שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    רק אל תגידו BDS
    אופיר דיין, סטודנטית ישראלית באוניברסיטת ׳קולומביה׳ בטור חדש על המציאות בין כותלי הקמפוס, על ההתמודדות בארץ ה-BDS, וכל הפרטים על מלחמת ההסברה היומיומית

    כמו הסלפי או הלייק לפניו, נראה שה-BDS נהיה המושג החם של השנה.

    בכל מקום נשמעות זעקות זעזוע מהתנועה הקוראת להחרים מוצרים ישראלים, שדרנים חמורי סבר מסבירים לקהל הצופים על הקריאות לחרם אקדמי על מוסדות ישראלים והמושג אפילו הבליח לחיינו בהופעת אורח מלווה באורות מנצנצים בהפגנות השבועיות בשדרות רוטשילד, לצד גליוטינה מקרטון, שהפכה את המאורע לדרמטי הרבה יותר.

     

    אבל מה בעצם הוא ה-BDS? לפי אתר התנועה, מדובר בתנועה המובלת על ידי פלשתינים השואפת להשיג חופש, צדק ושוויון דרך חרמות, משיכת השקעות ועיצומים על ישראל ועל חברות המרוויחות מהמדיניות הישראלית בשטחי יהודה, שומרון ועזה.

     

    מבסיסה, תנועת ה-BDS היא תנועה אלימה. היא לא מחפשת שיח עם ממשלת ישראל, ואפילו לא עם אזרחים ישראלים פרטיים, אלא דוגלת בצעדים חד צדדיים הכופים מציאות על הצד השני.

     

    אחד הגרעינים הקשים והמסורים של תנועת ה-BDS מורכב מעשרות תאי סטודנטים הפזורים בקמפוסים של אוניברסיטאות ברחבי העולם, הקיצוניים שבהם באוניברסיטאות

    הליברליות ובאוניברסיטאות ה-Ivy League בארצות הברית. הסטודנטים החברים בארגונים אלה מפליאים במסירותם. לא רק שהם נלחמים להחרמתה של ישראל ולמשיכת ההשקעות של האוניברסיטאות בהן הם לומדים מחברות ישראליות, הם גם דוגלים במדיניות הא-נירמול. לפי מדיניות זו, כל שיח עם אישיות או ארגון המזדהה כציוני אסורה בהחלט מכיוון שהיא מציגה מצג שווא כאילו יש תנאים שווים לשיח בשטח.

    הסטודנטים בארגונים אלה לא מסתפקים בהחרמת מדינת ישראל וחברות ישראליות, אלא בגלוי קוראים לחרם על חבריהם לספסל הלימודים.

     

     (צילום: AP) (צילום: AP)
    (צילום: AP)

     

    שאלות רבות נשאלות בנושא תנועת החרם, כשהנפוצות מביניהן: "האם התנועה משיגה את מטרותיה?", "האם הכלכלה הישראלית באמת נפגעת?" ועוד שאלות רבות וחשובות.

     

    שאלה אחת אינה נשאלת, שאלה שאנו זקוקים באופן נואש לאנשים רבים ככל האפשר שישאלו אותה והיא: "האם ה-BDS היא המחלה או שמא רק סימפטום שלה?". משיטוט של יום או יומיים בכל אוניברסיטה בה תנועות אנטי-ישראליות פעילות ובעלות כוח ניכר, ניתן להבין את התשובה בבירור. ה-BDS הוא הענף העקום על העץ הרעיל ששמו שנאת ישראל. לכן, התפישה שמיגור תנועת החרם יפתור את כל בעיותינו ונפליג כולנו לעולם שכולו טוב וקבלת מדיניותנו בזירה הבין-לאומית מוטעית מיסודה. כמו בגינון, כריתת הענף לא תציל את העץ מהרעל המתפשט לאורך גזעו. רק פעילות נחושה ובלתי מתפשרת וחשיפת המטרות האמתיות של התנועות האנטי- ישראליות יכול להביא את המזור לבעיותינו. אנחנו חייבים לכרות את העץ.

     

    ענף ה-BDS הוא ענף חשוב ומשמעותי, אך הוא בעיקר הענף שמצטלם הכי טוב, זה עם הפרחים היפים. הענף הזה שאפשר להשוות אותו לענפים על העצים שהכריעו את המחאה נגד מדיניות האפרטהייד של דרום אפריקה. אבל למרות שהוא נראה דומה, זה לא אותו ענף. הענף הזה הוא לא חלק ממחאה לגיטימית נגד משטר אפרטהייד גזעני, הוא ענף על עץ שהדשן שלו הוא שנאת ישראל וישראלים, הרצון למגר את הנוכחות היהודית בארץ ישראל. עוד ענפים על העץ הזה הם הפגנות המתקיימות נגד ישראל בקמפוסים, שבוע האפרטהייד המתקיים אחת לשנה כמעט בכל קמפוס בצפון אמריקה ומרצים המלמדים כתבים של מחבלים מורשעים כהגות לגיטימית.

     

    גם אם נכרות את הענף הזה, הענפים האחרים ימשיכו לגדול. הענפים לא תלויים אחד בשני, המרצים המלמדים תכנים הקוראים לרצח ישראלים מעשה לגיטימי לא פועלים מטעם תנועת ה-BDS וגם אם נלחם בה בחירוף נפש, הם ימשיכו ללמד את התכנים המסיתים. השיטה בה פעלו ממשלת ישראל והארגונים הפרו- ישראליים בקמפוסים עד עכשיו הייתה ברורה. להילחם ב-BDS עם עגבניות שרי. לענות לטענה שאנחנו מבצעים טיהור אתני בזה שיש לנו חופים מרהיבים. ככה לא מנצחים את המלחמה על דעת הקהל. בשנים האחרונות הגישה השתנתה לגישה אקטיבית יותר המתמקדת בתנועת החרם. גישה זו עדיפה מקודמתה אבל עדיין יש מקום לשיפור.

     

    רק ברגע שנפסיק להתנצל, שנהיה מוכנים לדבר על הקשר שלנו לארץ ישראל, להראות את מה שבאמת קורה בשטח ולדבר על הנושאים הקשים באמת, לאט לאט ינשרו כל הענפים מהעץ ונוכל להתחיל את מסענו לשתילת עצים חדשים, עצים של שיתוף פעולה ששורשיהם בנויים על ההבנה שאין דבר צודק יותר ואין מטרה ליברלית יותר ממדינת ישראל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים