שתף קטע נבחר

הפכתי לאישה הבוגדת שעושה סקס מהצד

היא תוהה מה לעזאזל היא עושה בחדר הזה? ואיך היא, מכל הנשים, הגיעה למקום הזה, למעמד הזה של בוגדת? כי אין מה לעשות. איך שלא הופכים את זה ובאיזו דרך שלא מסבירים את זה – זה מה שהיא. בוגדת

היא שוכבת על המיטה ובוהה בסיד המתקלף בתקרה. מסתכלת סביבה ולא יכולה לפספס את עליבות החדר. התמונה הקיטשית במסגרת הזולה, המרצפות השבורות, הווילון המטונף. מסיכוני המקצוע, היא חושבת לעצמה, כשהיא מעצבת את החדר מחדש בדמיונה. היא חושבת על התקציב המינימלי שאפשר להשקיע, ועל תחבולות העיצוב הקטנות שאפשר לתחבל כדי להפוך את החדר למקום נעים. או נעים מעט יותר.

 

ואז מחשבותיה נודדות אל בעל החדר הזה, שבטח לא ירצה להשקיע אפילו 200 שקלים מסכנים בצד האסתטי של החדר. היא מדמיינת אותו כאיש נמוך ומכריס, קְלוּש שיער שמנסה להסוות את הקרחת בתסרוקת "הלוואה וחסכון", שיניים מוכתמות וריח חמוץ של סיגריות וקפה. ואז היא חוזרת לחשוב על עצמה ומה לעזאזל היא עושה בחדר הזה, ואיך היא, מכל הנשים, הגיעה למקום הזה, למעמד הזה של בוגדת. כי אין מה לעשות. איך שלא הופכים את זה ובאיזו דרך שלא מסבירים את זה – זה מה שהיא. בוגדת. וגרוע מכך - היא לא מרגישה רע עם עצמה.

איך הגעתי לפה? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
איך הגעתי לפה?(צילום: shutterstock)
 

הם נוסעים הביתה בשתיקה. כלומר, היא שותקת. הגבר שלידה לא סותם את הפה לשנייה. בלב היא צורחת שיסתום כבר, אבל כלפי חוץ אי אפשר לראות את זה – ובכל מקרה הוא לא שם לב. נראה שלא אכפת לו איפה היא נמצאת ועל מה היא חושבת. היא מתקדרת, ואז פתאום נמלאת חמלה. פתאום הוא מזכיר לה את בן הארבע שלה. מישהו שבסך הכול מחפש מישהי שיוכל לדבר איתה. או לדבר אליה. בכל מקרה, היא מתנתקת מהלהג הבלתי פוסק שלו וחושבת על הבית, על בעלה, על הילדים ואז שוב על עצמה. ואז על האיש שאיתו בחרה להתחתן.

 

היא מנסה להיזכר בסיבות שבגללן החליטה להתחתן איתו - החיוך שלו, גומות החן, השמחה האמיתית שראתה בעיניים שלו בכל פעם שהם נפגשו. הנדיבות, האכפתיות. איכשהו, חלק מהדברים הטובים התעמעמו עם השנים וחלקם כאילו נעלמו לחלוטין. החיים שלהם נראים היום כמו מרוץ שליחים אינסופי, שבו צריך להספיק את כל המטלות והמשימות במסגרת זמנים בלתי אפשרית. היא עדיין מסוגלת לזכור מקרים שבהם פרגנה לו על חשבונה. ערכה קניות שבועיות בסופר כדי לחסוך לו, ניקתה את ארגז החתולים, או יצאה עם הכלב בבוקר כדי לקנות לו עוד חצי שעת שינה. מחוות כאלה שהעידו יותר מכל דבר אחר על התחשבות, על הרצון שלה שיהיה לו טוב, אפילו כשזה קצת בא על חשבונה.

 

 

היום זה כבר לא קורה. וגם הנטייה המפנקת והנדיבה שלו לשים אותה לפניו, התאדתה מזמן. כבר שנים שההתנהלות הזוגית שלהם מרגישה לה כמו משיכת חבל. כל אחד מנסה לקחת לעצמו כמה שיותר, בעיקר כשמדובר בזמן. כמובן שהמצב הפוך כשזה מגיע למשימות. הרי מה שהוא לא יעשה רק יתווסף לבנק המטלות שלה, וישאיר לה עוד פחות זמן לעצמה וקצת יותר מקום למרמור. התקשורת ביניהם הפכה לאינפורמטיבית בלבד. "תקשורת מנהלות", היא קוראת לה. "הגדולה מסיימת חוג בשש, תזכרי לאסוף אותה?"; "צריך לשלם לגן"; "תוסיף לרשימת הקניות חלב ומלפפונים"; "אל תשכח שמוזמנים לאחיך לשבת".

 

הכול חד. חלק. פסקני. פיסות של מידע והוראות שמתעופפות להן מצד לצד. אין רכות, או חום, או שותפות אמיתית. אף אחד משניהם לא מתעניין באמת מה קורה בחייו של השני, והשיחות ביניהם, אם אפשר בכלל לקרוא להן ככה, נטולות עומק ואמפתיה. בלי שהם שמו לב ניתק גם החיבור האחרון ביניהם כשהפסיקו לצפות ביחד בטלוויזיה בערב. עכשיו זה כל אחד לעצמו. ולא נעים לה להודות, אפילו בפני עצמה, אבל נראה לה שהיא מעדיפה את זה ככה.

 

היא מלכסנת מבט לאיש שיושב לצידה ומנסה להחליט מה היא עושה עכשיו. הסקס היה... ניסיוני. שונה. אפילו מוזר. הוא לא היה רע, אבל בהחלט לא היה טוב. ברור לה שהיא לא רוצה לראות אותו שוב. למעשה, היא מחכה בקוצר רוח שהנסיעה תסתיים. כשהם מגיעים, הוא שולח בה מבט של מתבגר מאוהב, והיא לא מסוגלת להגיד לו עכשיו, מיד, פנים אל פנים, שהפגישה הראשונה ביניהם היתה גם הפגישה האחרונה. אז היא נפרדת ממנו בחיוך, ורק מחר היא תשלח לו הודעה.

 

אחרי זה היא תבהה מספר דקות במסך הנייד, תתעשת ותפתח את האפליקציה ההיא עם הלוגו של הלהבה. ואז היא תתחיל לדפדף עד שהיא תגיע למישהו שיכתוב משהו שידבר אליה. בלי תמונה. עדיף בלי תמונה. ככה היא תדע שמדובר בגבר נשוי. בין בוגדים נשואים מתקיים מאזן אימה מרגיע. וזה מה שהיא, בוגדת.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
אין בי רגשות אשמה
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים