40 שנה לנחיתת סאדאת: "תמונה שעושה צמרמורת עד היום"

במוצאי שבת, 19 בנובמבר 1977, נחת בנמל התעופה בן גוריון מטוס הבואינג 707 המעוטר בסמלי חיל האוויר המצרי. על המסלול המתח גאה. עד הדקה ה-90 היו במערכת הביטחון מי שהתריעו כי מדובר בתרגיל, אולי אפילו בפיגוע קשה בלבה של ישראל. אבל אז נפתחה הדלת, ומאחוריה ניצב מי שהיה עד לאותו רגע אויבה המר של ישראל: נשיא מצרים, אנואר סאדאת. למחרת הגיע סאדאת לביקור בכנסת, שם נשא את נאומו ההיסטורי, שבו הכריז: "באתי אליכם היום כששתי רגליי יציבות הן, כדי שנבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על אדמה זו, ארץ האלוהים. כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים". בדיוק 40 שנה אחרי המעמד ההיסטורי, חזרנו לאנשים שהיו שם.

• לקריאת נאומו המלא של סאדאת בכנסת - לחצו כאן
• לקריאת נאומו של מנחם בגין בביקור סאדאת - לחצו כאן
• לפרוטוקול הביקור המלא של סאדאת בישראל - לחצו כאן
  

רוני מילוא,  אז ח"כ ויו"ר סיעת הליכוד בכנסת, מספר: "זה היה אירוע מאוד מרגש. המנהיג הערבי הראשון שמגיע, ועוד המנהיג של הגדולה במדינות ערב. מצרים היא לא איזו מדינה קטנה, זו מדינה שהייתה לנו מלחמה איומה נגדה, מלחמת יום הכיפורים. זה היה חזון היסטורי לעשות איתם שלום. התמונה של הכנסת, שבראשה ישבו יו"ר הכנסת יצחק שמיר, ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא מצרים, גורמת לי צמרמורת עד היום. זהו אירוע שבכול קנה מידה היה מרכזי בתולדות ישראל. שנתיים לאחר שנבחר לראש הממשלה, דווקא בגין, שכולם אמרו עליו שיביא מלחמה, אירח את סאדאת בכנסת ולבסוף נחתם שלום עם מצרים".

סאדאת בין ראש הממשלה בגין לבין יו"ר הכנסת שמיר(צילום: AP)

קבלת הפנים לנשיא סאדאת בנמל התעופה בן גוריון(באדיבות מנחם מילסון)

סאדאת עם מילסון. "הניף את ידיו וצעק 'בראבו!'"(באדיבות מנחם מילסון)

סאדאת התקבל בהתלהבות עצומה הצד הציבור בישראל. ראש הממשלה בגין, הנשיא דאז אפרים קציר וצמרת המדינה הגיעו לקבל את פניו, בהם גם מי ששימש כשליש שלו לביקור, מנחם מילסון, פרופסור לשפה וספרות ערבית מהאוניברסיטה העברית. "ביקור סאדאת בארץ היה אחד האירועים החשובים בתולדות המדינה", אומר מילסון. "כשקיבלתי את ההודעה שאני מתמנה להיות השליש הצבאי לביקור שמחתי מאוד. זה אירוע ששינה את מעמדה של ישראל באזור. הצדעתי לסאדאת ובירכתי אותו בערבית. הוא הופתע מאוד מהערבית שבפי, הניף את ידיו וצעק 'בראבו!'. זה היה רגע מרגש מאוד בשבילי, וזיכרון שחי בלבי עד היום. הייתי צריך לעצב את התפקיד. את נוסחת הברכה חיברתי בעצמי, כי בענף משטר ונוהג של צה"ל לא היה נוסח ערבי שמקובל במדינות ערב, כך שהייתי צריך להחליט בעצמי איך אני ממלא את התפקיד".

צ'רלי ביטון, ששימש אז ח"כ ממפלגת חד"ש, נזכר גם הוא במעמד ההיסטורי: "תמכתי בהגעה של סאדאת לארץ. האמנו באמונה שלמה שאנו מתחילים בתהליך חשוב ורציני שיוביל לשלום בין כל העמים באזור. מצרים הייתה הדבר הכי חשוב. כל העם התרגש מאוד, לא רק אנחנו".

אריה נאור, שהיה אז מזכיר הממשלה: "הביקור של סאדאת לא בא מהשמים ולא ביום בהיר אחד. נעשתה הכשרת קרקע, עבדו על זה קשה מאוד. ההגעה כבודה במקומה מונח, אבל המטרה הייתה לעשות שלום. היה ברור שהביקור צריך להיות ממלכתי וידידותי כמו שתי מדינות שמקיימות יחסי שלום וידידות ולא אויבות. אבל עם כל החשיבות שיש לאווירה, מה שבאמת קובע מהלכים היסטוריים זה החלטות ודברים שנעשים בחדרי חדרים".

סאדאת לוחץ יד לדיין. "רק חמור לא משנה את דעתו"(צילום: שלום בר טל (ארכיון ידיעות אחרונות))

סאדאת ובגין אחרי הנאום בכנסת. "ההחלטות התקבלו בחדרי חדרים"(צילום: AP)

"היה ברור לשני הצדדים שבמלחמות אין הכרעה חד משמעית"

חצי שנה קודם לכן, המהפך וניצחונו בבחירות של בגין שנתפס כנצי, העלה חששות בעולם הערבי ובארה"ב בנוגע לאפשרות של שלום באזור. כך למשל, התנגד בגין לנסיגה מרצועת עזה ומיהודה ושומרון וראה בהן חלק ממדינת ישראל. בגין גם פרש מממשלת האחדות ב-1970 במחאה על כך שהחליטה לקבל את תוכנית רוג'רס ואת החלטה 242 של האו"ם, שקראו לישראל לסגת מהשטחים שנכבשו על ידה ב-1967. עם זאת, בגין ראה לנכון, על אף עמדותיו, לנהל משא ומתן עם מדינות האזור במטרה להגיע להסכמי שלום.

"העמדות של בגין ושל משה דיין השתנו", מוסיף נאור. "מיד אחרי ששת הימים אמר דיין שאם הוא צריך לבחור בין שלום עם מצרים לבין שליטה בשארם א-שייח', הוא בוחר בשארם א-שייח'. אחרי שסאדאת הגיע הוא הצהיר: 'אם אני צריך לבחור בין השלום לבין שארם א-שייח', אני בוחר בשלום, ואם תשאלו אותי מה קרה ששינית את דעתך, יש לי שתי תשובות. הראשונה - רק חמור לא משנה את דעתו, השנייה - כשאמרתי שאני מעדיף את שארם א-שייח' על השלום, השלום לא היה בהישג יד'. בגין היה ידוע כנץ גדול ופתאום הוא מוותר על סיני. זה תהליך מחשבתי מעניין שעבר על האנשים האלה והוא הניב תוצאות".

הביקור ב-1977 (למעלה) הניח את היסודות להסכם השלום (למטה)(צילום: AP)

בגין, קרטר וסאדאת במעמד החתימה על הסכם השלום(צילום: AP)

השינוי בהלך הרוח של השלטון הישראלי והמצרי מיוחס למלחמת יום הכיפורים. "היה ברור לשני הצדדים שהגענו לנקודה של מבוי סתום ובמלחמות אין הכרעה חד משמעית", מוסיף נאור. "מבחינה צבאית צה"ל אומנם גבר וניצח, אבל מצד שני נעשה ברור לנו שהמלחמות גובות מחיר כבד מאוד ואין לסמוך על הנס שיקרה שוב, כפי שקרה במלחמת ששת הימים. הייתה הכשרת קרקע, העם היה יותר בשל. בגין הבין שהדרך היחידה למנוע היווצרות קואליציה ערבית שתאיים על קיומה של המדינה הוא בהוצאת מצרים ממעגל המלחמה. כדי לעשות זאת צריך לחזק את המגמה שכבר היתה לסאדאת להתנתק מברית המועצות ולחבור לארה"ב, ושנית לבוא ביוזמת שלום שתענה על המאוויים המצריים, ואת אלה בגין עשה.

"הוא קשר את כל התהליך בארה"ב, וזה לא היה פשוט. גם בתוך הממשלה הייתה התנגדות. שר הביטחון עזר וייצמן היה בדעה שצריך לסגור את העסקה פנים אל פנים עם סאדאת בלבד. אבל בגין התעקש ורצה את האמריקאים בתמונה כדי שהשלום, אם יושג, גם יחזיק מעמד. בהתחלה ניסו להשאיר את יישובי סיני וחיפשו כל מיני פתרונות וקומבינציות משפטיות, וכשהתברר שאין ברירה וצריך לבחור בין היישובים וההסכם עם מצרים, בגין בחר בהסכם".

תמונות פינוי היישובים בסיני היו קשות. חיילי צה"ל תועדו כשהם מותקפים על ידי המפונים וכאבם של המתיישבים עורר סערה בציבור בארץ. בהקשר זה הגן מנחם בגין על השלום באומרו: "אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש מכאובים בשלום, יש קורבנות למען השלום. כולם עדיפים מקורבנות המלחמה".

ב-26 במרס 1979 נחתם חוזה השלום בין ישראל למצרים. בפברואר 1980 נפתחה שגרירות ישראל בקהיר.