הספר על טראמפ: קומוניקטיבי ושוחה בצהוב

ביום שבו הופץ "אש וזעם" העלה מישהו לטוויטר צילום שעליו כתב: "וואו, הקטע הזה מהספר של מייקל וולף מדהים". הקטע המדהים בהחלט תיאר את טראמפ בלילה הראשון בבית הלבן, יושב במיטה עם השלט וצועק שהטלוויזיה מקולקלת כיוון שאין בה את "ערוץ הגורילות" שהוא כל כך אוהב. צוות הבית הלבן מיהר לארגן כמה סרטים דוקומנטריים על גורילות, ואילתר ערוץ שהופיע רק בטלוויזיה של טראמפ. "יש ימים בהם הוא צופה בערוץ 17 שעות ביממה", מצוטט שם מישהו מהצוות, "אבל הוא לא נהנה, כי הגורילות לא נלחמות זו בזו".

הציוץ עם צילום הדף זכה ליותר ממאה אלף לייקים של אנשים שהאמינו כי זה אכן קטע מהספר של וולף. ובכן, זה לא. זו הייתה בדיחה. אבל העובדה שכל כך הרבה אנשים חשבו שאבסורד כזה יכול להיות אמיתי, מזקקת לתוכה את הבעיה עם אחד הספרים השערורייתיים ביותר שנכתבו על נשיא אמריקאי, וגם את המזל הגדול של האיש שכתב אותו; ובעיקר את הלימבו שארה"ב נמצאת בו בדיוק שנה מאז נכנס לבית הלבן מגיש תוכנית ריאליטי שנפרד מזמן מהאמת.

וולף טוען שיש בידיו עשרות שעות של הקלטות(צילום: רויטרס)

התוצאה היא ספר שקוראים בנשימה אחת ובנענוע ראש בלתי פוסק. ספר שאי־אפשר להאמין לאף מילה בו, ואין שום בעיה להאמין לכולו. מהסיפורים על הצ'יזבורגר שטראמפ אוכל כל לילה במיטה שבה הוא ישן לבד ("פעם ראשונה מאז ימי קנדי שלזוג נשיאותי יש חדרים נפרדים", כותב וולף ולא בטוח שצריך לקנות את זה), דרך סירובו לאפשר למנקה להיכנס לחדר, ועד העובדה שאין לו מושג בחוקה האמריקנית ושהוא כנראה בעל יכולות קריאה מוגבלות - "אש וזעם" הוא טראש מצוין ובלתי נסבל, בעיקר כשנזכרים שמדובר במקום שבו גר פעם אברהם לינקולן.

אדם חסר בושה או כבוד לאמת(צילום: EPA)

וולף יודע לכתוב. הוא מהיר, קומוניקטיבי, קולח ושוחה בצהוב. הוא ידע שהוא שורף את הבית הלבן, ובראיונות ניסה לגרום לכל הפרויקט להישמע כייעוד פטריוטי: "האדם הזה לא כשיר להיות מנהל מפעל, לא כל שכן נשיא ארה"ב, והעם צריך לדעת מזה". וולף אמנם טוען שיש לו עשרות שעות של הקלטות, ועד כה אף אחד - כולל טראמפ - לא הגיש נגדו תביעת דיבה, אבל כבר בתחילת הספר הוא מודה שאינו מתיימר לתת עדות בשבועה, פשוט משום שזו הדרך היחידה לספר על אדם חסר בושה או כבוד לאמת. "רבים מהסיפורים ששמעתי בבית הלבן של טראמפ מתנגשים זה בזה", כותב וולף, "חלק מהדברים שהאנשים המצוטטים סיפרו הם שקר בוטה. הקונפליקטים האלה, והקשר הרופף עם המציאות, הם דלק אלמנטרי בספר".

טראמפ, מקפיד וולף לציין שוב ושוב, לא רצה להיות נשיא. "הקמפיין שלו, לא במכוון, העתיק את התוכנית שהמציא מל ברוקס בסרט "המפיקים". כל דבר בהפקה של ביאליסטוק ובלום בנוי על הידיעה שזה יהיה פלופ. הם יוצרים מופע מופרך עד כדי כך שהוא אכן מצליח". וולף מספר שטראמפ היה כל כך בטוח שיפסיד, שלקראת סיום הקמפיין כבר הייתה לו תוכנית קדימה: "ברגע שיפסיד הוא יהיה מפורסם בטירוף וגם הקדוש המעונה שהפסיד להילארי הנוכלת. בתו איוונקה וחתנו ג'ארד יהיו סלבריטאים בינלאומיים. מלאניה, שבעלה הבטיח לה כי לא יהיה נשיא, תוכל לחזור לארוחות צהריים. הפסד יהיה טוב לכולם. הפסד יהיה ניצחון".

הפסד אכן יכול היה להיות ניצחון לכולנו, אבל הסיפור התגלגל קצת אחרת, וכמו כולם, מסתבר, גם "דונלד טראמפ סבל בהשבעה שלו. הוא כעס שכוכבים לא רצו להופיע ושהקהל לא הגיע. אשתו הייתה על סף דמעות. הוא הסתובב בכתפיים שפופות, מצח מקומט, שפתיים מכווצות מכעס. הוא שנא את היום, הוא לא רצה להיות שם".

צעדת הנשים נגד טראמפ בניו יורק לציון שנה לכהונתו(צילום: AFP)

הבעיה היא שבסופו של דבר, עם כל החמצן שהוא שואב מהעולם, טראמפ הוא לא דמות ספרותית מעניינת. "סטיב באנון", כותב וולף, "תיאר אותו כמכונה פשוטה". אין לו רבדים, אין לו עומק, אין טעם לנהל איתו שיחה כי אין לו מה להגיד, הוא סותר את עצמו בכל משפט שני וחי כבר שנים במציאות שהוא מייצר לעצמו. הכישרון הגדול ביותר שלו, זה שהביא אותו עד לבית הלבן, הוא לגרום לאנשים להאמין למציאות הזו.

וולף אכן הבין שאין טעם לנסות לפצח את טראמפ. אז הוא הפך לזבוב, התיישב על הקיר, צפה בקן הקוקייה חסר התקדים הזה, וזרק את כל הקיסמים שאסף למדורה אחת גדולה. במובן הזה, לא כל כך משנה מה נכון לגמרי, מה נכון חלקית ומה בכלל לא. להפך, אין כנראה ספר ראוי יותר כדי לתאר מה קורה בעולמו של נשיא המעצמה הגדולה בעולם.

Fire and Fury, Michael Wolff, Henry Holt and Company, 2018

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".