יום הולדת חברתי
במקום לטוס לחו"ל או לחגוג במסעדה עם החברים והמשפחה, ארבע נשים מעוררות השראה בחרו לוותר על העוגה והנרות ולחגוג יום הולדת בנתינה גדולה עם משמעות מיוחדת. כי בשבילן, המתנה הכי גדולה זה לתת לאחר
"כשאני צריכה לבחור בין לעשות לעצמי או למישהו אחר, אבחר באחר"
ליאת ורדי בר (41), מפרדס־חנה, נשואה + שניים – זואי (8) ומייקי (4), יזמית חברתית ומייסדת "קהילת השוות".
"מכיוון שאני טיפוס מאוד קהילתי וחברתי ותמיד עוברת בי מחשבה על הקהילה ועבור האחרים, כשהגעתי לגיל 40 משהו תפס אותי: אמרתי לעצמי שיש את הדברים הטריוויאליים ביום הולדת - לצאת עם חברה, לבלות בבית מלון, לבקר במסעדה, אבל אני כתפיסת חיים מחפשת ערך מוסף ורוצה לחנך לכך את הילדים שלי ויום הולדת עגול זו סיבה להתחיל לחגוג אחרת. כך צץ במוחי הרעיון לעשות 40 מעשים טובים, ולפחות בחלקם לשתף את ילדיי. מלכתחילה לא הלחצתי את עצמי ולא תחמתי את זה בזמן - הצהרתי שנעשה זאת במהלך השנה וכך היה".
אילו פעילויות עשיתם יחד?
"יום אחד למשל הקדשנו לאיסוף צעצועים שלהם שהיו במצב מעולה ורצינו לתרום לילדים בסיכון. הם בחרו וארזו ואני העברתי לילדים. יום אחר יצאנו לשטח למשימת עזרה לאנשים, למשל עזרה למבוגרים עם קניות ושקיות. רציתי שהם ילמדו לראות את מי שעומד מולם. בחורף עשינו מבצע איסוף שמיכות ותנורים לאנשים מבוגרים שהם עריריים, נסענו ביחד לחלק להם את האביזרים וזה היה מאוד מרגש. בכל פעם שמשימה הושלמה סימנו וי. אני משתדלת לעשות הרבה יותר מ־40 מעשים טובים בשנה, אבל המיוחד היה לתחום זאת ולהכריז על כך כאקט חינוכי.
"השנה עבדתי עם נשים במצבים קשים - משפחתית ואישית, ליוויתי אותן וחיזקתי אותן לעשות שינוי תוך שאני מחברת אותן לגורמים שיכולים לעזור להן בהתנדבות, כך שגם הפעלתי אנשים סביבי. היו אנשים שידעו שזה חלק ממבצע יום ההולדת. בחרתי לשתף בכך את החברים בפייסבוק ואנשים אימצו את זה. החלטתי שהשנה אקח את זה צעד קדימה ואצור בנק רעיונות שאפשר לדלות ממנו עוד ועוד מעשים".
ובעלך לא עודד אותך בכל זאת לחגוג, לפחות בקטנה, יום הולדת משמעותי כזה?
"בעלי יודע עם מי הוא חי ושאם תהיה לי בחירה אם לעשות לעצמי או למישהו אחר - אעשה עבור האחר. עם זאת, היו ותמיד יש גם חגיגות פרטיות. זה לא סותר. אבל עבורי זה מי שאני וזו המשמעות של יום הולדת מבחינתי. יש גם הרבה דברים שהם בסתר. חסדים צריכים הזדמנות ולא במה. בהרבה עניינים אשמח לכבד פרטיות של אנשים ולא להתפאר במשהו שלא שלי. לכן החשוב הוא האקט עצמו ולא הפרטים. יותר מרגש מהכל היה לראות איך זה עורר מוטיבציה באנשים".
ומה ביום ההולדת הבא?
"השנה יש על הפרק שני פרויקטים: דבר ראשון, כמה ימים של טק פור גוד: לרתום את אומת ההיי־טק והסטארט־אפים ואת הטכנולוגיה לטובת גופים שזקוקים לזה. וגם פרויקט דוקומנטרי - לתעד את ישראל מלמטה - דרך האנשים שחיים בה. לייצר פסיפס אנושי של אנשים, קהילות, זה בייבי שאני מקווה להגשים עוד השנה".
"הבנתי שהשמחה והסיפוק שלי הם בהענקה לאחרים"
ענת אושרי (34), מבני־ברק, נשואה ואם לשתי בנות – תהילה חנה (7) והודיה שרה (4.5), מקדמת עסקים באינטרנט.
"נולדתי בקיץ ומאז שאני בכיתה י' אני מקפידה לחגוג את ימי ההולדת עם החברות הטובות. פעם במסעדה, פעם אצלי בבית, פעם על חוף הים, על האש ועוד. כולן חיכו ליום ההולדת שלי ובתקופות טרום האימיילים, אפילו שלחתי הזמנות ומכתבים עם בולים. ביום ההולדת ה־33, כשכבר כולן נשואות עם ילדים, האירוע תפס אותי למחשבה. הרגשתי שחלה בי תפנית, בין השאר תעסוקתית, ושאלתי את עצמי המון שאלות כמו 'מה אני עושה עם החיים שלי? מה חשוב בעולם?' הציפו אותי תובנות על החיים ושאלות על היכן אני רואה את עצמי בגיל 40.
"הגעתי לנקודה שבה הבנתי שהשמחה והסיפוק שלי הם בהענקה לאחרים. תמיד עשיתי על הדרך, אבל רציתי לקחת על עצמי משהו רשמי. אני זוכרת את עצמי עוצרת ואומרת - למה לחכות ליום הולדת עגול אם אפשר להתחיל כבר עכשיו? למה לדחות את זה? אני רוצה כבר לעשות משהו עם משמעות. יש לנו בשכונה ארגון שעוזר לנשים אחרי לידה בבישולים לשבת, וזו הייתה השראה למשהו אחר ועקבי שלא קשור ביולדות. כך החלטתי שאני פותחת מיזם בישול שיגיע אל אנשים באופן שבועי וקבוע. התגובות היו מרגשות ונלהבות והרגשתי שיש לי גם את מי לגייס. זה התחיל מצהרונים שנשאר להם אוכל - הגננות היו שולחות אליי כמויות של אוכל והשמועה עשתה כנפיים. בינתיים חברתי אל משפחה מהשכונה, משפחת אגמון, שמדי פעם נהגה לרכז מזון לנזקקים, וביחד פעלנו וזה תפס תאוצה. ריכזתי את החברות, השכנות והמכרות ואמרתי להן שכל אחת תביא משהו, אפילו הכי קטן - מנת בשר, עוף, אורז, שיכינו קצת יותר ממה שהן מכינות ממילא בימי שישי, ומיד כולן נרתמו. יש לנו רשימה ולפני כל שבת אנחנו נוסעים אל מי שזקוק ומעבירים אליו אוכל מבושל מבלי שיתבייש - אנחנו מקפידים שמי שמעביר, לא יכיר את המשפחה אישית. אין לתאר את ההרגשה והתגובות. החברות מכינות מעל ומעבר, מתעלות על עצמן עם המון סוגי סלטים ובשרים. השפע והרצון הטוב ממלאים גם אותי, גם את המבשלות וגם את האנשים – והיפה זה שהאווירה היא כיפית ולא של מסכנות. בינתיים יש מסעדות שבאופן קבוע מעבירות אלינו תבשילים. אין לנו אפילו שם למיזם אבל יש עובדה אחת ברורה: לפחות 100 משפחות מקבלות בכל שישי אוכל חם עד הבית".
ומה עם החגיגות עם החברות? המנהג נמשך השנה?
"ברור שלא נוותר על המסורת ובוודאי שלא על העוגה, אבל ככל שאנחנו מתבגרות אנחנו מבינות יותר שיום הולדת זה לא משהו אנוכי. זה גם בשביל האחרים".
"נתינה היא המתנה הכי גדולה שאני יכולה להעניק לעצמי"
שחר אקרפלד (28), רווקה ממודיעין, שחקנית ובעלת עסק להפעלות ילדים. סיימה לימודים בתאטרון-מחול וחינוך בסמינר הקיבוצים.
"לפני שש שנים הייתי במחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר בתוך בובה של קופיקו וראיתי את הילדים במחלקה, והחוויה לא יצאה לי מהראש. לא יכולתי לשכוח את החיוכים של הילדים ואמרתי לעצמי שזה לא יסתיים שם.
"זה לקח זמן אבל הנה, לפני שנה החלטתי ללכת לשמח את ילדי המחלקה ביום הולדתי כי הבנתי שנתינה היא המתנה הכי גדולה שאני יכולה להעניק לעצמי, ואני אומרת את זה לא כדי להתייפייף. פשוט כי ככה זה. מה יכול להיות יותר כיף מאשר לראות אותם ואת הוריהם מתמוגגים משמחה? באותו יום עשיתי את זה בסולו: הופעתי בפניהם עם מופע קסמים ועברתי בין החדרים עם בלוני צורות כי יש ילדים שלא יכולים לצאת מחדרם. לא כולם ידעו שמדובר ביום הולדתי. אמא שלי באה איתי כנושאת כליי וזה נשאר ביני לבינה. החשיבה הייתה שצדקה נותנים בסתר ומה שהיה שם יישאר שם. השנה, החלטתי לנסות ולראות אם אפשר להתפתח לממדים גדולים יותר. הודעתי בפייסבוק שלקראת יום הולדתי אני רוצה ללכת לשניידר ואני רוצה שותפים ושאלתי אם יש דברים לתרום. לפוסט הזה היו 400 לייקים ו־75 שיתופים. ביום ההולדת הגיעה איתי בחורה שלא הכרתי - לימור גרין ביטון, בעלת מכון קוסמטיקה, היא הקימה עמדת לקים לאמהות ולבנות המחלקה; והגיע גם אופיר מרטין - שחקן שהגיע לבדר ועבר איתי בין החדרים. יובל אברמוביץ' תרם עשרות ספרים שלו שמיועדים לילדים ובחור בשם רן מועדים קנה וחילק כמויות של משחקים ויצירות כך שכל ילד קיבל שלל עם משחקים קטנים ויצירות. היה מרגש מאוד ואני לא רואה את עצמי מפסיקה את המסורת הזו. אני ממליצה לאמץ מנהגים כאלו ויום הולדת הוא רק תירוץ, הוא רק דד־ליין. גם פתחתי קבוצה בפייסבוק 'התנדבולדת'".
ומה לגבי חגיגות אחרות?
"ביום אחר חגגתי עם חברים. אבל ביום ההולדת עצמו עשיתי את מה שחלמתי לעשות ואני מרגישה שזכיתי".
"רציתי להכניס ליום ההולדת משמעות"
שירה צחי (41), מכפר־אדומים, נשואה ואם לשישה – איתן (15), יואב (13), תמר (10), אביב (6.5), בועז (4.5) ונדב (בן שנה), מנהלת של תוכנית שנה ב' במכינת עין פרת.
"בעלי מתניה ואני בני אותה שכבה וכביכול, היינו אמורים לחגוג ביחד את חגיגות ה־40 שלנו. אלא שאמו נפטרה בדיוק ביום הברית של בננו הקטן, כחודש לפני יום הולדתו של מתניה שלאחריו חל יום הולדתי. זו הייתה שנת אבל ולא היה מתאים לציין את התאריכים במסיבות וגם היה בנו צורך לחגוג את ההודיה שלנו על הילדים ועל כל מה שיש לנו. רציתי להכניס ליום ההולדת משמעות ולהסתכל בשמחה על מה שקרה לנו בשנים שאנחנו יחד. הרגשנו צורך שגם הילדים יחושו זאת. לאחר בירורים חברתי ל'פרויקט ידיים' - שזו התארגנות של אנשים לסיוע בשיפוץ וסידור של בתים של אנשים נזקקים. יש לנו חברים מהיישוב שהם 'הנדי־מן' ועובדים עם ההתארגנות הזו וכך הכרתי אותה. יצרתי קשר, קבענו לעשות זאת בתאריך יום ההולדת שלי ובהחלט זו הייתה אמירה משותפת של שנינו. אנשי המיזם העבירו לנו כתובת וחומרים לשיפוץ, והגענו לבית ירושלמי של אישה מבוגרת עם שני ילדים. הבית היה במצב הזנחה שאי־אפשר לתאר, בצחנה ובתנאים שלא דמיינתי שבני אנוש חיים בהם. יצאנו למבצע עם שני הבנים הגדולים, עם ההורים שלי ועם חלק מהאחים שלי, הגיעו חניכים שלי מהעבר במכינה, וכולנו ביחד השתלטנו על הכל: מהבוקר עד הלילה, ביום אחד, נכנסנו לבית, פירקנו דלתות, צבענו, סידרנו חשמל, פתחנו סתימות, תיקנו דברים מפורקים, הבאנו תרומות מהיישוב - איבזרנו מחדש כי ידענו מראש מה יש שם והשארנו אחרינו דירה מהממת, נקייה, מסודרת, צבועה למשעי".
וזו הייתה החגיגה כולה?
"ברור. הבאנו שתייה ובשרים - אנשים עבדו שם קשה, כך שרק כיבוד קל לא היה מספיק. עשינו עצירה באמצע היום, עם ברכות ואיחולים, הבית היה כל כך מואר סביבנו והמתנה הכי גדולה שהייתי יכולה לבקש זה לשמוע את בני הבכור אומר לאמא שלי: 'נכון את תמיד אומרת שאסור לראות דברים כמובנים מאליהם? אז הנה אני מבין עכשיו מה את אומרת'. מעבר לכך, הדיירים היו אסירי תודה ולאורך היום הזה היינו קשובים אליהם, זרקנו רק מה שאישרו לנו ושמרנו חפצים בעלי ערך סנטימנטלי. אני חושבת שלא צריך לחכות ליום הולדת או לעשור. מסתבר שאפשר לעשות דברים כאלה אם רק עוצרים לרגע לחשוב, וכאשת חינוך אני מעודדת את החניכים שלי לעשות חשיבה ולמצוא הזדמנויות כדי להיות בכל יום אנשים טובים באמצע הדרך". *
