שתף קטע נבחר

מוזרה

כשהבת שלי הייתה עוד תינוקת, העולם שלה התקיים ברובו במרחב שלי.

יכולתי להשקיף ולנסות למגר כמה שניתן את המסרים שהיא מקבלת מהסביבה.

ככל שהזמן עובר, היא גדלה ואני מתקשה, בייחוד בעידן הרווי והדיגיטלי של היום, לשלוט בחוויות ובמסרים שהיא סופגת מהסביבה שלה.

 

במצבים רבים אני נאלצת לסמוך עלייה, לשחרר את השליטה, לקוות ולהאמין ביכולת שלה להסתדר במסגרות כמו בית ספר, בהן אני לא תמיד נמצאת פיזית יחד איתה, והיא חופשיה להסתקרן ולייצר לעצמה חוויות עצמאיות משל עצמה.

 

כל כמה זמן אני נדהמת לגלות עד כמה העולם הפנימי והעצמאות שלה גדלים במהירות מסחררת. פעמים רבות לטובה ולעיתים גם באופן שפחות תואם את הרצונות שלי.

לאחרונה למשל, החלו היא וחברתה לכנות זו את זו בכינוי חדש, "מוזרה". וכך, בזמן שהן משחקות, כשאחת מהן עושה משהו אקסצנטרי או שובב במיוחד, השנייה מביטה בה במבט בוחן, מעמידה אותה במקומה ומצהירה בפנייה ״את כזאת מוזרה...״

 

הכינוי ״מוזרה״ מופנה לאחרונה גם אלי. מדי פעם כאשר אני מנסה להיות מצחיקה ולהשרות אווירת שטות, או אולי בבוקר כשהשיער שלי פרוע ומבולגן, היא מסתובבת אליי ואומרת לי במבט בוחן בביטחון מלא וזורקת לעברי: ״אמא את מוזרה״. לא ברור לי למה בכל פעם שהיא מכנה אותי ככה, הלב שלי נמס עמוק בקרבי.

 

ניסיתי להסביר שזה דווקא נחמד להיות מוזר, שחשוב להיות סבלני לשוני של אחרים ושהשוני הזה הוא מה שעושה אותנו ייחודיים. הסברתי לה שאני אוהבת אנשים מסקרנים ומיוחדים ושלא אכפת לי אם יגידו עליי שאני קצת מוזרה. אני רוצה לקוות שהיא הבינה את המסר, אבל אני נאלצת לשאול את עצמי ,מעבר למסר החינוכי שאני מבקשת להעביר לה, איפה המילה הזאת פוגשת אותי. מדוע היא מעוררת אצלי תחושת ניכור ובהלה עמוקה כל כך.

 

כנראה שקיים בי הפחד הזה מהשוני, מהמוזרות שבי. אותו הפחד מלווה ברצון הזה שיקבלו, שיאשרו אותי. שישימו עליי חותמת ענקית ויגידו עליי שאני כמו כולם. שאני בסדר. שאני כשרה. אולי מדובר בחוסר ביטחון, אולי פחד מתחושת חוסר שייכות. כנראה ששם זה פוגש אותי.

 

למעשה, רוב חיי נמשכתי למוזרויות של אנשים. זה מה שהדליק אותי באמת. אני אוהבת לראות סרטים של וודי אלן ונועה באומבך ומתרגשת מהיכרות עם דמויות מורכבות, בעלות פגמים וחולשות אנושיות.

 

צפיתי בהרבה מופעי בלט מרשימים של בלרינות אצילות ומדויקות, אבל אני מתרגשת יותר להתבונן מהצד באותו האינדיבידואליסט שבין ההמון רוקד על הרחבה בחופשיות, בחוסר קצב ובאובדן שליטה מוחלט. לטעמי, זאת אומנות של ממש. להשתחרר ולקבל את הגוף שלך כמו שהוא. לתת לעצמך לזוז ככה בחופשיות, ללא בושה או ביקורת עצמית.

 

"אולי גם אני כמו האיש עם השיער הארוך, הסתפרתי". תמי פדרמן  ()
"אולי גם אני כמו האיש עם השיער הארוך, הסתפרתי". תמי פדרמן

 

בסופו של דבר, מה שבאמת מעורר בי ריגוש וקירבה זה לגלות את הפגמים, הסודות, החולשות של אלה הקרובים אליי ולחבק אותם קרוב אליי.

 

זה מזכיר לי את הסיפור של האיש עם השיער הארוך מהכבש השש עשר. ילד מספר שפעם אחת ראה איש עם שיער מאד ארוך. השיער שלו היה כל כך ארוך שהיו לו מקלות וציפורים בשיער. הוא היה פרוע ומשונה. הילד חושב על האיש עם השיער הארוך לעיתים קרובות ותוהה לאן האיש הזה נעלם. אולי הוא הלך מחוץ לעיר לטיול, אולי הוא הלך לאיבוד...או שאולי הוא פשוט, הסתפר?

 

כילדה, התעקשתי לקום כל בוקר ולנעול נעלי קאובוי ורודות לבית הספר היסודי. עמוק בעמקי נשמתי הרגשתי כמו בוקרת. הסתובבתי בבית הוריי בטוטו ורוד ונצנצים זוהרים. הייתי שרה שירים של אלביס פרסלי ומחקה את מדונה. משקפופרית פרועה, צבעונית, שמחה וחסרת כל בושה. אני משערת שאפשר בקלות לחשוב שהייתי ילדה קצת מוזרה.

 

 

לפעמים אני תוהה. בשקט ביני לבין עצמי. אולי גם אני קצת התבגרתי. אולי מכיוון וחששתי להרגיש מוזרה או לא מובנת. אולי גם אני כמו האיש עם השיער הארוך, הסתפרתי או שפשוט נכנעתי לעידן מסוים. לשלב בחיים שנדמה היה לי שדרש ממני מידה נדיבה של קונפורמיזם.

 

אולי בכל זאת לגיטימי לאסןף את הילדה שלי מבית ספר בשמלה פרחונית, מגפי בוקרים, כובע של קאובוי ונצנצים? מי בכלל החליט איך אמא בגילי צריכה להראות ולהתלבש? אולי הגיע הזמן לרקוד, להתחפש, לעשות שטויות, לקפץ על טרמפולינה, לדלג על מדרכות ובעיקר, לצחוק על עצמי ועל כל מי שמסביבי.

 

אני תוהה לעצמי, מתי מגיע הרגע הזה בו הרצון שלנו בקבלה, גובר על הצורך הפנימי שלנו באותנטיות וביטוי פנימי אמיתי וטהור.

 

ולכן, כשהבת שלי קוראת לי ״מוזרה״, אני מחייכת אליה בביטחון ומתעקשת ללמד אותה, ואולי גם על הדרך, להזכיר לעצמי, שחשוב לאהוב ולחגוג את כל אותן המוזרויות. את כל אותן הפגמים. את אותן המחשבות וההרגלים המשונים. שעושים כל אחת ואחד מאתנו, מוזרים.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"לצחוק על עצמי ועל כל מי שמסביבי".
מומלצים