ואז היא הגיעה
מכמעט מוות בשמי טורקיה ועד בית הספר למשחק בבאר–שבע: אדוה רודברג מ'נעלמים', אחותה הקטנה של אגם וכוכבת נוער בהתהוות, מפנקת בטיפים מהרפת
"ב־2006 נסעתי לטורקיה עם חברות", מספרת אדוה רודברג. "והחלטנו לעשות מצנח רחיפה - כזה שמחובר בכבל לסירה - כשהיא מאיצה את עולה באוויר. חברה ואני עלינו ופתאום עלינו ממש גבוה. ואז אני שומעת בום כזה שנפתחו לי האוזניים. אני נוגעת בפנים וקולטת שנוזל לי דם. ואז אני מסתכלת למטה ואומרת אוי, נראה לי שהים מתרחק".
רגע. מה?
"מתברר שהתנתקנו מהסירה! הכבל נקרע ושבר לי את האף. מזל שבגלל האדרנלין לא הרגשתי כלום. עפנו מעל כל העיר. את לא מבינה. היו רוחות חזקות. וככל שהתקרבנו יותר לקרקע ראינו אמבולנסים, מכבי אש, חדשות".
כמה זמן הייתן באוויר?
"מבחינתי שנתיים. במציאות? שבע דקות".
ומה עשיתן באותו זמן? בוכות? מתפללות?
"בהתחלה דיברנו קצת על מה קורה פה. בשלב מסוים קלטנו שאין מה לעשות ופשוט השתתקנו. אני זוכרת שאמרתי, 'נתפוס בניין'. כמעט תפסתי חוטי חשמל מרוב שרציתי להיאחז במשהו. את רק מחכה לבום. לנחות. זה היה סופר־איטי. עינוי סיני. בסוף נתקענו בעץ. הוציאו אותנו משם באמבולנס. אני נשבעת שאבא שלי בשמיים שמר עליי. ואז היה כתוב בעיתון משהו כמו 'אחות של אגם בלב שמיים' הנה המפגש הראשון שלי בעיתון עם אחותי המפורסמת".
ומה נשאר לך מהחוויה הזו?
"פחד מטיסות, והעובדה שאפילו אף חדש לא קיבלתי (צוחקת). להפך! יצא יותר גרוע. אפילו חוויית הכמעט־מוות שלי היא קומית".
× × ×
כמי שכבר מצאה את עצמה מרחפת באוויר, רודברג לא מסתכנת כיום בתעופה עצמית, אבל מקצועית היא לגמרי בדרך למעלה. מאז שסיימה את לימודי המשחק, כבר כיכבה בתפקיד ראשי בסיטקום 'המלאך השומר שלי' של ניקלודיאון למנויי HOT, תיקתקה תפקידון אורח ב'החברים של נאור', עובדת על הצגת פרינג' והשיקה דמות רשת, סוכנת נדל"ן בשם איב שתעמוד במרכז סדרה חדשה בפרטנר tv. "איב הייתה דמות קטנה יחסית בהצגה של בית הספר. היא מתווכת שמוכרת את הבית של אנה פרנק, חולמת להיות מספר אחת בתחום ומשקרת את דרכה לפסגה. הופתעתי מאוד שהיא זכתה לכזו התעניינות כי לא פירסמתי אותה בשום מקום". ובשבוע הבא, ב־20 בנובמבר תעלה גם העונה השנייה של 'נעלמים', אף היא מבית ניקלודיאון. סדרת הנוער תמשיך להציג את קורותיהם של חבורת תכוניסטים בעיירה הצפונית אשמורת, שם הדברים אינם כמו שהם נראים ותחת כל ראש מחומצן רוחשים סודות אפלים (יחסית).
מקצוע לא פשוט. איך מסתדרים כלכלית?
"עד שהסדרה יצאה מילצרתי בבית קפה. מלצרית מאוד־מאוד לא טובה. לא יודעת להגיד כמה פעמים דברים נפלו לי מהידיים. אבל איך אמר לי הבעלים? את לא המלצרית הכי טובה אבל יש לך חן. אנשים אוהבים אותך".
ויש לה גם ממי ללמוד: אחותה הגדולה, הדוגמנית והשחקנית אגם רודברג. "אפשר פשוט להתחיל את הראיון ב'היי, אני אחות של אגם, תודה רבה? בואי נוריד את זה מהשולחן", היא צוחקת. "היא התפרסמה בגיל 16 ואני הייתי בת 14 אבל הייתי מעופפת וזה עבר לי מעל לראש".
את זוכרת אותה מגיעה הביתה עם כוכבי ילדים כמו תום אבני, שהיה חבר שלה אז?
לא. גם מדיוויד בליין אני לא זוכרת יותר מדי. נחמד. קוסם. התלהבתי בעיקר מאורנה דץ המהממת. היא נראתה לי עולם ומלואו".
ההשוואה לא מאיימת עלייך?
"לא. שישוו. פעם פחדתי שייקחו אותי לתפקיד רק בגלל שאני אחות של אגם. ואז אתה מתחיל ללכת לאודישנים ומבין שלא מעניין לאף אחד את התחת שאחותך שחקנית".
התייעצת איתה האם להמר על קריירת משחק?
"ברור. היא אמרה שזה מקצוע קשה ושאם אני חושבת שאני טובה אז ללכת עד הסוף. לא חצי כוח. היא לא אמרה לי, 'בואי לסוכנות, נכניס אותך'. אלא 'לכי תלמדי'".
וכך היא נחתה בבאר־שבע ונרשמה לבית ספר למשחק גודמן, לא הבחירה הצפויה לשוחרי משחק צעירים. "בית ספר מעולה", היא מודיעה. "לצפונית מושבניקית כמוני המעבר לבאר־שבע ועוד לשכונה ג' היה דבר סופר־אמיץ. לקח לי זמן להתאהב בשכונות, עם אלה שיושבים למטה ומשחקים שש־בש. לקח לי זמן לא לחשוש מזה".
מה היה הכי קשה?
"בואי, רציתי הביתה. בהתחלה גרתי בתל־אביב עד שהבנתי שזה לא אפשרי. אני חושבת שהקושי היה במלחמה. היו אזעקות כל הזמן. באמצע הצגה בבית ספר יש אזעקה, אז מפנים את כולם למקלט וחוזרים לבמה. בעצם הלימודים היו הדבר הכי קשה. קיבלתי תפקידים מאוד קטנים. זה נורא ביאס אותי. למה דווקא אני? לא רואים אותי? לא מבינים מה אני יכולה לעשות? חשבתי שלא מעריכים אותי מספיק. בדיעבד דחפו אותי לקומדיה. בתכלס זה גם הכי כיף".
בת 29, אבל נראית הרבה פחות, כמקובל בממלכת אלילי הילדים והנוער. קומפקטית. מצחיקונת. "שטותניקית", היא קובעת. רק הציפורניים הכסוסות מגלות את הצללים שמתחבאים מתחת לארשת העולצת. למשל חרדת טיסה והיפוכונדריות פעילה, תוצר לוואי מאובדן אביה למחלה קשה כשהייתה ילדה. מעבר לזה היא עמוסת אמונות טפלות, מחתולים שחורים ועד קריאת תהילים אינטנסיבית בטיסות. "אפרופו חרדתית, רק הזכרת את אבא שלי והתחלתי למשש את בית השחי שלי. יש לי חרדה שזה יתגנב אליי. אני היפוכונדרית. מאשפזת את עצמי בכיף רק ליתר ביטחון". נולדה למשפחת חקלאים ממושב רמת צבי, הצעירה מבין ארבעה ילדים - "כולם עם שמות על בסיס מים".
"אבא שלי נפטר כשהייתי בת שבע וחצי", היא אומרת. "מתוך זה ארבע שנים הוא היה בהדסה, אז אני לא זוכרת איך היינו יחד כמשפחה. יש לי מדי פעם הבזקים, נסיעה משותפת לסחנה, אבא קורא לי, 'המרוקאית הקטנה שלי', רפתן עם זקן ענק, תמיד עם מגפיים שהיה משאיר ליד הדלת. ותמיד היה לו יוגורט על הזקן. הייתי ילדה שלו, לא של אמא. היום אני ילדה של אמא.
"אני כן זוכרת את הנסיעות לבקר אותו בבית חולים: זה היה בילוי מבחינתי! קיבלתי שם יחס. היו שם אחיות נחמדות. באתי לראות את אבא. זה כיף. יש סצנות שבדיעבד את מבינה שהיו שונות לגמרי ממה שחשבת באותו רגע: אני זוכרת שהגיע אמבולנס הביתה ונורא רציתי לנסוע בו ולא נתנו לי. לקחו אותו ואני רציתי להצטרף ובואי נגיד שדחפו אותי משם בקלות. ב'נעלמים' אני משחקת את יוליה, זו דמות שמתמודדת עם אובדן וזה הציף לי מחשבות על אבא שלי, משהו שאני מנסה להדחיק ביום־יום. זה התיישב עליי".
איך הודיעו לך שהוא נפטר?
"אף אחד לא אמר לי, 'אבא מת'. נכנסנו לסבתא וראינו אותה בוכה. כולם התלחשו כדי שהילדים לא ישמעו ובכו. אני רק זוכרת שהרבה אנשים התחילו להגיע לבית, ואז זה גם פתאום נחמד. אני זוכרת את הלוויה - אגם ואני יושבות מחוץ לבית הקברות ומחכות. כל מה שהרגשתי זה יאללה שייגמר שם. לא תחושה רעה או טובה, אלא שאני רוצה הביתה".
כילדה הרגשת חוסר בדמות אב?
"היה לי חוסר באבא. גם ארבע שנים לפני שהוא נפטר בעצם לא ראיתי אותו. אמא שלי, פנינה, הייתה תותחית. היינו ארבעה ילדים, שניים מהם קטנים. היא הייתה אבא ואמא כל הזמן. היא לקחה את המשק עליה".
גם את הנטל הכלכלי.
"אני לא יודעת איך היא עשתה את זה. אמא הייתה מספיק חכמה כדי שלא נרגיש נטל כלכלי או את זה שהיא הפכה מליידי על עקבים לרפתנית. היא לא יודעת להראות חולשה. היא בנאדם מאוד חיובי ואופטימי. בדיעבד, חבל שמרדתי בה בגיל ההתבגרות, כי היא הייתה נורא לבד".
היה לה בן זוג אחרי אבא שלך? גם זה לא דבר קל להביא הביתה לארבעה ילדים.
"היה מישהו אבל היא תמיד אמרה שלא יהיה גבר אחר בבית. ואכן לא היה".
× × ×
בחורות יפות שמספרות איך הן היו טום בוי זו קלישאה איומה, אבל איכשהו אצל רודברג זה עובר אמין, כנראה בגלל הרפת. "הטיפ הכי טוב שיש לי לחליבה זה לסגור את השער", היא נקרעת מצחוק. "כי פעם ברחו לי כמה פרות. בואי נגיד שבזמן אמת זה לא הצחיק אף אחד. היו צרחות. כל המשפחה הגיעה כדי לתפוס אותן. מעבר לזה, איזה טיפ יש לי לתת? לא חלבתי ביד. אני לא ברומניה. גם לא לעסתי להן את הפטמות".
ועכשיו אחיך פלג בעל הבית אחרי סיבוב בעולם הדוגמנות.
"הוא ירש את הרפת. היא שלו. החוויה שלו כדוגמן הייתה חיובית, אבל מראש זה היה תחום בזמן מבחינתו. המון בנות אכלו לי את הראש שאכיר להן אותו ו'איזה חתיך הוא' ו'הוא באמת חולב את הפרות?'"
כמה מביך זה היה?
"מאחת עד עשר? מיליון. אני זוכרת שהוא היה מדגמן תחתונים וכאלה ואני באמת חולה על אחי והוא הורס אבל את יודעת - זה אח שלי! בואי נגיד שלא הכרתי לו אף אחת".
והצילומים של אגם בלנז'רי או השער המפורסם של 'בלייזר' במכנסונים? היא מתחרטת עליהם.
"אני לא מבינה למה היא אומרת את זה אבל ההחלטות שלה תמיד נכונות לגביה. כלאו אותה בתבנית והיא עבדה נורא קשה כדי להיות שחקנית".
היית מצטלמת כך לשער?
"יש מצב. אם זו תמונה איכותית ואמנותית אז אחלה. סליזיות זה פחות אני".
