שתף קטע נבחר
הוסף כתבה
הכי מטוקבקות

    כך מבוצע תהליך אמיתי בקבוצת ספורט

    הדרך שעשתה קבוצת הפוטבול האמריקאית ג'קסונוויל ג'גוארס בשנים האחרונות – מהתחתית ועד לגמר ה־AFC כיום – שאבה רבות ממודל שמונת השלבים של ג'ון קוטר להובלת שינוי ארגוני. התהליך הזה יכול להאיר באור מעניין את הבינוניות בספורט הישראלי

    ביום ראשון הקרוב ייערכו משחקי הגמר של ה-AFC וה-NFC (ליגת הפוטבול האמריקאית מחולקת לשני Conferences) לקביעת המשתתפות בסופרבול וכמובן, לקביעת פרט שולי יותר - אליפות כל אחת מה-Conferences. לגמר ה-NFC עלו המינסוטה ויקינגס (גילוי נאות- הקבוצה שאני אוהד) ופילדלפיה איגלס. לגמר ה-AFC עלו הפטריוטס של טום בריידי וידידנו (באמת, לא בציניות. הוא אחד מחובבי ציון המיוחדים והחשובים שיש לנו מעבר לאוקיינוס) רוברט קראפט וג'קסונוויל ג'גוארס.

     

    כמו בכל פעם מחדש, חצאי הגמר סיפקו דרמות וסיפורים, כמו שרק הספורט האמריקאי יודע לספק, כולל דרמה של השנייה האחרונה במשחק הניצחון של מינסוטה על אטלנטה שכבר זכה להיכנס לפנתיאון המיתוסים של הספורט האמריקאי כ- Minneapolis Miracle. למה תמיד יש סיפורים כאלה מדהימים בספורט האמריקאי? זו סוגעיה שמצריכה טור בפני עצמו או אפילו מחקר סוציולוגי-אתנוגראפי, שאני משוכנע יאיר באור מעניין את בינוניות הספורט הישראלי. אני מבקש להתייחס דווקא לנושא אחר, שבעיני הוא משמעותי ויכול לעזור לכמה קבוצות שכרגע מדשדשות את עצמן לדעת.

     

    מרסל דריוס חוגג (צילום: AP) (צילום: AP)
    מרסל דריוס חוגג(צילום: AP)

     

    בחזרה לפוטבול האמריקאי. שלוש מארבע הקבוצות שעלו לגמרים לא זכו אף פעם בתואר וזה כשלעצמו סיפור מרגש, שגם אליו לא אתייחס כי הקבוצה שכן זכתה (עם נס משלה בסופרבול של שנה שעברה) היא מועמדת ביחס מטורף של 20-21, שזה אומר שזכייה של כל אחת מהאחרות יהיה סיפור כשלעצמו (אז אני מבטיח לכתוב על זה...). לכן, אני בוחר להתמקד בסיפור של קבוצה אחת - הג'קסונוויל ג'גאורס. ולמה?

     

    כי זו קבוצה שממחישה מבחינתי יותר טוב מכל תיאוריה את הדרך להוביל תהליך (כן, המילה הגסה) של שינוי. הקבוצה הצטרפה לליגה בשנת 1995 יחד עם הקרוליינה פנתרס כקבוצות ה-expansion (תהליך של התרחבות הליגה) האחרונות. מאז ידעה קבוצה עליות ומורדות ושמרה בעיקר על חוסר יציבות. התקופות שהקבוצה הייתה כן יציבה היו התקופות הארוכות של חוסר ההצלחה. התקופה האחרונה הייתה בעשר השנים האחרונות, שבהן לא הגיעה לפלייאוף. יותר מזה, אם בוחנים את המאזן שלה בחמש השנים האחרונות מגלים שהקבוצה דישדשה אי שם בתחתית המאזנים של הליגה (2013 המאזן השלישי הגרוע ביותר, 2014 כנ"ל, 2015 החמישי הגרוע, 2016 הרביעי הגרוע).

     

    למה אני מתמקד בחמש השנים האחרונות? כי אז מינתה הקבוצה לתפקיד המנכ"ל את דייויד קולדוול. ומאז, בעצם, התחיל התהליך של חזרת הקבוצה למרכז הבמה של הפוטבול האמריקאי. התהליך הזה קיבל חותמת משמעותית עם החתמתו של טום קופלין לתפקיד סגן הנשיא לענייני פוטבול לקראת העונה הנוכחית. הגדרת תפקיד מצחיקה לכאורה. אבל, מה לעשות שקבוצת ספורט אמריקאית היא עסק ענק שיש בו גם בעלי תפקידים נוספים ורבים שאינם קשורים ישירות לענף הספורט עצמו. קופלין הוא כשלעצמו סיפור מרתק. הוא שימש בתפקיד המאמן של הקבוצה מיום הקמתה ובמשך שמונה שנים ולמרות הקשיים והאתגרים של שנות ההקמה הראשונות של הקבוצה הצליח להוביל אותה פעמיים לפלייאוף ולסיים עם מאזן חיובי של 60:68.

     

    אחרי שסיים את התקופה בג'קסונוויל מונה לתפקיד מאמן הניו-יורק ג'אינטס ואיתה זכה בשני סופרבולים (שניהם דרך אגב נגד בריידי ושות' בניגוד לכל הסיכויים - אולי סימן לתוצאת משחק גמר ה-AFC?). אני לא באמת יודע אם קולדוול הוביל את התהליך לבדו או שהשתמש ביועצים חיצוניים. ויותר מזה, אם בכלל הוביל תהליך מובנה או שרק קיבל החלטות שהתגלו כנכונות ולא כחלק מתוכנית ותהליך ארוכי טווח. אבל, בהסתכלות מהצד ועם פרספקטיבה של זמן, קשה שלא לזהות כאן תהליך מובנה, ששאב, לדעתי, הרבה ממודל שמונת השלבים של ג'ון קוטר להובלת שינוי ארגוני.

     

    אני מבטיח שזה יהיה מאוד מתומצת. אבל, בכל זאת, מי שאין לו כוח לחפירה, מוזמן לקרוא את כותרות השלבים ולדלג לפסקה האחרונה. בספרו משנת 1996 Leading Change מתאר שמונה שלבים הכרחיים להובלת שינוי ארגוני מוצלח ואפקטיבי:

     

    1. יצירת תחושת דחיפות - המינוי של קולדוול עצמו היה הודאה בצורך בדחיפות השינוי. הקבוצה נרכשה בשנת 2012 על ידי איש העסקים הפקיסטני-אמריקאי שהיד קהאן (הבעלים של פולהאם בליגה האנגלית השניה). מהר מאוד הוא הבין שיש לו ביד קבוצה מפסידה הן בתחום הספורטיבי והן בתחום הכלכלי. עם זאת, הוא זיהה את הפוטנציאל שיש לקבוצה והרכישות הראשונות שלו היו בתחום הניהול. הוא מינה את מרק למפינג כנשיא וכאמור את בלקוול כמנכ"ל מתוך הבנה שהם יהיו הצמד שיוביל את השינוי.

     

    2. יצירת קואליציה מנהיגה לתהליך - אל הצמד המוביל הצטרפה השדרה הניהולית מתוך אותה הבנה של דחיפות.

     

    3. פיתוח החזון והאסטרטגיה לשינוי - מתוך הבנה של החולשות היחסיות של ג'קסונוויל כשוק כלכלי קטן, היה ברור לצמד קולדוול-למפינג שהם צריכים לקצץ עלויות של חוזים כבדים של שחקנים יקרים שמוכשרים ככל שיהיו לא הצליחו לספק את הסחורה מבחינת תוצאות ולבנות קבוצה "זולה" המושתת בעיקר על שחקנים צעירים ו"רעבים" שמתאימים לתפישת העולם שלהם (המלצתי בעבר וממליץ שוב על הסרט "יום הבוחר" כדי ללמוד על הקריטריונים המנחים והדינאמיקה המרתקת של בניית סגל לקבוצה).

     

    4. הפצת חזון השינוי - כאן התחיל תהליך רחב של הנגשה ודברור של התהליך כלפי חוץ, בעיקר לאוהדים ובעלי העניין סביב הקבוצה וכמובן שיתוף השחקנים בתהליך ובעיקר במחיר שהם יידרשו לשלם (חלקם ממש בכסף של חוזים עתידיים). תהליך כזה יצר סוג של סלקציה טבעית של "מי לה' אלי" והבהיר עם מי מהשחקנים הקבוצה יכולה להוביל את המהלך ומי לא יכול להיות שותף.

     

    5. האצלת סמכויות לבעלי התפקידים לפעילות נרחבת - בעלי התפקידים בקבוצה, כל אחד בתחומו, קיבל אוטונומיה כמעט מלאה לקבלת החלטות והובלת תהליכים שאמורים היו לעזור לקבוצה לשפר את הישגיה ולפעול לאור החזון שהותווה על ידי בלקוול ולמפינג.

     

    6. יצירת הישגים בטווח קצר - לקבוצה לא היו במהלך התקופה הישגים ספורטיביים ועם זאת, בשל התהליך של ויתור על שחקנים יקרים והשארת יתרות לגיוס שחקנים חדשים, כל החתמה או בחירה בדראפט של שחקן שהתאים לתוכניות, צווינה כהישג ועוד אבן דרך להשגת היעד.

     

    7. ייצוב ההישגים והובלת שינויים הכרחיים נוספים - זהו בעצם שלב של בקרה והתארגנות מחדש, שבו הארגון "חוגג" את הישגיו ועם זאת, מבצע שינויים הכרחיים נוספים. אחד מהם, כאמור היה המינוי של קופלין, מתוך הבנה שהילת הניצחונות שלו מניו-יורק יחד עם המסורת של השנים הראשונות של הקבוצה ייצרו תרבות ארגונית מנצחת.

     

    8. "עיגון" הגישות החדשות כחלק מהתרבות הארגונית - זה השלב שאת תוצאותיו נוכל למדוד בעוד כמה שנים ונראה האם הייתה זו שנה של "פוקס" או באמת תחילתה של דרך חדשה שהקבוצה עלתה עליה לשנים רבות.

     

    לסיכום, כמו שאמרתי, לא יודע אם זה היה תהליך מודע או הרבה החלטות מוצלחות. בכל אופן, מה שברור הוא שהיה כאן ניהול ארגוני, שנתן מענה למצב משברי והגיב בצורה מושכלת. איך זה קשור אלינו? זה קשור מאוד. ברגע שבו קבוצות הספורט בישראל יפנימו שהן ארגונים לכל דבר ועניין והרבה מההחלטות והתהליכים צריכים להיתפס ולהיות מונהגים ככאלה, סביר להניח שהישגיהן הספורטיביים יהיו בהתאם.

     

    הכותב הוא דוקטור המתמחה בתחום של מנהיגות של מאמני ספורט ומייעץ למאמנים וקבוצות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים