אלבום פנטסטי שנפתח בפנטזיה: "בחוף הים של עזה בלונים כחולים". תומר ישעיהו ממציא מין ישראל מדומיינת של פעם, בעברית נאיבית במכוון. "בגינה ציבורית תיירים מצטלמים. הציפורים של מחר מחכות בביצים", "מחירים זולים וריח תבלינים", "איזה יופי פרפרים לבנים" - אין בכל הטקסטים מילה אחת שלקוחה משנות האלפיים. המוזיקה רבת יופי, פולק־פופ סבנטיזי, מלודיות מזמינות, שירה רכה - שוחרי שלמה יידוב ודני מסנג ירגישו בבית - ותפאורה מוזיקלית בטעמים מובחנים של סוכריות: בוזוקי, פרפיסה, פנדר, חצוצרה. 'יום אחד', 'כביש הערבה' או 'זמן פריז' בעלי פוטנציאל להיטי, וככה זה זורם, עד 'הסוף' האינסטרומנטלי, כמו אזעקת האמת שלפתע יורדת על העמק, והשקט שאחרי הסערה באפילוג 'בית בגליל/ אהבנו הרבה'. חכם, יפה וייחודי מאוד.