שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האישה ששכנעה אותי לוותר על הציניות
    לורי שטטמאור הבטיחה לצלמת, פזית עוז, שהיא תגיע ליום הצילומים הנשי והמיוחד שהיא מארגנת כשהיא פתוחה לקבל את החוויה, ללא ציניות ולעג. זה לא היה קל, אבל כשהקסם התרחש, היא הרוויחה חברה

     

    הצצה לסטודיו של פזית עוז והמותג שלה BARE

    הצצה לסטודיו של פזית עוז והמותג שלה BARE

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    לורי, הפעם בלי ציניות, אני לוחשת לעצמי בעודי עולה במדרגות לדירת הגג התל-אביבית של הצלמת פזית עוז (38). הבטחתי לה שאגיע פתוחה לחוויה שאנחנו עתידות לעבור ביחד, ואני מתכוונת לעמוד במילתי. במובן מסוים, ציניות היא מפלטה של האישה קהת הרגש שאטמה את הלב שלה זה מכבר במאות בלוקים מחוספסים, עד ששום כאב, חד או עמום, לא הצליח לחדור מבעד לשכבת האיטום הכבדה - אבל גם שום רגש אחר לא שרד את כיפת הברזל. גילויי שמחה נעטפו באדישות, ההתרגשות הפכה למושג שזכרתי שהרגשתי פעם, בעבר, ואהבה? פחח, מה לי ולקשקוש הסכריני הזה?

     

    שנים רבות העברתי בתחושה הזאת – ששום דבר לא חודר אותי, לא עצב ולא שמחה, עד שדברים רבים מדי בחיי איבדו מהמשמעות שלהם. כן, אף גבר לא הצליח לשבור לי את הלב, אבל גם אף דמעה לא זלגה מעיניי. לא הצלחתי לחוש אמפתיה אותנטית כלפי הסובבים אותי, והאינטליגנציה הרגשית שלי, שבעבר הייתה אחת מהפיצ'רים הכי מוצלחים אצלי, הלכה והיטשטשה.

    הבטיחה לשתף פעולה ולהשאיר את הציניות בחוץ. לורי שטטמאור (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן) (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
    הבטיחה לשתף פעולה ולהשאיר את הציניות בחוץ. לורי שטטמאור(צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
     

    המזל שלי הוא שיום אחד, בגיל 30, נפלה הציניות העבה שעטפה לי את הלב והתנפצה לה כמו חומת ברלין, עד שלא נותר ממנה זכר חוץ מכמה ציורי גרפיטי שעדיין מתנוססים שם, כמו עדויות לכל מה שהרגשתי בשנות ה-20 לחיי, או יותר נכון – לכל מה שלא הצלחתי להרגיש. לכן, כשפזית הזמינה אותי אליה להתנסות ביום צילומים מיוחד של המותג שלה, Bare, ידעתי שהפעם אני מגיעה לחוויה משוחררת ממעוז הציניות הנוח, פתוחה לקבל את כל מה שהיא מבקשת להעניק לי.

     

    פזית, שמצלמת נשים בתאורת יום טבעית, הייתה מרוצה מאוד ממזג האוויר הקיצי שסידרו לנו בדצמבר. "הבאת בגדים להחלפה?" היא שאלה אותי, ואני הנהנתי והצגתי לפניה את המזוודה הקטנה שארזתי מבעוד מועד, שכללה חמש שמלות שונות ומייצגות שחשבתי להצטלם בהן. אני מתיישבת, והמאפרת ומעצבת השיער, אלה רן, מבטיחה לעשות אותי יפה ומתחילה מייד בעבודה. שעה ושתי כוסות קאווה מאוחר יותר, אלה עוזבת ומשאירה אותי ואת פזית לבדנו. זהו, עכשיו אנחנו מתחילות באמת. אבל מתחילות מה? מה אמור לקרות עכשיו?

     

    אני מזהירה את פזית שאני לא בדיוק בר רפאלי, ושדי מביך אותי לעשות פוזות למצלמה (להוציא תמונות סלפי שיכורות בשירותים של מועדון), אבל היא לא מתרגשת. "נשים שמגיעות אליי אינן דוגמניות", היא אומרת. "זאת גם הסיבה שאני לא עורכת מפגשים של 'שעה מצלמה והביתה'. כדי להרגיש בנוח ולהוציא את עצמך את צריכה להתחבר לצלמת שמולך, לנהל איתה שיחה. לייצר אינטימיות מסוימת. דוגמניות יודעות לעשות פוזות וזה בא להן מהר וטבעי, אבל נשים אחרות זקוקות לזמן רב יותר. והרי בשעה הראשונה את גם ככה נבוכה והכול קטסטרופה, אבל עצם זה שאת יודעת שיש לך כמה זמן שאת רוצה - אוטומטית מרגיע".

    "עצם זה שאת יודעת שיש לך כמה זמן שאת צריכה, אוטומטית מרגיע" (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן) (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
    "עצם זה שאת יודעת שיש לך כמה זמן שאת צריכה, אוטומטית מרגיע"(צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
     

    פזית מבטיחה שהיא לא תביים אותי בצורה קיצונית מדי, ושהסשן שמצפה לנו ביחד יתרכז בשיחה. "מה שקורה כאן זה סוג של טיפול", היא אומרת. "את באה ליום של לדאוג לעצמך, והתמונות הן הבונוס. אבל השיחה שלנו? כל מה שאת הולכת לשחרר פה? זה מה שהכי חשוב לי להעביר, וזה שווה בשבילי הכול. לכן ביקשתי ממך שתבואי פתוחה ותנסי לחוות". אני שוב מבטיחה להשאיר את ליידי ציניות מחוץ למסיבה, ומתחילה בתהליך ההתמסרות למצלמה ולקולה המרגיע של פזית. "אני הולכת לשוחח איתך על החיים שלך. על רגעים שמחים ורגעים פחות שמחים, על חיי האהבה שלך בהווה ועל חיי האהבה שלך בעבר", היא אומרת. "אנחנו נדבר, וכל הזמן הזה אני אצלם אותך ללא הפסקה".

     

    מבלי להוריד יד מהמצלמה

    אני נעמדת ליד וילון התחרה הלבן שניצב בכניסה לסטודיו, ופזית מתחילה לראיין אותי: "מה את אוהבת לעשות?", "מה את עושה ביום-יום שלך?", "מה גורם לך להיות מאושרת?", "איזו מין בת זוג את?". בתור עיתונאית שרגילה לשאול את השאלות הללו בעצמה, אני מודה שהיה לי מוזר לתפוס פתאום את כיסא המרואיינת, אבל אני עונה לכל שאלה שלה ומשתדלת להיראות טוב תוך כדי, בכל זאת – היא מצלמת אותי.

    עוד קאווה לחימום העניינים. לורי שטטמאור (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן) (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
    עוד קאווה לחימום העניינים. לורי שטטמאור(צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
     

    אני מספרת לה על ההוא שבגד, על זה שאוהב, על מתי הרגשתי טוב עם עצמי ועל מתי שנאתי להביט במראה. הדקות עוברות, המחסומים נופלים, והשיחה בינינו הולכת ומעמיקה, וכל זה בזמן שהיא מקשיבה, מחווה את דעתה, מספרת לי את קורותיה שלה ולא מורידה את ידה מהמצלמה. קליק ועוד קליק ועוד קליק, והנה אנחנו כבר באאוטפיט השלישי שלי, והתמונות? הן רק הולכות ומשתפרות, ונדמה לי שפזית מרוצה.

     

    זאת לא הפעם הראשונה שצלמת מקצועית מצלמת אותי, אבל זאת בהחלט לא חוויה שאני מכירה. הקבלה של פזית והצחוק המשוחרר שלה מדביקים אותי מיד. אני גם שמה לב שכמו בחיזור בין שני אוהבים, ככל שאני נפתחת אליה, כך גם היא נפתחת בפניי בחזרה. תוך כדי שיחה אני מגלה שחייה של פזית מורכבים בהרבה מחיי שלי. אביה החורג נהרג בפיגוע, ואילו אביה הביולוגי נפטר מסרטן.

     

    למעשה, המחלה של אביה היא שעודדה אותה לקנות מצלמה ולהתחיל לצלם. "כילדה עסקתי באומנות גרפית ופלסטית, ובקולג' למדתי עיצוב מוצר. אבל עד שאבי חלה לא התעסקתי בכלל בצילום. ואז הוא סיפר לי על המחלה, והרגשתי שאני רוצה לתעד הכול", היא משתפת. "אבא שלי, שבשנים שקדמו למחלה התגורר בארצות הברית, תמיד היה אומר לי את צמד המילים: 'יום אחד'. 'יום אחד אני אחזור לארץ', 'יום אחד נבלה ביחד בישראל', ואז פתאום הבנתי שאין דבר כזה 'יום אחד', כי יום אחד אתה מקבל גידול בראש ואין יותר זמן ואפשרויות לכלום".

     

    לכן החלטת שאת מתעדת את הזמן שנותר לכם ביחד?

    "כן. היה לי ברור שזה הסוף, אז הייתי יושבת איתו ומצלמת את הידיים שלנו, שרה לו וכל מיני כאלה".

    "פזית לא הורידה את ידה מהמצלמה" (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן) (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
    "פזית לא הורידה את ידה מהמצלמה"(צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
     

    התחביב החדש הצטרף לאהבות ישנות שלה, שכללו לימודי גישור, חדשנות עסקית ואפילו NLP. "לפני שנתיים אמרתי לעצמי שאני רוצה לשלב את כל האהבות שלי לכדי משהו אחד שיאפשר לי להביא את הייחודיות שלי לתוכו. ככה נולד המותג הזה, Bare, שכשמו כן הוא – מעודד אותך להיות נקייה, חשופה ואמיתית".

     

    כשאני שואלת אותה מדוע בחרה להתמקד בצילומי נשים, היא משיבה שהיא חושבת שיש בנשים משהו מאוד עצור ומוחזק, שלא תמיד מאפשר להן להשתחרר. "חוץ מזה", היא מוסיפה, "אני מאוד מתחברת לנשים. אני חושבת שבשנים האחרונות, וזה משהו שהקהילות הווירטואליות עשו, נשים חזרו להתקרב ולהיות אחת עם השנייה.

     

    "הרי כולנו גדלנו על משפטים כמו 'אישה לאישה זאבה', או שאישה מקנאה באישה אחרת, ולאחרונה זה התהפך לגמרי. לימדו אותנו להיזהר מנשים אחרות, להסתכל עליהן כעל מתחרות, לפחד שהן יגנבו לנו את הגבר. אבל בַאמת שלנו אנחנו לא כאלה, והקהילות החדשות ותחושת השייכות של הנשים זו אל זו מוכיחות את זה".

     

    זאת הפטריארכיה סכסכה בינינו, אני אומרת, והיא פורצת בצחוק גדול ומשוחרר. "לא רק. גם נשים עשו זאת לעצמן", היא עונה. "למה אני לא יכולה פשוט להיות מוקפת בנשים ובחברות שיאהבו אותי ושיפרגנו לי, ושאני אפרגן להן ואני אכניס אותן הביתה למשפחה שלי, ושהכול יהיה בסדר? יותר מדי שנים הכנסנו את עצמנו ללופ כזה של קנאה וצרות עין, וזה פשוט לא נכון. ובגלל שהבנתי שאין דבר כזה 'יום אחד', ויש רק כאן ועכשיו, החלטתי שאני בונה את היום המיוחד הזה. הרי מתישהו בעתיד את תתחרטי שלא תיעדת את הרגעים האלה.

     

    "נכון שכשאת מסתכלת על תמונות מפעם, את אומרת לעצמך 'מה רציתי מעצמי?! איזה פצצה הייתי'? אז אני רוצה שנשים יתעדו את הכאן ועכשיו שלהן. שהן ייתנו לעצמן לרגע את המקום הזה לחוות ולנשום, להסתכל על עצמן ולאהוב את מה שהן רואות". מה שנקרא 'העצמה נשית'? אני שואלת, ופזית שוב מתפקעת מצחוק. "בואי, מה זה אומר בכלל 'העצמה נשית'? מישהי יודעת בכלל? מה, שאת לא נשית מספיק? שאני צריכה להדגיש את הנשיות שלך? לצלם את העוצמה שלך - אני מקבלת, אבל אני לא מעצימה אותך".

    "אני מצלמת את העוצמה שלך. אני לא מעצימה אותך" (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן) (צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
    "אני מצלמת את העוצמה שלך. אני לא מעצימה אותך"(צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן)
     

    אבל את כן מצלמת נשים ברגעים שבריריים.

    "נכון, אבל רגעים שברירים מגיעים בכל הצורות, גם ברגעי שמחה ואושר וגם ברגעי משבר. אני כן חושבת שזאת עוצמה לבכות מול מישהי זרה, ונשים בוכות בפניי. באות אליי נשים בשיא האושר שלהן, כשהן בהריון, חוגגות יומולדת, שנייה לפני חתונה, ועם זאת גם ברגעי קושי, אחרי ניתוח ואחרי הקרנות, נשים שעברו גירושים ונשים שחוו פרידות. כל אחת והסיפור שלה. המטרה שלי היא לתת לזה מקום. הרי את לא תמיד יכולה לדבר על הדברים הללו עם הקרובים אלייך. דווקא העובדה שאני זרה מאפשרת לנשים רבות לשחרר. פה, בסטודיו שלי, אין בושה ואין שיפוטיות, ומה שקרה קרה כי הוא חלק ממך".

     

    מה למדת משנה וחצי של צילום נשים?

    "למדתי שכל אחת אחרת לגמרי, וכל דינמיקה היא אחרת. למדתי שצריך מאוד לאפשר. לתת לשיח להתפתח לכיוון שלו מבלי לנתב את זה, כי הרבה פעמים כשאת מנסה לנתב, זה מגיע למקום מאולץ".

     

    כל מי שאת מצלמת נהיית חברה שלך בסוף?

    "אני חושבת שכן. מי שרוצה, כמובן, אבל כן".

     

    כי אני מרגישה מאוד קרובה אלייך עכשיו, וזה לא משהו שחוויתי בימי צילום אחרים. ייתכן שהגעתי אליהם צינית מדי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן
    לורי שטטמאור. מתוך הצילומים של פזית
    צילום: פזית עוז, איפור ושיער: אלה רן
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים