בין עט למחבט: האוטוביוגרפיה של מריה שראפובה צהובה וטובה
Unstoppable, האוטוביוגרפיה של הטניסאית מריה שראפובה, מצליחה לשעשע ואפילו לרגש פה ושם. חובבי הענף הספורטיבי, וגם אלו שלא, יהנו מכתיבה קולחת וסיפורים מעוררי השראה על חשיבות האימון וההתמדה - וגם טעימה מהקללות, הבכי והקנאה שבין מערכה למערכה
"בחיים לא אפסיד לכלבה הזו שוב". זו הייתה תגובתה של סרינה וויליאמס לגמר טניס הנשים בווימבלדון 2004, שבו הפסידה למריה שראפובה בת ה-17. היא כמובן לא אמרה את זה בראיון המסורתי שלאחר המשחק, אלא בשיחה פרטית עם אחת מחברותיה לענף, שמאוחר יותר העבירה את המסר לשראפובה.
היום, 13 שנה אחרי האירוע, וויליאמס יכולה להיות מרוצה מהאופן שבו הנבואה ההיא התממשה: ב-19 המשחקים הבאים בין השתיים, היא הפסידה ליריבתה הרוסייה רק פעם אחת נוספת. ושראפובה? לה יש חומר טוב לאוטוביוגרפיה שלה.
Unstoppable הוא ספר מהנה מאוד, לא רק לאוהדי טניס. הוא קולח, משעשע לפרקים, ואפילו מרגש פה ושם. מותר להניח שהקרדיט לא מגיע דווקא לשראפובה עצמה - אוטוביוגרפיות של ספורטאים נוטות להיות משוכתבות לעילא, לעיתים אף להיכתב ממש על ידי סופרי צללים - ובכל זאת יש לה תרומה מהותית לאיכות הספר: ההסכמה שלה לחשוף את סיפור חייה כמי שעזבה בילדות את אמה בעיר סוצ'י שברוסיה והעבירה עם אביה שנים של עוני וקשיים בארצות־הברית, במטרה לרדוף אחר החלום, להיות הטניסאית הטובה בעולם. זה, והלכלוכים.
רכילות היא עניין מרכזי בספרים מהסוג הזה. שראפובה רק בת 30, היא טניסאית פעילה - אחרי 15 חודשי הרחקה בעקבות איתור של חומרים אסורים בגופה - והיא מתכוונת להישאר בסביבה בשנים הקרובות ולנסות להוסיף לפחות תואר גראנד סלאם אחד לחמישה שכבר יש לה. לכן זה לא מובן מאליו שהסכימה להיחשף בפני הקוראים ולצקת לתוך הספר תוכן אמיתי, לא מיופייף.
היא מתארת איך שמעה את סרינה וויליאמס מתייפחת לאחר ההפסד באותו גמר, היא מאשימה את אמה של אנה קורניקובה בסילוקה מהאקדמיה המפורסמת של ניק בוליטיירי בגיל שש, והיא מספרת איך ילנה דמנטייבה קינאה בה על כך שהיא מקבלת יותר חוזי פרסום ביפן ממנה.
.jpg "חוזרת ובגדול. כריכת האוטוביוגרפיה")
זה לא שהספר כולו צבוע בגוון צהוב - למעשה, הוא מורכב בעיקר מסיפורים מעוררי השראה על חשיבותם של אימון, מאמץ והתמדה - אבל בסופו של
דבר, אוטוביוגרפיות טובות של ספורטאים הן כאלה שבהן אתה מקבל הצצה לקללות, לבכי ולקנאה.
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
