הפליטים של אונרע

לישראל הייתה הזדמנות מצוינת לחשוף את מכונת התעמולה של משפחת תמימי. זה לא קרה. עאהד תמימי הפסידה בקרב מול חיילי צה"ל. היא הייתה התוקפנית. הם היו המרוסנים. אבל תמימי מנצחת במלחמה. ככל שנמשכים הימים שעאהד עצורה, היא הופכת לגיבורה עולמית.

זכותם להתנגד לכיבוש, אומרים תומכי המשפחה. אבל המאבק של המשפחה איננו נגד הכיבוש, אלא נגד ישראל. "ישראל היא התנחלות אחת גדולה", הכריז באסם תמימי, האב, שמפיץ עם אשתו, נרימן, תעמולה אנטישמית ותומכת טרור. אפשר להניח שהיה מצביע בעד החלטת מרכז הליכוד מתחילת השבוע. גם הוא בעד מדינה אחת.

לא ברור אם המעצר המתמשך מוצדק. ברור שהוא לא חכם. בעשרת הימים האחרונים הופכת עאהד לקדושה מעונה. ההצלחה שלה בעשור האחרון הופכת להערת שוליים מול קמפיין ההזדהות הגלובלי שהיא זוכה לו עתה. היה אפשר לעצור אותה לכמה שעות. לא יותר. הנזק שהיא גורמת לישראל כשהיא עצורה חמור עשרת מונים מהנזק שהיא גורמת מחוץ לכלא.

חיילי צה"ל לומדים להיות מאופקים. בדרך כלל הם מצליחים. אבל מה שרוב חיילי צה"ל יודעים, אלה שמעליהם מתקשים להבין. המעצר הממושך הזה פוגע בישראל. הוא נראה כמו נקמנות. הוא בלתי מידתי. הוא משמש את התעמולה של שונאי ישראל. הוא מחזק את העלילה שישראל מתעללת בילדים. במקום מעצר הייתה ישראל צריכה להציג את העובדות על מכונת התעמולה של משפחת תמימי. אבל במקום לפגוע בה, סיפקה ישראל דלק משובח לאותה מכונה. צריך לקוות שמישהו שם למעלה יתפכח ויעצור את האיוולת.

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, רוצה להפסיק את המימון לאונר"א. השגרירה באו"ם ניקי היילי שיגרה השבוע אזהרה ברוח זו. סוף־סוף רעיון מצוין. בעשורים האחרונים טיפלה נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) ב־65 מיליון בני אדם. הם כבר לא פליטים. בתוך שנה עד חמש שנים "הפליטות" מסתיימת. אונר"א עושה את ההפך. היא מנציחה את הבעיה. היא מטפחת בקרב מטופליה את האשליה של "זכות שיבה", למרות שאין זכות כזאת במשפט העמים. אף אחד מעשרות מיליוני הפליטים לא קיבל "זכות שיבה".

ארה"ב היא התורמת הגדולה ביותר הן לנציבות והן לאונר"א. כמיליארד וחצי דולר לנציבות, שמטפלת ב־17 מיליון פליטים, ו־368 מיליון דולר לאונר"א, שמטפלת ב־5.2 מיליון פליטים. לפי מחקר שפורסם על ידי המכון ע"ש אבא אבן במרכז הבינתחומי, פליט בטיפול אונר"א מקבל תקציב שנתי גדול פי ארבעה (246 דולר) מפליט בטיפול הנציבות (58 דולר). אבסורד.

כדי להבין את גודל האבסורד, בשבוע שעבר פורסמו ממצאי מפקד תושבים של פלסטינים בלבנון. מתברר, סורפרייז־סורפרייז, שבלבנון יש 174,422 פלסטינים בלבד. לפי אונר"א, לעומת זאת, מספר הפליטים עומד על 449,957. כלומר, 275,535 "פליטים" שרשומים באונר"א כלל לא קיימים. זה לא מפריע לאונר"א לקבל, מדי שנה, תקציב עבור מספר כמעט משולש. זה לא חדש. בדצמבר 2010 כבר מצא מחקר שערכה האוניברסיטה האמריקאית בביירות, כי בעוד לפי אונר"א היו 425 אלף פליטים רשומים, בפועל היו 260־280 אלף בלבד. היו עוד ממצאים עגומים. מקצועות חסומים, איסורים משונים, 56% אבטלה, ורק 6% בעלי השכלה גבוהה. אפרטהייד לכל דבר ועניין.

עברו שבע שנים. מספר הפליטים צונח, לא באונר"א שממשיכה לנפח. ראש ממשלת לבנון, סעיד אל־חרירי, שיזם את המפקד המעודכן, הודה ש"הפלסטינים סובלים". הם היו ונותרו משוללי זכויות, כדי שלא יעלה על דעתם, חלילה, שהם רשאים לסיים את תפקיד הקורבן שהעולם הערבי הועיד להם. (אגב, הנוצרים דווקא זכו לאזרחות. גם מתי המעט השיעים.) ובהתאם למסורת, חרירי לא מציע לפלסטינים שיקום או קץ לאפליה. הוא הבהיר ששום דבר לא ישתנה, רק טרח למכור להם שוב את אותה פנטזיה, שמנהיגי ערב מוכרים להם כל השנים: "זכות השיבה".   

את אונר"א צריך לפרק, בהדרגה וברגישות, ואת הטיפול בפליטים צריך להעביר לנציבות. נשיא ארה"ב לא יצליח לקדם כנראה שום יוזמת שלום חדשה. אבל יש לו הזדמנות היסטורית להתחיל בריפוי הפצע הפתוח של "הפליטים הפלסטינים". צריך לעשות את זה לא כדי לפגוע במטופלים של אונר"א. להפך. צריך לעשות את זה כדי להציל אותם מגורל דומה לזה של הוריהם.

ועוד משהו. האיום בהפסקת הסיוע לפלסטינים לא רשום על שמו של טראמפ. זה כבר קרה בעקבות הסירוב הפלסטיני בקיץ 2000, בוועידת קמפ דיוויד. ראש ממשלת ישראל באותם ימים, אהוד ברק, שבר לא טאבו אחד אלא שניים. הוא הציע לפלסטינים גם מדינה וגם את חלוקת ירושלים, עם חלוקת ריבונות על הר הבית. זה לא עזר. הפלסטינים סירבו. נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, החריף את הטון ואיים על ערפאת, "היחסים בינינו נגמרו. הקונגרס יצביע על הפסקת הסיוע ונתייחס אליכם כאל ארגון טרור". ערפאת לא התרשם. לא רק שהסיוע נמשך, אלא שהאינתיפאדה השנייה והרצחנית יצאה לדרך. בהמשך הייתה עוד הצעת שלום, דרמטית יותר, של קלינטון עצמו. הפלסטינים שוב אמרו לא והאמריקאים המשיכו לשלם.  

האיום של קלינטון מופיע ביומן שניהל סאיב עריקאת, שהגיע לימים לארכיון של יוסי ביילין. "תוגת השמאל" של אבי שילון מתבסס, בין השאר, על אותו ארכיון. הספר המרתק ראוי לדיון נפרד. לענייננו, צריך לזכור שאולי, רק אולי, לוּ קלינטון היה מממש את האיום, ההיסטוריה הייתה קצת שונה. אפשר להניח שערפאת היה מוכן, בכל מקרה, להקריב את בני עמו על מזבח הסרבנות. הרי זו תמצית הטרגדיה הפלסטינית. אבל זה היה קורה, לפחות, ללא סיוע אמריקאי. כך שטראמפ לא מחדש כלום. קלינטון איים ולא קיים. ושלום לא בא. אולי, מי יודע, אם טראמפ לא רק יאיים, אלא גם יקיים, התוצאה תהיה שונה.

שר החינוך יזם תוכנית לעידוד המוטיבציה לגיוס, שתכלול ביקור של קציני צה"ל בבתי ספר. קבוצה של מנהלים כבר פתחה במחאה. חלקם מזוהים עם ארגוני שמאל קיצוני. אחד מהם, נתי שטרן, מנהל תיכון עירוני ד' בתל־אביב, אמר שגם את אנשי שוברים שתיקה הוא לא מכניס לבית הספר. יפה מצידו. ההשוואה בין קציני צה"ל לפעילי שוברים שתיקה היא חרפה. וכי כל עמדה זקוקה ל"איזון"? אולי גם ניצול שואה עם מכחיש שואה? את אנשי שוברים שתיקה לא צריך להכניס לבתי ספר בדיוק כפי שלא מכניסים את פעילי להב"ה. העניין הוא שבקיץ האחרון שטרן עצמו היה בין קוראי העדויות של הארגון, באירוע פומבי, תחת הכותרת "מראה שחורה". הוא לא צריך להכניס אף אחד לבית הספר. הוא כבר בפנים