ילדי המהפכה
ריימונד מלמד, בעלה הראשון של ליליאן מוס, לקח יום אחד את ילדיהם לטיול בפארק בלונדון - ונעלם. הפרידה בין האם לילדיה נמשכה 50 שנה ועברה דרך ישראל ואיראן, עד שכולם התאחדו כשליליאן הגיעה לגיל 80. סרט שיצר בנה וישודר ב-yes גולל את הדרמה ומנסה לענות על השאלות: איך אבא קורע ילדים מאמם, איך משלימים עם האובדן ואיך ממשיכים הלאה
ואז כשהדמעות יבשו והתשישות ניכרה על פניה, ניצת זיק חדש בעיניה של ליליאן מוס, כאילו נזכרה בפרט נוסף בסיפור הפתלתל והלא ייאמן של חייה. זיק של חרטה גואלת. "אני מתחרטת שהכרתי את ריימונד, בעלי לשעבר ואב שניים מילדיי, מתחרטת שלא התאמצתי יותר לחפש את הילדים שהוא חטף ומתחרטת שנעוריי נלקחו ממני ביחד עם הילדים", היא אומרת. "אבל אני לא חשה מרירות, כפי שאולי צריכה לחוש אישה שבעלה לשעבר הפריד בינה ובין שני ילדיה במשך 50 שנה. בסוף היום אני מביטה לשמיים ויודעת שאלוהים פיצה אותי, כשהם מצאו אותי. אני מעדיפה לספור את הברכות שלי".
סלון ביתה הנעים של ליליאן בשכונת הייגייט שבצפון לונדון עומד כמעט בסתירה לקורות חייה. חוש ההומור שלה מסתיר נפש שצולקה לא מעט. במבטא בריטי מצוחצח היא מציעה כוס תה ועוד אחת. רק פה ושם מילים ביידיש, שמתבלות את השיחה, מסגירות את מוצאה הליטאי.
אחרי אותה שיחת טלפון ניצת ביניהם רומן בוסר. "הוא היה בחור חתיך, כהה, איראני. לא חיפשתי אז גבר להתחתן איתו", מספרת מוס. "אבל אז נכנסתי להיריון. אמא שלי ביקשה שאעשה הפלה, אבל לא היה לנו כסף".
החתונה נערכה כשהכלה נושאת בטן הריונית מתקדמת. זמן קצר לאחר מכן נולד בנם הראשון, אנדרו. "היו לי צירים, הייתי לבד בבית, אז עליתי על אוטובוס ונסעתי לבית החולים", היא מספרת. שנתיים לאחר מכן נולדה מישל, הבת השנייה. "גרנו אצל אמי ואבי החורג, שהיה אדם מבוגר. ריימונד לא עבד. הוא היה מפונק - הוא בא ממשפחה מבוססת ומצא תירוצים לא לעבוד. אבי החורג לא אהב את הבטלנות שלו. הוא אמר לו, 'אם אין לך עבודה, אל תבוא לפה'. אז ריימונד עזב את הבית. יום אחד חזרתי מהעבודה והוא לא היה בבית".
ריימונד נהג לבקר בקביעות ולראות את ילדיו. באחד הימים לקח אותם לטיול בפארק, אבל לא שב. "אחי ואני הלכנו לחפש את הילדים ולא מצאנו. נכנסנו לפאניקה. לא ידעתי איך ליצור איתו קשר. בימים ההם, כשהייתה בעיה, הלכנו לוועד השומרים, ארגון יהודי שריכז את כל הבעיות בקהילה היהודית. לא חשבתי אפילו ללכת למשטרה. לא ידעתי איפה ריימונד גר, אז דיווחתי לאנשי הארגון שהוא נעלם ביחד עם הילדים".
שלושה חודשים אחרי אותו טיול בפארק איתר הוועד את ריימונד והילדים - והם הגיעו לבקר את אמם. אבל היא לא תבעה לקבל אותם בחזרה. למה? "היה צריך לעשות את זה באופן חוקי. הייתה סיטואציה מורכבת ולא ידעתי את החוקים. שמחתי לראות אותם, הם נראו רגועים, לא בכו או נראו כמי שעברו טראומה. הבחור מהוועד שהביא אותם אמר לי שהם באים רק לביקור - ואני לא התעקשתי להשאיר אותם אצלי. אתה צריך להבין, הייתי בת של מהגרת מליטא, אמא שלי לא ידעה אנגלית והייתי בחורה צעירה. אבי הלך לעולמו והרגשתי שהוועד עשה כל שביכולתו כדי להביא את הילדים אליי. לא חששתי שלא אראה אותם שוב".
לא זוכר את אמא
הביקור ההוא היה הפעם האחרונה שבה ראתה ליליאן את ילדיה. זמן קצר לאחר מכן ארז ריימונד מלמד את מיטלטליו ובלי להודיע לליליאן, עזב את אנגליה עם ילדיהם. הם החלו במסע נדודים, שעבר דרך ישראל, איראן, ארה"ב ושוב אנגליה, וממנו נותרו בעיקר תחושת תלישות וזרות. היום אנדרו כמעט לא זוכר ממנו דבר. מביתו בלוס-אנג'לס, הוא מספר בשיחת טלפון על מה שעברו הוא ומישל בשנים הבאות. זיכרונות מאמו כמעט לא נשארו לו. "כנראה הדחקתי אותה מזיכרוני. אולי זו הייתה הדרך שלי, כנער צעיר, לגונן על עצמי אחרי שנתלשתי מאמי ומהחיים שהיו לי. יש לי תמונה, ילד קטן רוכב על אופניים בלונדון, ליד אמא שלי. אני לא זוכר את הרגע הזה. אני לא זוכר שום דבר משנות ילדותי בלונדון".
הילדים הקטנים הושבו לאנגליה. ריימונד רשם אותם לפנימייה, מרחק שעה נסיעה בלבד מלונדון, אבל הוא לא טרח לספר לאמם שילדיה נמצאים ממש מעבר לפינה. "חשבתי שכל השנים הם היו באיראן. לא העליתי על דעתי שהם היו לידי", היא אומרת.
מישל מתארת בסרט את שנות הפנימייה הקשות. "טראומה", מסכים אנדרו. "זה היה כמו כלא עבורנו. זרקו אותנו שם. אבי מעולם לא הגיע לבקר אותנו. נאלצתי, בעל כורחי, להיות המבוגר האחראי. האח שמגונן על מישל".
במקביל נישא ריימונד לאישה אנגליה בשם אמנדה. אנדרו מספר שלהבדיל מאביו, אמו החורגת הגיעה לבקר אותם בפנימייה. כעבור כמה שנים החליט ריימונד שהוא רוצה לשוב לאיראן, וכך הועמסו הילדים שוב ונחתו בטהרן, עם אביהם ואמם החורגת. הימים היו ימי טרום המהפכה האיסלאמית והילדים נרשמו לבית ספר אמריקאי. המשפחה התגוררה בדירה מרווחת שהייתה שייכת להוריו של ריימונד, והוא עצמו עבד במפעל המשפחתי, שייצר צבעים לתעשייה. כשאנדרו סיים את לימודיו, הוא החל לעבוד במפעל עם אביו. "הוא אף פעם לא העניק למישל או לי חיבה ואהבה", אומר אנדרו. כשמישל סיימה את התיכון, היא קיבלה מלגת לימודים באוניברסיטה אמריקאית ועברה לארה"ב.
כשהאייתוללה חומייני עלה לשלטון ב-1979 הבינו בני המשפחה שעליהם להימלט מטהרן. אנדרו נסע לישראל והתגורר במשך כמה חודשים בקיבוץ חניתה. אחר כך עזב - וברא לעצמו חיים חדשים בקליפורניה. "פתחתי פרק חדש, רחוק מהכל".
גם ליליאן בראה פרק חדש. שנה וחצי אחרי שילדיה ובעלה נעלמו מחייה, היא הכירה את הנרי, גבר יהודי משכיל. "הסתדרנו נהדר, לא כמו היחסים שהיו לי עם ריימונד", היא אומרת. השניים התארסו, אבל ליליאן הייתה צריכה לקבל גט. ועד השומרים שוב נכנס לתמונה, איתר את ריימונד וערך טקס גירושים. "לא דיברתי איתו במעמד הגט".
לא רצית לדעת איפה נמצאים הילדים?
"אני כבר לא זוכרת. הרבה זמן חלף מאז. במקום מסוים השלמתי עם העובדה שהוא לקח את הילדים. רציתי לסגור את הדלת על הפרק של ריימונד. אבל התגעגעתי לילדים ובכיתי לא מעט".
חבר דמיוני
אחרי הגט נישאו ליליאן והנרי. היא ילדה את דני ואת איירה והרגישה, ולו במעט, שהם מפצים אותה על החלל שנפער בליבה עם האובדן של אנדרו ומישל. "גדלתי בשכונה יהודית מבוססת בצפון לונדון", מספר דני בן־משה, בנה של ליליאן ובמאי הסרט, שחי היום במלבורן, אוסטרליה. "תמיד ידענו, אחותי ואני, על אנדרו ועל מישל. כבר בגיל שנתיים אמא סיפרה לנו שיש לנו אח ואחות במקום אחר. היא חשבה שהם נמצאים באיראן. כל פעם שדיברו בחדשות על איראן, היא הייתה מזכירה אותם, דואגת לשלומם. לימים שאלתי את אמי מדוע סיפרה לנו בגיל כה מוקדם, והיא אמרה שלא רצתה שייוודע לנו מאנשים אחרים. היא גם רצתה שביום מן הימים, כשנתאחד איתם, נאהב אותם כמו אחים. לכל ילד יש חבר דמיוני. החבר הדמיוני שהיה לי בשנות ילדותי היה אנדרו".
בשנת 2000, כשליליאן והנרי עברו דירה, הם ביקשו מהשכנים בכתובת הישנה שיאספו עבורם דברי דואר. באחד הימים הגיעה ליליאן לבית שכנתה לשעבר, לאסוף את המכתבים. "אני זוכרת כל פרט ביום הזה. ישבתי במטבח של בטי, חברתי, והיא הושיטה לי חבילת מכתבים. על אחת המעטפות התנוסס לוגו של צבא הישועה, ארגון צדקה שמאתר קרובי משפחה. פתחתי את המעטפה וקפאתי על מקומי. 'שני ילדייך מחפשים אותך ואנו מנסים לאתר אותך כבר זמן מה', כך נכתב. התחלתי לצרוח ולבכות. לא האמנתי למראה עיניי".
ליליאן יצרה קשר טלפוני עם אנשי הארגון, שחיברו אותה למישל. שבועות ספורים לאחר מכן טסה מישל ללונדון, לפגוש את אמה, שאותה לא ראתה 50 שנה. "ביקשתי מאיירה, בתי הצעירה, לאסוף את מישל בנמל התעופה", מספרת ליליאן. "כשמישל יצאה החוצה, איירה זיהתה אותה מיד - הדמיון החיצוני ביניהן היה רב. כשמישל הגיעה לבית שלי, נפלנו זו בזרועות זו בבכי. לא היו שאלות - אלא קליק מיידי. ואז החלטתי לנסוע לארה"ב כדי לפגוש את אנדרו. להבדיל ממישל - הוא היה פגוע".
להבדיל מאחותו, אנדרו החליט לסגור את הדלת על עברו. "מישל חשה צורך למצוא את אמא והשקיעה בכך הרבה מאמצים. אני לא הסתכלתי אחורה. היו לי דברים חשובים יותר מאשר לחפש אותה", הוא אומר.
מה יכול להיות חשוב יותר מאשר לחפש את אמך?
“אני אענה לך בסיפור. כשפגשתי לראשונה את אמא שלי, שאלתי אותה שאלה אחת: 'האם הינקת אותי כשהייתי תינוק?' והיא אמרה שהיא לא זוכרת. איך אישה יכולה לשכוח אם היא היניקה את בנה? הרי כל אמא תדע את התשובה לשאלה הזאת עד יומה האחרון. והתשובה שלה ענתה על כל השאלות שלי".
המפגש ביניהם היה קר. "אני אפילו לא זוכר איפה נפגשנו. אני רק זוכר שלא חיבקתי או נישקתי אותה", אומר אנדרו. "היא סיפרה לי על היום שבו אבי לקח אותנו לפארק ולא השיב אותנו ואמרה כמה הוא אדם רע, אז אמרתי לה: 'אני לא רוצה להתעסק בעבר, בואי נתמקד בעתיד'. מאז אנחנו שומרים על קשר, בעיקר טלפוני. אין לי טינה כלפיה. היא הייתה צעירה ועשתה טעות. החיים קצרים מכדי לכעוס".
באופן אירוני, דווקא אנדרו קורא לליליאן בשם המפורש "אמא", בעוד מישל קוראת לה בשמה הפרטי. מדוע? אנדרו צוחק. "לי יש כבוד לשתי האמהות שלי - הביולוגית והחורגת, כך שאני קוראת לשתיהן 'אמא'".
ליליאן מסתפקת בזה. "לא מטריד אותי שמישל קוראת לי בשמי הפרטי, כי אני יודעת שהיא אוהבת אותי. אנדרו קורא לי 'אמא', אבל בקולו אין את אותה אהבה שיש למישל. הילדים של מישל קוראים לי סבתא. הילדים של אנדרו? אני לא בטוחה".
שיחה קשה
לתוך הוואקום שנוצר אחרי האיחוד בין ליליאן וילדיה נכנס דני בן-משה, בנה מנישואיה השניים של ליליאן, יוצר סרטים ומרצה באקדמיה, שעבר למלבורן אחרי שהכיר בישראל צעירה אוסטרלית ונישא לה. במלבורן החליט בן-משה לפתוח את תיבת הפנדורה של משפחתו. "אחרי שהכרתי את אחי ואחותי ונבנה בינינו אמון, עלה הרעיון של הסרט. זה קרה באחת החופשות המשותפות שלנו, כשמישל סיפרה לי על שנות החיפושים הארוכות. היא רצתה שהסיפור שלה ייתן תקווה לאנשים בסיטואציות דומות. אמרתי שאצלם את הסרט רק בתנאי שכל הנפשות הפועלות ישתתפו בו. כשפניתי לריימונד, הוא הסכים בלי בעיה. הוא לא חשב שהוא עשה משהו לא בסדר".בן-משה החל לגייס את התקציב. כשהגיש את הבקשה לקרן של ה-BBC, אמרו לו שאם היה מדובר בסרט עלילתי, הוא היה נדחה בנימוק שהתסריט לא ריאלי.
"כשצללתי לסיפור של ריימונד, נודעו לי פרטים רבים נוספים על המשפחה. זה לא מתרץ את האופן שבו ריימונד הוציא את שני הילדים מאמם, אבל אני מבין את הרקע למעשה. השיחה הראשונה בינינו הייתה קשה. פתאום ניצב מולי האדם שחיבל בחייה של אמי והוא היה כל כך לא סלחן. הוא אמר דברים מאוד לא יפים על אמי ועל סבתי, ובשלב מסוים איבדתי את הסבלנות וחציתי את הקו שבין יוצר סרטים לבנה של ליליאן, שמעורב בסיפור. חשבתי שהוא יהיה רגיש, אבל הוא נשאר האדם המתנשא שהוא היה גם כלפי אמי.
"הראיונות בוצעו בסקייפ כי הוא התגורר בטהרן. בראיון השני הוא התייצב מול המצלמה והניח את רגליו על הכיסא באדנות מתנשאת, אבל הצלחנו לתקשר בשיחה פתוחה במשך שלוש שעות. הוא לא שינה דבר בדרך החשיבה שלו. רק בסוף, כששאלתי אותו שאלה על אמי, הוא השפיל את מבטו. הוא לא התנצל, אבל גרמתי לו לחשוב על ההשלכות השליליות של המעשה שעשה, על אמא ועל ילדיו. בהשפלת המבט הוא הביע רגש מסוים, ולו קטן, של חרטה. בסוף הוא גם שאל אותי לשלומה של אמי. נראה לי שזו הייתה דרכו להתנצל".
היה פיתוי להפגיש בין ריימונד וליליאן?
“המפיקים ביקשו שזה יקרה, אבל סירבתי בכל תוקף. גם כך הייתי מודאג מהרגע שבו אמי תצפה בסרט ותראה את ריימונד בפעם הראשונה אחרי כל השנים".
לא היה קל לליליאן לצפות בסרט ולראות לראשונה, אחרי עשרות שנים, את האיש שהחריב את עולמה. "יושב לו על כיסא עם הרגליים למעלה, כאילו אלוהים יודע מי הוא", היא אומרת. "אבל לא חשתי עצב או כאב. גם כשהוא דיבר עליי לא יפה בסרט, הדברים שלו לא חדרו לתוכי".
הדברים כן חדרו לליבו של אנדרו, הבן הנטוש. הצפייה בסרט וגם הראיונות היו תרפויטיים עבורו. "מישהו היה צריך להוציא את האמת החוצה", הוא אומר. "הבנתי קצת יותר טוב את אמא שלי. היא עשתה טעות אחת, שליוותה אותה כל חייה. יש לי שני ילדים ואני מבין שפעם היה מסובך יותר לחפש ילדים שנלקחו ממך. אני גם מבין במקום מסוים את הרצון שלה להמשיך הלאה בחייה. היא הקימה משפחה חדשה ורצתה לברוא מציאות טובה יותר. אם הייתי בנעליה, הייתי עושה את אותו הדבר. לפחות עכשיו, אחרי כל השנים, יש לה יחסים עם כל ילדיה. אלוהים זיכה אותה במצווה".
בן-משה אומר שהסרט קירב בין בני המשפחה. "אמא שלי אמרה לי כמה פעמים במהלך הצילומים שהסרט שחרר אותה מהמשא שנשאה. המצלמה חייבה את כולם להתעמת עם שאלות קשות, בלי הנחות".
הקהל הגיב בחום. הסרט זכה בפסטיבל הסרטים היהודי באדלייד והוקרן בפני אולמות מלאים. לפני שבועות אחדים שודר בבריטניה וזכה לביקורות משבחות.
שידור הסרט בישראל חשוב לליליאן וגם לבן-משה. בנו הצעיר סיים לא מכבר שנת שירות בצה"ל. את ספר התנ"ך שקיבל בטקס ההשבעה העניק לסבתו ליליאן ביום הולדתה ה־80, עם הקדשה מרגשת.
בן-משה אומר שתגובות הצופים לסרט "נעות בין סימפטיה והערכה על האומץ של ליליאן להיחשף ועל העוצמה שהיא גילתה כל השנים בהתמודדות עם מה שקרה. יש ממש שיטפון של אהבה כלפיה. פסיכולוגים שצפו בסרט אמרו שליליאן התקשתה להתמודד עם האובדן של ילדיה בגלל שאמה איבדה את משפחתה בשואה והעבירה לה את תחושת האובדן והסבל. ליליאן סבלה מטראומה של דור שני".
רק אדם אחד לא זכה לצפות בסרט - ריימונד. הוא הלך לעולמו לפני חודשים אחדים, לפני שהספיק לראות את סיפור חייו על המסך. "אולי אם הוא היה צופה בסרט, הוא היה משלים עם המעשה שעשה", אומר אנדרו. "הוא נפטר בטהרן ונקבר שם. כשמלאו שלושים למותו, טסתי לישראל ונפגשתי עם האחים שלי, הבנים של ריימונד מנישואיו האחרים. אחד מהם, גדעון, רצה להעלות את הגופה מטהרן לקבורה בישראל. אמרתי לו שלא יעשה את זה. נדמה לי שהנוכחות שלו הספיקה לי בחייו".
לפנייה לכתב/ת 
