ברעם החליט שכדי להבין את הקונפליקט לעומקו, כדי לחזק את דעותיו או לחדש אותן, עליו להתעמת עם המציאות. זה התחיל מספר שעבר לסרט והפך למראה לא פשוטה עבור כולנו. "הרבה שנים עסקתי בעניין", הוא מספר בראיון מיוחד ל'ידיעות אמריקה'. ברעם ביקר בשכונות פלסטיניות, בגדה, במזרח ירושלים, הסתובב עם מתנחלים ומצא עצמו במאחזים נידחים. בעזרת מצלמה, בשיח נינוח, נפגש עם מתנחלים, עם אנשי פת"ח וחמאס. "הגעתי למסקנה שיש פער בין הדברים שאני כותב למה שקורה בשטח. הבנתי בשלב מסוים שרעיון שתי המדינות לא ישים במציאות. הרגשתי שיש פער בין הפתרונות המוצעים למה שקורה בשטח".

במהלך השיח עם המרואיינם המגוונים, ברעם מגלה עולם שהיה שם תמיד קרוב, אך הוא אף פעם לא נגע בו. "התחלתי להסתובב במאחזים ואיזורים פלסטיניים. אתה פוגש אנשים עם הרבה אמונות. יש כאלו שרוצים שלום ויש מי שרוצה שכולם יסתלקו משם. היו הרבה דברים מפתיעים. ראיתי אפילו שכונה של פלשתינים בירושלים ממש ליד הבית שלי שבכלל לא ידעתי שגודרה בחומה על ידי ישראל".

"לא ראיתי פנטזיה גדולה לגרש את כל היהודים". ברעם

סרטו, נכתב באחת הביקורות עם יציאת הסרט, בוודאי שופך מים קרים על החלום לפיו אחרי כל מה שהאומה המיוסרת הזו עברה, ולנוכח הדם הרב במרחב סביבנו, אפשר להגיע לאיזשהו הסכם עם ערביי הגדה. "הבנתי משהו פשוט ורגשי בקשר לסכסוך", אמר ברעם. "אי אפשר להבין את הפלשתינים אם אתה לא מדבר עם פלשתינים, ורוב הישראלים לא עושים את זה. בקרב הפלשתינים, זו עדות שלי והיא מוגבלת, יש רצון לחיות יחד. לא ראיתי פנטזיה גדולה לגרש את כל היהודים. ראיתי רצון לדבר על בית, על שיבה".

ברעם ראה מציאות שלא הכיר בשני צידי הסכסוך: "אתה פוגש פליטים ילדים, פוגש אנשים שבונים עיר פלסטינית חדשה, ילדות במאחז שאוהבות בריטני ספירס, שזה יחסית מעודכן לדעתי. זה חוויה אנושית, אבל לא יותר מתסכל מהנקודה שהתחלתי איתה, שאין שלום ואין הסדר והבנתי כמה הקונפליקט מורכב ובעייתי".

הוא שואל לאורכו של הסרט, דרך המפגשים המסקרנים, האם ההתנחלויות בלתי הפיכות, האם יש שני עמים שיכולים לחלוק בארץ או האם כל אחד מאמין בצדק שהמקום שלו. למרות נקודת המוצא שלו, ניכר שהמסקנה אליה מוביל בסרט, היא תוצאה של תהליך לא פשוט שעבר כשהוא פוסע בין עולמות מורכבים כל כך. דרך הסרט ניכר שהוא מאמין היום שאין פתרון.

"נגיד שאני לא חוזר-אתם חייבים לי כסף?"

"יש לי הרבה מה להגיד על המתנחלים", אמר בראיון, "אבל הדיון על הימצאותם שם מוצה בשנות השמונים והתשעים. בסוף, השמאל בעיניי מפספס. מדברים על תיקון העוול של 67' ולא על האסון הפלשתיני של 48' שכלל גירוש של 700 אלף פלשתינים, הריסת כמעט כל הכפרים שלהם, לקיחת הרכוש שלהם, הכסף, הבתים. זה היה קיים פה ושם במשאים ומתנים, אבל לא נוכח בדיבור הישראלי. בישראל יש נרטיב שהערבים תקפו אותנו. אני חייתי בדיבור על שלום ואיתי לא דיברו מספיק על מה שקרה ב־48’”. בסרט הוא מנהל בדיוק את השיח הזה עם אביו, השר לשעבר ברעם.

"חמישים שנים לכיבוש, אתה קורא מאמרים שלמים על הכיבוש והכל נכון, אבל זה לא התחיל ב־67'. יש מיליוני פלשתינים במחנות פליטים, בישראל, בלבנון, בכל העולם, שאתם לא מדברים עליהם. להגיד שב־48' לא קרה שום דבר משמעותי זה קשקוש. קרה. ובשביל רוב הפלשתינים זו טראומה. אתם ערים לזה? במובן מסוים העמדה של אבא שלי", אמר, "היא הכחשה טוטאלית”.

באחת משיחותיו בסרט הוא יושב עם איש חמאס שהשתחרר מהכלא הישראלי וכעת הוא מצהיר שהחליט להשיג את המטרה הפלשתיניתבהסדר שלום. "הוא אמר שהעתיד של היהודים זה בברוקלין, לא בישראל. מצד שני ראיינתי מתנחל במאחז וכששאלתי איך היה מתנהג ליהודי שמוכר אדמה לערבי, הוא ענה שהיה תולה אותו”.

אחד המרואיינים הפלשתינים בסרט תהה ושאל מה היה קורה אם היה כפליט בוחר לא לחזור. " 'נגיד שאני לא חוזר - אתם חייבים לי כסף? לקחתם לי את הבית, לקחתם לי את האדמה, תשלמו פיצוי?'"בתגובה לזה השווה את הנרטיב לפיצויים אחרים: "מצחיק אותי שאנשים צעירים וליברלים שקיבלו דרכונים ופיצויים בגלל השואה, לא מוטרדים מפיצוי לפלשתינים. אני לא משווה, אבל חלק מהתיקון בין ישראל לגרמניה נבע מהעובדה שהגרמנים אמרו, אנחנו רוצים לפצות. אם הייתי ראש ממשלת ישראל הייתי בא לפליטים ואומר בואו נדבר על פיצוי".

ברעם מודה שהסרט לא פשוט, בעיקר לישראלים שכנראה מעדיפים שלא לעבד נתונים שמקשים עליהם את הבחירה בצד כזה או אחר. "זה סרט למי שיש לו מחשבה גמישה ומסוגל להתמודד עם תמונה לא פשוטה לישראלים".

ברעם מוסיף גם רעיונות חדשניים לשינוי. "הסרט מציג רעיון חדש של שתימדינות, מולדת אחת. הצעה של שתי מדינות נפרדות במסגרת של קונפדרציה. זו תנועה שצמחה מפלשתינים וישראלים שחיפשו פתרון. מודל של שתי מדינות עם תנועה חופשית ביניהן וכל אזרח יכול לחיות בשתי המדינות כתושב. לפני האינתיפאדה הראשונה זה היה קצת ככה, רק לפלשתינים לא היו זכויות. המבנה של קונפדרציה בין שתי מדינות עצמאיות הוא מאוד הגיוני בעיניי, המתנחלים לא עוזבים והפלשתינים, כולל פליטים, יכולים לגור בישראל. יש חופש תנועה בין שתי המדינות. זה מודל שקשור למרחב. אי אפשר להפריד בינינו לבינם בגדר. אין לזה תוקף כלכלי, מרחבי, פוליטי, רגשי. אי אפשר להגביל את חופש התנועה".

הסרט מקשה לשמור על אדישות וניר ברעם מספר שהתגובות מאוד נרגשות: "הייתי בהופעה של 'גאנז אנד רוזס' ופנו אלי הרבה צעירים שסיפרו שהחכימו וגילו הרבה דברים שלא ידעו. גם אנשים מאוד מבוגרים שהיו שם ב-48 פנו אלי וסיפרו שזו הפעם הראשונה שהבינו את הנרטיב הפלסטיני. אבל האמת היא שהדעות מתעצבות באופן לגמרי אינדיבידואלי. מתגובות על כך שהסרט פוסט ציוני תוקף שמאלנים, ועד כך שהוא מציג פלשתינים כתקיפים מדי בדרישות".

הסרט יוקרן ב-4 בנובמבר ומיד לאחריו ייערך Q&A עם ברעם ועם כתב הניו יורק טיימס איתן ברומר, שחזר עתה משליחות בישראל.