מנישואים קודמים. ביהמ"ש בחר בדודה

עו"ד תמר (פיו) סוטילפורסם: 25.10.17 , 23:39

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הכריע לאחרונה בקרב על רכושם של בני זוג שהלכו לעולמם והשאירו רק צוואות הדדיות שבהן הורישו את נכסיהם זה לזו: השופט שמואל בר יוסף קבע שלירושה זכאית אחותה של המנוחה, ולא בנו של הבעל מנישואים קודמים.

ב-1996 חתמו הבעל והאישה על שתי צוואות זהות בפני אותם עדים. בצוואה שלו ציווה הבעל את רכושו לה ולהיפך. ב-2007 הוא הלך לעולמו, ולאחר מות האישה ב-2015 ניצתה מחלוקת בין אחותה (התובעת) לבין הבן של בעלה מנישואים קודמים (הנתבע). הוא טען שברגע שאביו הלך לעולמו, הרי שהוא היורש החוקי של נכסיו. זאת לפי סעיף 49 לחוק הירושה, שקובע כי אם זוכה על פי צוואה מת לפני המצווה – ולא נקבע אדם אחר במקומו – מי שיקבל את הירושה הם צאצאיו של אותו זוכה על פי דין.

תביעה

אחים הציגו 2 צוואות של אמם – שתיהן נפסלו

עו"ד ראובן גוברין

במסגרת מחלוקת בין שני אחים ואחות הוצגו שני מסמכים שעליהם חתמה אמם הקשישה בשנים לפני מותה. אבל ביהמ"ש מצא את שתי הצוואות פגומות

אחים הציגו 2 צוואות של אמם – שתיהן נפסלו

לעומת זאת, אחותה של האישה טענה שמדובר ב"צוואות הדדיות", שהרי הן נערכו באותו מועד ובלשון אחת. במקרה כזה, לשיטתה, סעיף 49 אינו חל. עמדה זו התבססה על פסק דין מפורסם של בית המשפט העליון (פרשת "לרנר"), שלפיו פרשנותה הנכונה של צוואה הדדית היא שבעיזבון המצווה שנפטר ראשון זוכה המצווה שנפטר שני או יורשיו.

לשיטתה של התובעת, ברגע שהבעל לא קבע "יורש חליף" במפורש, הרי שהסעיף אינו חל ומדובר במה שנקרא "הסדר שלילי", שלפיו אין יורשים נוספים מלבד אמה.

מנגד טען בנו של המנוח שלא מדובר בצוואות הדדיות אלא בצוואות "רגילות". טענתו התבססה על סעיף בצוואות של שני המנוחים, שלפיו כל אחד מהם רשאי לבטל או לשנות את צוואות בכל עת – כלומר שמרו לעצמם את הזכות לשנות אותן.

שיחת טלפון מפתיעה

אבל השופט שמואל בר יוסף פסק לטובת התובעת אחרי שהשתכנע שאכן מדובר בצוואות הדדיות, ולכן סעיף החוק אינו חל על המקרה, בהתאם לפסק דין לרנר. לעמדתו, פסק דינו של העליון אינו מוגבל רק לצוואות שאינן כוללות סעיף שינוי.

השופט ציטט את קביעתו של נשיא העליון בדימוס אהרן ברק, שלפיה "הבעל והאישה העדיפו את בן הזוג על פני ילדיהם. מן ההסדר המשותף וההדדי משתמעת כוונתם של בני הזוג להטיב איש עם רעהו אישית, ולא עם יורשיו של בן הזוג כחליפיו. יש להעדיף, אם כן, את רצונם של המנוחה ובעלה, כפי שהוא משתמע מהצוואות שערכו, על פני קביעתו הכללית של המחוקק".

בנוסף קבע השופט בר יוסף שאפילו אם מדובר בצוואות "רגילות", אין לפסוק לטובת הנתבע, שכן צוואת המנוח מורה באופן מוחלט ומפורש להוריש לאשתו (המנוחה) את כל רכושו.

יתרה מכך, השופט התרשם שהנתבע אינו מהימן, לאחר שהתברר כי לפני חתימת הצוואות הוא שוחח עם אביו על האפשרות לשנות את המסמך באופן שיובטחו זכויותיו כיורש, כך שהמנוח שקל את הדבר, וכנראה בחר שלא לעשות זאת. בסיכומו של דבר נקבע שהתובעת תקבל צו ירושה. הנתבע חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 11,700 שקל.