שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כאן זה לא אירופה: יצחק לאור במתקפה על התשוקה הישראלית למערב
    מה בין חנוך לוין ואורי זוהר ולמה עמוס עוז נמנע מלכתוב על התנגדותו לבן גוריון? לא מעט אבחנות מבריקות כלולות בקובץ המסות של יצחק לאור, אבל הצורך שלו לגנות את המשיכה הישראלית למערב לא ברור כלל

    קובץ המסות "צד מערב" של יצחק לאור מכיל כמה וכמה תובנות מאלפות. מרהיבה, למשל, הטענה שחלק מגדולתו של אורי זוהר הבמאי טמון בעובדה שסרטיו מדגישים את העליבות הישראלית (מועדון הלילה העלוב ב"מציצים" או מגרש הכדורסל הפרובינציאלי ב"עיניים גדולות", למשל). קולנוע ישראלי מעניין ועצמאי, כמו של זוהר, טוען לאור, הוא זה שמכריז על עצמו מראש "כאן לא אמריקה", כאן לא הוליוווד. עוד באותה מסה ("בין הזין של אלטמן הקטן לתחת של שְוַרְציסְקָה") – הטובה בקובץ, לטעמי – עורך לאור השוואה מרתקת בין אורי זוהר לחנוך לוין. הן לוין והן זוהר הדגישו – לא הכחישו – את הפער בין הישראליות למערב; אבל אצל זוהר המאבקים הם אדיפליים (כמו העימות בין גוטה למציל אהרונצ'יק ב"מציצים"), ואילו אצל לוין המאבק המרכזי הוא פְּרֶה-אדיפלי - בין התינוק לאם, בין הגבר לאישה הדומיננטית.

     

     

    מאלפת גם ההערה במסה על "סיפור על אהבה וחושך" ("תעמולה, נרקיסיזם והמערב") – המסה החלשה בקובץ, כי השנאה מקלקלת בה את השורה, ולאור יורה בה בכל כלי נשק חלוד שבנמצא ולבסוף בידיים ובציפורניים, רק על מנת לחבוט בסופר – שעוז נמנע מלציין בספר את פעילותו הפוליטית בצעירותו. פעילות שכללה התנגדות לבן-גוריון (אך כן מזכיר את פגישותיו עם בן גוריון), על שום משיכתו של עוז לסמכותי, למרכזי, לקאנוני – ובן-גוריון הרי היה כל זה. מעניינת מאוד גם האבחנה, במסה על דויד אבידן, שכל עוד המגלומניה והמאצ'ואיזם בשירתו של אבידן היו התנפחות מודעת לעצמה של מישהו שיודע עד כמה הוא שברירי - הייתה שירתו חזקה. כשהתנתקה מתודעת החולשה והשבריריות, ונותרה עם "הגברוּת העולָה" בלבד, היא הפכה לריקה ומשמימה.

     

    לאור. הבעייתיות בהתנגדות למודרניזציה, לאינדיבידואליזם, ליכולת של היחיד לקבוע את טיב היחס שלו לזהות שלתוכה נולד
    לאור. הבעייתיות בהתנגדות למודרניזציה, לאינדיבידואליזם, ליכולת של היחיד לקבוע את טיב היחס שלו לזהות שלתוכה נולד

    ובכל זאת יש לי הסתייגות עקרוניות מהטקסטים של לאור, והיא נוגעת לתזה הראשית של הקובץ. לאור מתקיף את התשוקה הישראלית למערב, את ההזדהות הישראלית עם המערב, ואת הסופרים והמשוררים שמבטאים אותן ללא ביקורתיות. גיבורו הוא חנוך לוין שהבין, כאמור, את המצב הישראלי כמצב של "עבד" לעומת המערב האדון (אדונית, למעשה). אני מתקשה להבין את התלונה - את הפגם המוסרי שמוצא לאור בתשוקה הישראלית הזו למערביות. נתחיל מזה שחלק מההזדהות הישראלית עם המערב היא קנאה פשוטה ברווחה החומרית של מדינות המערב (אצל לוין, אגב, התשוקה למערב עברה ארוטיזציה לתשוקה לאישה המערבית העשירה, ובמובן זה היא זהה ממש לתשוקה לורדה'לה, נניח, מהמחזה "נעורי ורדה'לה", שנובעת גם היא מעושרה) - ומה יש להלין על כך? אבל מעבר לקנאה הפשוטה הזו, חלק ניכר מהתשוקה למערב היא תשוקה למדינה עם מסורת דמוקרטית ארוכה, עם מסורת ארוכה של שלטון-חוק; תשוקה לחברה שנחלצה מהמסגרות השבטיות, הדתיות, הקמאיות, ומאפשרת לאזרחיה אורח חיים חילוני ואינדיבידואליסטי. "המערב" הוא בפשטות מילה נרדפת לחברות ליברליות. לו היה לאור אינטלקטואל אנטי-ליברלי, כלומר לו היה יוצא כאן באופן ישיר נגד הליברליזם המערבי כשלעצמו – ולא נגד התשוקה הישראלית למערב - הרי שניתן היה לכלול את ספרו במסורת ריאקציונרית מכובדת. אבל לאור אינו עוסק בביקורת המערב, אלא מגנה את הכמיהה למערב בתרבות הישראלית – ולא ברורה לי ההצדקה לגינוי הזה.

     

    עם הדברים האלה, האמת היא, שבאופן לא ישיר ולא גלוי ואולי לא תמיד מודע, לאור הוא אכן מתנגד של הליברליזם המערבי כשלעצמו. ללאור יש משיכה גדולה

     לשבט, לקולקטיב, לקבוצה, למערכתיות, לקהילתנות. לכן הוא מסמפט את פוליטיקת הזהויות של ערספואטיקה ("שלומי חתוכה – לטעמי, המשורר המצוין לא רק בחבורה זו"); לכן הוא מקהה את שיניו של דויד אבידן שחשב בערוב ימיו שמשורר יכול למרוד בערכאות ובכללים ("טובי המשוררים יכולים למאוס בשלב מסוים בצורך לציית, אחרי קריירה ממושכת, שבה הם משתכנעים כי הם אלה שקבעו לעצמם את הכללים, אבל אז, בדרך כלל, הם חדלים לכתוב שירה"); כמו שבקובץ מסות קודם שלו, לאור טען שדן מירון שגה כשחשב שיוכל לחמוק מהשיח התאורטי ולהיות מבקר אינדיבידואליסטי, כי מ"השיח" אין מפלט - כך, באופן כמעט אבסורדי, תפיסת העולם של לאור היא למעשה בבואה של תפיסת העולם הלאומית. גם אצלו הזהות הלאומית היא גורל שיש להיכנע לו (בתנאי שזו הזהות הקולקטיבית של היהודי כ"אחר" מדוכא), כפי שיש להיכנע לזהות השבטית - "מזרחית", "אשכנזית".

     

    חשוב לי להבהיר: לו היה לאור מסתפק בהצבעה על המתח בין המערב לישראליות, על הצורך בהעשרת הזהות היהודית והישראלית שלנו (והוא עושה זאת בעצם העיסוק הרציני שלו במסות האלו בתרבות הישראלית) – אני איתו. אבל כשהוא מתנגד בעצם למודרניזציה, לאינדיבידואליזם, ליכולת של היחיד לקבוע את טיב היחס שלו לזהות שלתוכה הוא נולד (כל המרכיבים שמתגלמים במונח "מערב") – הוא מאבד אותי.

     

    "צד מערב", יצחק לאור, אפיק, 227 עמודים

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כאן זה לא אירופה: יצחק לאור במתקפה על התשוקה הישראלית למערב"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים