משפחת סלומון תבקש עונש מרבי למחבל: "סכינו מכה שוב ושוב ופוצעת את הלב"

חמישה חודשים לאחר הטבח בחלמיש של בני משפחת סלומון - האב יוסף, בתו חיה ובנו אלעד ז"ל - יתקיים הבוקר (ד') בבית המשפט הצבאי במחנה עופר שלב הטיעונים לעונש של המחבל, עומאר אל-עבד (19) מהכפר כובאר.

במהלך הדיון ישאו דברים דן לנדא, אביה של מיכל סלומון, שהצילה את ילדיה לאחר שהצליחה להימלט עמם לקומה השנייה. מיכל עצמה בחרה שלא להגיע לדיון. מצד המשפחה השכולה יתייצבו לדיון גם הבת, אורית מרכוס, וחן סלומון, רעייתו של הבן שמואל. בדברים שכתבו לקראת הדיון, אשר הגיעו לידי "ידיעות אחרונות", מספרים השלושה על הכאב שאיתו מתמודדת המשפחה מאז האסון - ומבקשים לגזור על המחבל את העונש המרבי. ארגון "אם תרצו" מלווה את בני המשפחה מאז ומסייע להם במאבק המשפטי.

"כך ישבה משפחת סלומון, חוגגים את בוא החיים החדשים והבית היה מלא אור. והאור והשמחה התמימה הציתו את חמתו של בן השטן. לבית פרץ הרוצח, נשמה שחורה מלאה תאוות רצח, ששה לקראת הרגע בו תוכל להרוג ולדרוס", כותב לנדא, אביה של מיכל. "מיכל סיפרה על פניו המחייכות של המרצח שראתה כשפרץ לבית. פנים שמחות המעידות שלא מדובר במאמין ההולך למלא חובה קשה, אלא בבעל יצרים הנחפז להשביע את תאוותו. הנבל מניף את הסכין, דוקר ודוקר ולא שבע מלשפוך את הדם. אלמלא עצר אותו הכדור מאקדחו של החייל ע', היינו עומדים היום מול עשרה קברים.

"בתי מיכל, שנקרע ממנה החצי השני של נשמתה, שאיבדה את אהובה ואלוף נעוריה, נותרה ללא החבר איתו חולקים את השמחות והתקוות, שיחד איתו מתחזקים כשקשה ומתעודדים בעת צרה, ללא תומך במטלות היום-יום של גידול המשפחה. נשארה עם קולות הכאב, עם התמונה הנוראה של אלעד אהובה נושם את נשימותיו האחרונות. עם הזיכרון של רגעים נוראים בהם לא ידעה אם סכין המרצח לא תשיג גם אותה ואת ילדיה. סכינו של המרצח לא נחה והיא מכה שוב ושוב ופוצעת את הלב - בשולחן הקידוש והחגים, וימי ההולדת, והיום הראשון של הילד בבית הספר, והביקור בגינה".

בדבריהם מספרים בני המשפחה על גבורתו של הבן אלעד ז"ל, שנאבק במחבל עד מוות. "אלעד גילה אומץ לב רב כשהסתער בידיים ריקות על המחבל החמוש בסכין ונלחם בו עד שהוכרע. בפעולה זו איפשר לאשתו מיכל להבריח מהחדר את ילדיה ועיכב את המחבל", כותב לנדא.

אורית מרכוס, שאיבדה את שני אחיה ואביה בפיגוע, מספרת: "במחי יד נכנס הרוצח לבית, דקר את חיה והיא ברחה החוצה, משם עבר לאמא, דקר אותה פצעים קשים ומשם המשיך לאבא. אמא ראתה את אבא נופל על הרצפה ואת אלעד נאבק במחבל, יימח שמו, שהמשיך לדקור את אבא ואלעד ללא רחם. מיכל, אשתו של אלעד, עלתה עם הילדים לקומה השנייה, וכך חייה שלה ושל הילדים ניצלו. באפיסת כוחותיה עלתה אמא לקומה השנייה מדממת ופצועה. חיה, שברחה החוצה, צעקה, והגיע השכן שירה במחבל וניטרל אותו. כך מנע ממנו להמשיך במסע הרצח שלו. חיה נפצעה קשה, לא שרדה ונפטרה.

"את כל האינפורמציה קיבלתי דרך החדשות וכך הבנתי שמשפחתי נרצחה. ביחד עם בעלי נסענו לבית החולים לשמוע על מצבה של אמא. כשהגענו אמא הייתה בניתוח חירום. כאשר התעוררה שאלה אותי 'מה עם אבא? מה עם אלעד וחיה?' - ואני הייתי צריכה לספר לה שכל הקרובים והאהובים שלה נרצחו. אמא פרצה בבכי קורע לב. מבית החולים יצאנו ללוויות של שלושה אנשים, חמש משפחות שנהרסו".

אורית מספרת גם על הקושי של בני המשפחה להתאושש: "הלילות קשים, מתעוררים באמצע הלילה והתמונות הקשות צפות ועולות, המחשבות לא פוסקות והסיוטים קשים. חנוכה, שהיה חג של שמחה וימי הולדת, הפך לחוויה קשה של חוסר, עצב גדול, בכי וכאב. אני מתקשה לשמוח ולחגוג, מתרחקת ונמנעת מחברים. כל אחד מאיתנו, שלא היינו בבית בזמן הרצח, מרגיש רגשות אשם על כך שלא היינו איתם, ואולי יכולנו לעזור. אחי הקטן שמואל יושב בבית, לא מסוגל לעבוד ומרגיש רגשות אשם על מה שקרה מכיוון שחגגו את הולדת בנו ועל כך שלא היה שם להציל אותם או לעזור. אינו מסוגל להמשיך בחייו. אני מבקשת לראות בו נפגע של פעולות איבה".

גם חן סלומון - רעייתו של הבן שמואל ואמו של התינוק שחגגו את לידתו באותו ערב שבת — מספרת על הסיוטים שלא מרפים: "אנחנו מפחדים להביא עוד ילדים לעולם האכזר הזה, זו חוויה שאנו חווים מהולדת בננו הבכור. לתחושה הכבדה הזו מתלווה התחושה שאותנו שכחו. אנחנו לבד במערכה, אין סיוע מהמדינה. זה כנראה לגיטימי לאבד אבא ושני אחים יום אחרי שנולד לך בנך הבכור, ואני, במקום לעצור לרגע כמו כל אישה שיולדת להחלים מהלידה, להתרגש מהאושר שנכנס למשפחה, או לתת לעצמי להתפרק — לא הייתה לי אפשרות. אני רק מנסה להיות חזקה בשביל בעלי, משפחתי ובשביל הילד שלי, כי אני יודעת שלא מגיע לתינוק שלי לשאת על כתפיו את כל הכאב הזה".