המדינה פיטרה עובדת – בית הדין החזיר אותה

העסקתה הסתיימה אחרי 11 שנים ביחידה שטיפלה במפוני ההתנתקות. השופטת קבעה שהמדינה לא התאמצה מספיק למצוא לה משרה הולמת

עו"ד שי אבניפורסם: 09.01.18 , 18:10

בית הדין לעבודה בתל אביב הורה לאחרונה למדינה להשיב לשורותיה עובדת שפוטרה לאחר סגירת היחידה שבה הועסקה. השופטת נטע רות התרשמה שהמדינה לא התאמצה מספיק כדי למצוא לתובעת משרה חלופית, וכי המשרות שהוצעו לה עמדו בניגוד לנהלים פנימיים ולא תאמו את מצבה הבריאותי.

ב-2005 החלה התובעת לעבוד ב"מנהלת תנופה" - היחידה שהוקמה לצורך טיפול במפוני עזה וצפון השומרון לאחר ההתנתקות. הסכם העבודה שלה חודש מדי שנה עד 2015. באותה שנה הוחלט שעובדי היחידה יפוטרו על רקע כוונת הממשלה לסגור את היחידה. העובדים נקטו צעדים למניעת הפיטורים, שבסופם סוכם שהם יוכלו לבחור אם להתפטר ולקבל מענק פרישה, או "להתנייד" למשרה אחרת בשירות המדינה.

תביעה

משרד החקלאות יפצה עובדת על הליך משמעתי לקוי

עו"ד בוריס פרלמן

גזברית מוערכת פנתה לביהמ"ש לאחר שלא ניתנה לה הזדמנות להתגונן בפני טענות שהועלו כנגדה בהליך משמעתי. נקבע שהיא תפוצה ב-10,000 שקל

משרד החקלאות יפצה עובדת על הליך משמעתי לקוי

כמו כן סוכם שהמדינה תהא רשאית לפטר עובד שסירב לשתי הצעות עבודה ולא נמצאה לו משרה חלופית. ואכן, התובעת לא נענתה לאף אחת מהמשרות שהוצעו לה וקיבלה הודעת פיטורים. בתביעה שהיא הגישה נגד המדינה באוגוסט 2016 היא טענה שהמשרות לא תאמו להוראות "תקנון שירות המדינה" (תקשי"ר), משום שלא תאמו את ניסיונה המקצועי והשכר שקיבלה קודם לכן.

היא הוסיפה שחלק מהמשרות הוצעו לה תוך התעלמות מהעובדה שבאותה התקופה היא הייתה בעיצומם של טיפולי פוריות, וכן ממצבה הבריאותי כחולת סרטן לשעבר. היא ציינה שניסתה להשתלב בשירות הווטרינרי של משרד החקלאות, אך לא יכלה להמשיך בה מאחר שקיבלה תגובה אלרגית קשה. לפיכך היא ביקשה מבית הדין למנוע את פיטוריה ולהורות למדינה לחפש עבורה משרה אחרת.

בתגובה טענה המדינה שעשתה את מרב המאמצים כדי למצוא לתובעת משרה הולמת, אולם היא סירבה להצעות ולא הותירה לה אפשרות אחרת מלבד פיטורים. בנוסף, התובעת לא נחשבת עובדת מדינה "רגילה" לנוכח הסכם העבודה שעליו היא חתומה, ומשכך הוראות התקשי"ר לא חלות בעניינה, כך שניתן היה להציע לה גם משרות שלא תאמו שכרה ואת כישוריה.

אי סדר והתנכרות

אולם השופטת נטע רות קבעה שהתובעת נחשבת לעובדת מדינה אף שחתמה על חוזה "מיוחד". היא בחנה אם המשרות שהוצעו לה תאמו את הוראות התקשי"ר – כלומר אם הן תאמו לניסיונה, כישוריה ודרגת השכר שלה – ולפי העדויות היא התרשמה שברוב המקרים התובעת סירבה בצדק למשרות שהוצעו לה.

כך למשל, אחת המשרות יועדה מלכתחילה לעובד אחר, אחרת כללה אפשרות של "הקפצות" בסופי שבוע (התובעת שומרת שבת), ומשרה נוספת דרשה עבודה פיזית שלא התאימה למצבה של התובעת, שהייתה צפויה לעבור טיפולי פוריות.

"הגורם המרכזי שהוביל לכך שהתובעת לא נוידה לתפקיד הולם אחר רובץ בעיקרו לפתחה של המדינה", כתבה השופטת רות, והוסיפה כי מאמציה לשבץ את התובעת בתפקיד מתאים הם בגדר "'איים בודדים של סדר' בתוך הליך שהתאפיין בעיקרו באי סדר והתנכרות להוראות התקשי"ר".

בסופו של דבר ביטלה השופטת את פיטורי התובעת, והורתה למדינה לחפש עבורה משרה שתתאים למתווה שסוכם עם עובדי יחידת "תנופה", ותהלום את מדרגת השכר והכישורים שלה. המדינה חויבה בהוצאות משפט בסך 15 אלף שקל.