שפל באמון הציבור בפוליטיקאים, מצביעי ימין לא בוטחים במוסדות המדינה

כמעט מחצית מהישראלים (45%) סבורים שהשלטון הדמוקרטי בישראל נמצא בסכנה חמורה. רוב קטן מהציבור הישראלי (51.5% לעומת 41.5%) סבור שחלק מהחוקים שהכנסת חוקקה בשנים האחרונות פוגעים באופי הדמוקרטי של המדינה. 68% מהציבור סבורים שחברי הכנסת אינם עובדים קשה, 64% חושבים שהדרך שבה הממשלה מטפלת בבעיות העיקריות של המדינה אינה טובה ו-67% מכלל הציבור (ו-81% ממצביעי האופוזיציה) סבורים שהאופוזיציה בישראל אינה ממלאת את תפקידה כראוי. 80% מהישראלים חושבים שהפוליטיקאים דואגים קודם כל לאינטרסים של עצמם.

לדו"ח המלא - לחצו כאן

אלו חלק מהממצאים של "מדד הדמוקרטיה הישראלית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2017 אשר הוגש היום לנשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין על ידי נשיא המכון יוחנן פלסנר. פרויקט מדד הדמוקרטיה נערך זו השנה ה-15 על ידי צוות המחקר של מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה בראשות פרופ' תמר הרמן.

גם השנה המשיכה מגמת השיפור בהערכת הישראלים את מצבה הכללי של המדינה: 48% סבורים שהוא טוב לעומת 36.5% בשנה שעברה. הרוב (73.5%) גם מגדירים את מצבם האישי טוב וסבורים שישראל היא מקום שטוב לחיות בו (84%).

68% מהישראלים אופטימיים בקשר לעתידה של המדינה ו-81% לא היו רוצים להגר למדינה אחרת גם אם היתה ניתנת להם שם אזרחות מלאה. זאת אף שמחצית מהישראלים סבורים שהחיים בישראל קשים יותר מאשר במדינות אחרות במערב והרוב (74%) סבורים שהקשיים העומדים בפני הצעירים כיום גדולים מאשר אלה שהוריהם היו צריכים להתמודד עמם.

האם הדמוקרטיה הישראלית בסכנה? בעניין זה אין קונצנזוס חוצה מחנות: בקרב מצביעי השמאל (72%) והערבים (65%) יש רוב הסבורים שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה, ואולם רק 23 אחוז בקרב מצביעי הימין סבורים כך.

למרות הניסיונות של גורמים פוליטיים מסוימים להטיל ספק באובייקטיביות של בית המשפט העליון, יש עדיין רוב בקרב כלל הציבור (58%) שמתנגדים לרעיון לקחת ממוסד זה את הסמכות לבטל חוקים שחוקקה הכנסת. עם זאת, בקרב מצביעי הימין, רוב (53%) סבורים שיש לקחת סמכות זו מידי בית המשפט. ברוח דומה, מיעוט לא קטן - 44% מכלל הציבור (ו-72% ממצביעי הימין) הסכימו עם האמירה ש"מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה השמאלניות מפריעות לימין שנבחר לשלוט".

הציבור הישראלי אינו שבע רצון מתפקוד המערכת הפוליטית ונבחרי הציבור. 64% מהישראלים סבורים שהדרך בה הממשלה מטפלת בבעיות העיקריות במדינה אינה טובה. רוב למחזיקים בעמדה זו נמצא אפילו בקרב מצביעי מפלגת הקואליציה ישראל ביתנו (63%), וגם בקרב רבים מבוחרי הבית היהודי (44%) והליכוד (43%). 68% מהנסקרים סברו כי הפוליטיקאים אינם עובדים קשה ואינם מבצעים את תפקידם כנדרש. 80% סבורים שהם דואגים יותר לאינטרסים של עצמם מאשר לאינטרסים של ציבור הבוחרים שלהם. 65% סבורים שהפוליטיקאים בישראל מנותקים מהבעיות והצרכים של בוחריהם.

מוסדות המדינה

ככלל, האמון של הציבור הישראלי ברוב מוסדות המדינה (פרט לצה"ל, נשיא המדינה ובית המשפט העליון) נמוך. שיעור האמון בממשלה עומד רק על 29%, בכנסת 26% ובמפלגות הפוליטיות 15%. עוד מוסדות שהאמון בהם נמוך הם - התקשורת (28%) והרבנות הראשית (20%).

עלייה נרשמה השנה באמון בנשיא המדינה, שעומד על 65% (4% יותר לעומת 2016), האמון בבית המשפט העליון גם הוא נשמר ועומד על 56%. בראש הסולם האמון נמצא כרגיל צה"ל שזוכה לאמון של 81% מהציבור הישראלי (88% מהציבור היהודי).

ניתוח עומק מגלה שבקרב מצביעי הימין ניכר חוסר אמון רב במוסדות המדינה. כלל המוסדות (פרט לצה"ל) אינם חוצים את רף האמון של מחצית ממצביעי מחנה זה. פרט לצה"ל, נראה שלמצביעי הימין והדתיים מצד אחד ולמצביעי השמאל והחילונים מצד שני, יש סדר שונה של רמות האמון במוסדות.

סוגיה מטרידה נוספת היא רמת האמון הנמוכה יחסית של הציבור הערבי במוסדות המדינה: רק שני מוסדות, בית המשפט העליון (54%) ובית הדין השרעי (59%), זוכים לאמון של יותר ממחצית מהחברה הערבית.

מערכת אכיפת החוק

גם האמון במשטרה נותר כפי שהיה בשנת 2016 ועומד על 40% ואילו האמון ביועץ המשפטי לממשלה, עומד על 42%. בעוד שרמת האמון בבית המשפט העליון דומה בקרב הערבים (54%) והיהודים (57%), המשטרה זוכה לאמון של 29% בלבד מהערבים לעומת 42% מהיהודים והיועץ המשפטי לממשלה זוכה לאמון של 44% מהיהודים ו-31% מהערבים בלבד.

בחלק של השחיתות השלטונית, רוב הציבור נותן ציון בינוני להתנהלות ההנהגה בנושא השחיתות (2.4 מתוך 5). עם זאת, ניכר כי בין המגזרים ישנו פער משמעותי: בקרב החרדים (28%) והדתיים (29%) מיעוט סבורים שההנהגה מושחתת; בקרב המסורתיים הדתיים (40%) והמסורתיים הלא דתיים (48%) גוברים הקולות הסבורים כך; ובקרב החילונים (64%) והערבים (54%), הרוב סבורים כי ההנהגה מושחתת. בהקשר זה, במדד "תפיסת השחיתות" של ארגון השקיפות העולמי (Transparency International), ישראל ממוקמת ברבעון הראשון מבין 176 המדינות שנבחנו, וציונה דווקא עלה. עם זאת, מבין מדינות ה-OECD, ישראל ממוקמת רק ברבעון השלישי.

סמכויות בית המשפט העליון

"הדתה" ומדינת הלאום

בתשובה לשאלה פתוחה ענו מחצית מהיהודים (47%), כי משמעות המדינה היהודית טמונה בהיבט הלאומי ואילו 30% ראו ביהדות המדינה בעיקר ביטוי להיבט הדתי. בקרב הערבים, 29% סברו כי היהודיות של המדינה פירושה בגזענות ו-26% השיבו כי הגדרת המדינה כיהודית משקפת שייכות ליהודים בלבד, כלומר הדרה שלהם.

פייק ניוז

חרף האמון הנמוך בתקשורת בקרב הציבור הכללי, רק מיעוט בציבור הישראלי (31%) סומכים יותר על הרשתות החברתיות מאשר על התקשורת המסורתית, המודפסת או המשודרת. עוד נמצא, כי המקור המרכזי לעדכונים בחדשות הוא עדיין הטלוויזיה (53%), במקום השני ממוקמת העיתונות המודפסת (28%) ולאחר מכן הרדיו (26%). רק 26% מכלל הנסקרים, ציינו את הרשתות החברתיות כמקור המידע הפוליטי המרכזי שלהם בנושאים חדשותיים.

רוב הישראלים (56%) סבורים שהתקשורת מתארת את המצב במדינה כיותר גרוע ממה שהוא באמת. עם זאת ולמרות המתקפות במהלך השנה על עיתונאים וכלי תקשורת, 74% מהישראלים הביעו התנגדות לחוק שיאפשר לסגור כלי תקשורת אם הוא מבקר את מדיניות הממשלה.

אנחנו והעולם

פרק ההשוואות הבינלאומיות ממקם את ישראל במקומות טובים בהשוואה לכלל המדינות בעולם אבל במקומות נמוכים ביחס למדינות ה-OECD. כך, ישראל נמצאת בתחתית סולם מדינות ה-OECD במדדים הקשורים לזכויות אדם ומאפיינים ליברליים, אם כי היא מדורגת גבוה בכל הקשור במדדים הקשורים למעורבות פוליטית של האזרחים.

הנשיא ריבלין אמר עם הגשת המדד, כי "לפני מספר שנים דבירו על דמוקרטיה של פייסבוק. אמרו שאנשים לא מוכנים ללכת להפגנות, שהם רק יושבים ומצקצקים בבית. היום אנחנו רואים, מימין ומשמאל, אנשים שיוצאים לרחובות, מוכנים להביע את עמדותיהם. מול בית הנשיא היו לא פעם ולא פעמיים הפגנות. חלקן בתמיכה וחלקן בביקורת. יש הפגנות מול בית היועץ המשפטי, מול בית נשיאת בית המשפט העליון, ובשדרות רוטשילד. יש נכונות מתמדת של אזרחים לעזוב את המקלדת, ולהביע את עמדותיהם. זה מרשים בכל קנה מידה".

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "ממצאי המדד חושפים שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשבר מתמשך ואין עדיין סימנים לשינוי מגמה. גם השנה הממצאים מצביעים על אי הסכמות מהותיות ועמוקות בין קבוצות מרכזיות בחברה הישראלית בהגדרת אופייה וזהותה של המדינה ושל 'הטוב המשותף'. חילוקי הדעות המהותיים בחברה הישראלית מתקיימים לא רק בין ערבים ליהודים, ואפילו לא רק על רקע המתחים בתחום המדיני־ביטחוני".