"השקרנית והעיר": קרקס של MeToo, שלא הולך רחוק מספיק
ספרה החדש של איילת גונדר גושן מתחיל מאי הבנה בין נערה בת 17 לפליט ריאליטי וממשיך לסיחרור של פייק ניוז. אף שמדובר ביצירה חכמה ועדכנית, חבל שהיא לא מרחיקה מעבר לשנינות ולפאנצ'ים
ספרה השלישי של איילת גונדר־גושן משתמש בדמות שטוקבקיסטים אוהבים לדמיין בידיעות על תקיפות מיניות של נשים, כשהם זורקים בוץ במתלוננת: רודפת הזרקורים, מכשפת הרייטינג, מחפשת תשומת הלב. אחרי שפליט ריאליטי מואשם, כמעט על לא עוול בכפו, בניסיון לאנוס אותה - גיבורת הרומן, נערה ישראלית בת 17, הופכת לכוכבת תקשורת. רגע גועלי ביניהם מתגלגל מאי־הבנה ובלבול ראשוני לקרקס של פייק־ניוז ו־MeToo#.
"השקרנית והעיר" בנוי כמתכון, כפיתיון מתוסרט שאמור לבדר את הקורא ולעקוץ אותו באותה מידה. הוא מציג את הבדיה, את האשמת השווא, כעובדה חד־משמעית, והופך לגרעין קומי את חילופי התפקידים שבין קורבן ופושע, טורף ונטרף. בדומה לאופן שבו הגיבורה לומדת מה מצפים ממנה בתוכניות הבוקר - לייצר דמעה מתוזמנת היטב - הספר עצמו מאמץ סוגים שונים של ז'אנרים ותבניות סיפור. מעל לכל, זאת מעשייה עכשווית על בגדי המלך החדשים: ממלכה שכל תושביה עירומים ומחופשים באותה מידה. דמות אחר דמות בספר ניצבת מול הרעיון שהגיבורה בדתה את הניסיון לאונס, אבל מוצאת דרך או צידוק להתעלם, להכחיש, לשרוף בלהבות את העובדה הזאת. בכל פעם שנדמה שהאמת עומדת לצאת לאור - הרומן מוצא דרך קומית לתאר אותה חוזרת לחדר האיפור, לאחורי הקלעים.
סאטיריקנים כמו גוגול ואפרים קישון אהבו עלילות כאלה על שקר אחד קטן שסוחף עיר שלמה אחריו, שבו הרמאי או המטורף שהדליקו את כל העסק מתגלים כאנשים היחידים שמסוגלים להבדיל בין הבלוף הראשוני לנשף השקרים שמסביבו. בתפר שנות ה־80 וה־90 בלטו בקולנוע האמריקאי מותחנים ארוטיים אפלים שבמרכזם דמויות נשים מוטרפות שמשתמשות במין כנשק קטלני. גונדר־גושן נעזרת במתח דרמטי כזה, ובשנאת הנשים שהוא מבטא, אבל בניגוד לדמויות שגילמו גלן קלוז, שרון סטון ואחרות, הגיבורה שלה היא לא אמזונה פתיינית, אלא נערה גמלונית, חסרת ביטחון וניסיון. סודות המין הבסיסיים ביותר עוד לא מוכרים לה. גם לא הכלים הבסיסיים להתנהלות בחברה. פתיחת הספר מדגישה את חוסר יכולתה להשתלב, לנהל סמול־טוק, להתחפש לתיכוניסטית מתפקדת בין חבריה.
הגברים שנכנסים לחייה גם הם לוזרים חסרי ניסיון. התוקף הוא לקוח ממורמר בגלידרייה שבה הנערה עובדת, שזוכה בהתגשמות מסויטת של חלומותיו: לחזור לחיק המצלמות אחרי שהתקשורת איבדה בו עניין כזוכה תחרות בסגנון 'כוכב נולד'. נער שהיה עד לתקרית סוחט את הנערה מפני שהחיים עוד לא לימדו אותו איך לחזר אחרי בחורות. למשולש הזה מצטרפת בהמשך הדרך דמות של קשישה בבית אבות, מעין חונכת לגיבורה, שבעצמה מתחזה למישהי אחרת: ניצולת שואה אשכנזייה שהיא שודדת את זהותה. כולם, ובמיוחד הגיבורה, צריכים ללמוד איך לספק סחורה בעידן הנוכחי - לרצות את עיתוני הבוקר ויומני החדשות.
החלקים החדים והייחודיים בספר מתארים את גוף הנערה מגיב באופן כמו אוטומטי למצלמה הנדלקת, לתשומת לב. הלחיים מסמיקות, העיניים מתלחלחות, וגם התחתונים. הגבול הגופני והאסתטי בין התאהבות נעורים, בין ראיון, ניצול וסחיטה מיטשטש מכל הכיוונים. גונדר־גושן מתארת באופן נונשלנטי ומדוקדק את החן הבוקע מחוסר החן, את הפרח שעתיד לבקוע מהגוף המסורבל. היא יודעת להסביר מה בדיוק מדליק את המצלמה, את המציצנות התרבותית, בשילוב של בוסר והתעוררות ראשונה של מודעות מינית ושיווקית. כך, בעקיפין, מואשמים הקוראים עצמם בפשע הבדוי במרכז הפרשה: הם נחשפים למחשבותיה הפרטיות של הגיבורה, ליומנה, הם מסתגרים איתה בשירותים, מציצים לסצנות אינטימיות כשנדמה לה שהיא לבדה, מוגנת ממצלמות, משיפוט אופי. אבל הספר מקפיד לא לעבור את הגבול ולא לגרום לחוסר נוחות ממשי מול תיאורים כאלה. רוב הזמן מורגשת אהדה מחויכת כלפי הטמבליות וחוסר האונים של הנערה המתבגרת, ובכלל, כלפי הניסיונות של כל המעורבים להשיג ליטוף ממשי או ליטוף לאגו בעזרת שקרים, הגזמות ובדיות. מספר הסיפור, מעין יורם זק חסר פנים וחסר פניות - נהנה להתבונן בגיבורה נפטרת ממשא הילדות, מעוד גרם של תמימות וגמלוניות.
גונדר־גושן היא שקרנית מוכשרת, יוצרת פרוזה הדוקה ועדכנית. נהניתי יותר מספרה הקודם, 'להעיר אריות', שהלך בנתיב דרמטי וכביכול ריאליסטי יותר, אבל גם
בו הורגשה מידה של סרקזם ושנינות שכאן הופכים לכלי הנגינה הראשי. "השקרנית והעיר" מתאר בדקדקנות, לפעמים ברגישות, את סוגי הזיעה המתחלפים בגוף הגיבורה: זיעה הנובעת ממבוכה, משקרים, מהתרגשות מינית או מפחד. אבל משהו משאיר את התיאורים האלה ברמה מבוקרת, מאופקת, שעם הזמן מקטינה את מידת המעורבות הרגשית בסיפור. לא לחינם הוא בנוי במתכונת סצנות קצרצרות, פאנצ'יות. חסרים בו אולי רגעי מפתח ממושכים שבהם המחברת מוותרת על פני הפוקר ומרפה מההגנה הקומית שהיא מעניקה לקורא, כדי להיכנס מתחת לעורן של הנפשות הפועלות.
זאת אולי טיבה של קומדיה כזאת, של תיאטרון בובות שבו אף חבטה לא מסתיימת בפצע בלתי הפיך - אבל אני נותרתי בתחושה שהספר היה יכול להגיע רחוק יותר, להוציא אותי ואותו מהכלים, מתחום השנינות הספרותית. ולטבול לרגעים ממושכים ועמוקים יותר בזיעה, בתדהמה או במבוכה האמיתית.
השקרנית והעיר, איילת גונדר־גושן, אחוזת בית, 278 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
