גם אני: העדות של יהודה שוחט

 

בשבועות האחרונים קראנו אלפי עדויות של נשים אמיצות שחשפו בזו אחר זו את מכת האלימות המינית, בכל רחבי העולם. הן נעמדו מול אנשים חזקים – בתעשיית הבידור, בפוליטיקה, במקומות עבודה – והסירו את המסכה. יחד הן החלו מהפכה אמיתית והכרחית, ואמרו "לא עוד".

 

אבל בין שלל העדויות, חסר לי קול אחד שעדיין מושתק רוב הזמן: קולן וגם קולם, של נשים וגברים מהמגזר החרדי. אלו שנפגעו ומעזים לדבר הם בעיקר יוצאים בשאלה שכבר אינם חלק מהקהילה, ומערכות ההשתקה וההפחדה אינן פועלות עליהם עוד. ודווקא שם, במחשכים, הקולות הללו חשובים במיוחד. לכן החלטתי לספר, גם על עצמי: על תלמיד הישיבה החסיד שהחליט שזה לגמרי לגיטימי לשלוח ידיים ולגעת לי במקום שבו אסור לגעת. אגב, הייתי אז בן חמש, ואפילו לא הבנתי מה הוא עושה. או הנער המוכר בישוב, שהתיישב עליי וניסה לטחוב לפי את הטינופת שלו. "בצחוק", ברור שבצחוק. וזה רק מדגם מייצג.

 

ב"ידיד נפש", סרטן המטלטל של הבמאיות ענת ושירה צוריה, אפשר לראות עד כמה התופעה הזאת נפוצה בכל בית. כמעט כל החברים והחברות החרדיים והחרדיות שלי, לשעבר או בהווה, נפגעו. בעיניי – ואני מדבר אליכם, בצלאל סמוטריץ' ויהודה גליק – זו תוצאה של צניעות יתר והרבה יותר מדי איסורים. זאת דעתי. העובדה שזה נמשך היא תוצאה של תופעת

ה"אצלנו זה לא קורה", והדריסה המוחלטת של נפגעים ונפגעות בחברות סגורות כאלה.

 

עד שהסכר יפרץ, אני לוקח לעצמי את החירות לדבר גם בשמם ובשמן: למשל מ', שהרב הצדיק והמכובד מחב"ד התעלל בה במשך תקופה ארוכה באופן שאי אפשר אפילו לדמיין, בזמן שהוא מטיף לאחרים על טהרת המשפחה והצניעות; או י', שהאברך השכן חילל את גופה כשהייתה בקושי בת ארבע. הן, הם ועוד הרבה מאוד אותיות. אנחנו צריכים להמשיך לדבר ולספר עד שנמגר את הרוע הזה מהעולם.