שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אבד בתרגום: הרימייק ל"הגננת" הפך לדרמה אמריקאית אפרורית

    הרימייק האמריקני ל"הגננת" בהפקתה ובכיכובה של מגי ג'ילנהול לא מצליח להשתוות ליצירתו המורכבת והצבעונית של נדיב לפיד, ומסתכם בלהיות עוד דרמה אינדית אפרורית בניו יורק. גם הסרט התיעודי "יומני אוסלו" לא הצליח לספק את הסחורה. סקירת הסרטים הישראלים בפסטיבל סאנדנס

    כל איש פרסום יודע כי הדרך הקצרה והפשוטה לחדור אל הכיס של הלקוחות הפוטנציאלים היא דרך הלב שלהם. ואיך נכנסים להם אל חדרי הלב? כלבים ותינוקות. חמודים, טהורים ונקיים מכל רבב. לא נמצא כתם בקורות חייהם הקצרים, מלבד אולי זה שבחיתול. הדימויים הללו עובדים תמיד ובכל מקום. התמימות שלהם כובשת ומסווה את הכוונות הנסתרות של הפרסומות בהן הם מככבים: למכור לכם מוצר. אנחנו לא בהכרח חושבים במונחים כאלה, אבל גם סרטים הם מוצרים לא פחות מאשר יצירות אומנות - במיוחד בארצות הברית. זאטוטים חמודים במרכזם יכולים לעשות את העבודה, גם אם הם מבוססים על סרט ישראלי, כמו במקרה של הרימייק האמריקני של "הגננת".

     

    מגי ג'ילנהול ופארק סבאק. מתוך "הגננת" ()
    מגי ג'ילנהול ופארק סבאק. מתוך "הגננת"
     

    "הגננת" (The Kindergarten Teacher) הוצג בשבוע האחרון בבכורה בפסטיבל סאנדנס - בזאר הקולנוע הראשון של השנה והחשוב ביותר בזירת הקולנוע האמריקני העצמאי. מדובר בייבוא יצירתי שנשאב ממוחו הקודח של הבמאי נדב לפיד, והוסב לאנגלית מדוברת וספרותית (כיאה ליצירה העוסקת בין השאר בשירה), בהובלת השחקנית מגי ג'ילנהול שמככבת בגרסה האמריקנית וגם מפיקה אותה לצד אסנת קרן הנדלסמן וטליה קליינהנדלר הישראליות. המבקרים שהגיעו לאולם ההקרנה בפארק סיטי המושלגת הרעיפו שבחים, וגם חברות ההפצה המקומיות מראות עניין ער בסרט שביימה שרה קולנג'לו. ואכן יש בדרמה הצנועה הזאת הרבה רגישות, תהיות קיומיות שעלולות לדכא את הצופים, וזאטוט חמוד שיחזיר להם את החיוך לפנים. שני הסרטים חולקים את אותה הגננתיקה, ובכל זאת משהו מהותי אבד בתרגום מהמקור. הפער לא בהכרח נובע מהשפה המילולית, אלא דווקא מזו החזותית.

     

    גרסת המקור של לפיד מ-2014 נחשבת בעיני רבים כיצירת מופת בקולנוע הישראלי, ובעיני אחרים כמפגן של פלצנות אומנותית - מה שדווקא שעשוי להורות על מורכבותו של הסרט. התנופה והנועזות של הבמאי באה לידי ביטוי על המסך בשפה קולנועית מורכבת וייחודית, שהרחיקה לכת הרבה מעבר למשפטים, המילים והאותיות שנהגו בדיאלוגים וגם בשירה. בדרכו המאתגרת הציב את הקונטרסט שבין רוח לחומר, בין כישרון טבעי וגולמי למאולץ והיומרני, וגם בין אומנות לחומרניות, ואז תהה מה בעצם ההבדל? העלילה העמידה במרכז גננת טובת לב במשבר קיומי מדכדך. היא מחפשת משמעות במלים, אך כושלת כשהיא מנסה לארוג מהן אפודים פואטיים כמשוררת חובבת. הגילוי שתחת אפה גדל לו פרח שירה נדיר, בן חמש בסך הכול, מטלטלת את עולמה. היא שואבת ממנו השראה, מאמצת אותו אל לבה ואל המחברת האישית שלה.

     

    בגרסתה דוברת האנגלית, "הגננת" היא יצירה, ובכן, מאוד אמריקאית. זוהי דרמת אינדי ניו יורקית המתחוללת במזג אוויר מעונן חלקית, ובאווירה די קודרת. אפשר לראות בה שיקוף של המציאות הנפשית של הגיבורה, הגננת ליסה, כמו של נשים אורבניות רבות אחרות לאורך השנים מסרטי ג'ון קסווטס ואילך. הראוותנות והצבעוניות השמשית העזה של הגרסה הישראלית נידפה, והאפור שולט בה, דווקא בארצות הברית "הזוהרת". בניגוד לגננת נירה מתל אביב (שרית לארי) שנובלת לאיטה בתוך התא המשפחתי הבורגני המאוד ישראלי, הגננת ליסה מסטטן איילנד (ג'ילנהול) היא נציגת מעמד הביניים, וגרה עם בעל ושני ילדים בבית פשוט, רגיל, קצת מוזנח. מבחינה זו הקיום הפיזי של ליסה לא מפצה על סתמיות קיומה הנפשי. היא מנסה להיחלץ מהשגרה המנוונת הזו דרך השירה, והגברים שזו זימנה לה: הילד ג'ימי (פארקר סיבק) הסוחף את רוחה, ומדריך קבוצת השירה (גאל גרסיה ברנאל) שסוחף את גופה, אשר נחשף במערומיו לא פעם יש לומר.

     

    ניכר שהמצפן שהנחה את קולנג'לו כששכתבה את התסריט של לפיד היא השאיפה שלה למהימנות, ובדרך להשגת היעד, השליכה הצידה לשוליים את האלמנטים הסוריאליסטים של היצירה המקורית. הפלסטיות המצועצעת, הריקודים הקופצניים והמוזיקה המתקתקה שהזינה אותם בגרסה הישראלית הוסרו. במקום סצנת סיום על רקע ג'ימבורי רועש במלון באילת, נקבל פה ריזורט מבודד ונוגה על שפת אגם באפ-סטייט ניו יורק. "הגננת" האמריקני לא מחפש את האבסורד אלא מתמסר לאותנטיות הצנועה, השקטה והאינטימית, המחוברת לסביבתה. במקרה זה מדובר בסביבה אמריקנית, מאוד ניו יורקית. מנוכרת ומנוונת.

     

     

    בהקרנת הבכורה בפסטיבל סאנדנס (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    בהקרנת הבכורה בפסטיבל סאנדנס(צילום: gettyimages)

    ההתאמה למציאות בארצות הברית ולציפיות הקהל המקומי, באה לידי ביטוי גם בליהוק הילדים. ג'ימי הוא בן למהגרים הודים, ואיתו ילדים בשלל מוצאים כיאה לתקינות פוליטית בארצות הברית. זה כל כך שונה מילדי השמנת בגן התל אביבי, ובראשם המשורר הצעיר יואב פולק (אבי שניידמן), זהוב השיער, תכול העיניים, ותפוח הלחיים. כמובן שבשני המקרים השחקנים הזאטוטים מהווים בעיה. ילדים הם קללה עבור הבמאים. הם הכול חוץ מאותנטים, נגועים באובר-אקטינג בלתי נמנע, וקוטעים את הזרימה הקולנועית. בעוד שלפיד ניצל את ההפוגות של יואב כדי לחולל עוד רגעי קסם סוריאליסטים לסרטו, קולנג'לו נתקעת פה, ואיתה הסיפור. ג'ימי הוא נקודת התורפה הגדולה ביותר של "הגננת" האמריקנית, משהו שקשה לעבור עליו לסדר היום בהתחשב בכך שהוא דמות מרכזית - וזו שאמורה למכור את הסרט.

     

    אז איפה הילד? בגרסת המקור הוא נמצא בקורות חייו של לפיד, שבצעירותו נהג לכתוב שירים, ואותם שילב גם בסרט. "הגננת" הוא יצירה אישית מאוד, לא פחות משהיא גולשת החוצה מהמסך כביקורת חברתית. הגרסה האמריקנית היא יותר מחווה ללפיד המשורר הילד התמים והמענג (אחד מהשירים "הגר מספיק יפה" תורגם לאנגלית ושובץ בפי ג'ימי) מאשר ללפיד הקולנוען הבוגר והמאתגר. ממש כפי שהגננת קוצרת את כישרונו הגולמי של העילוי הצעיר, ממחזרת את שיריו הנוגעים, האותנטיים, ועושה בהם כבשלה, כך גם עושות ג'ילנהול וקולנג'לו ביצירה המקורית של לפיד. השתיים מעבדות אותה, ובדרך מאבדות הרבה. התוצאה היא דרמה נשית אינטימית עדינה וראויה, אבל די שגרתית, ובמרכזה ילד. כי בסופו של דבר, גם אם מדובר בייבוא מישראל, הסרט הוא מוצר אמריקני, וצריך למכור אותו.

     

    בין פייק ניוז לסרט תיעודי

    יצירה ישראלית נוספת שנוצרה בעיקר - כך נדמה - כדי למכור את עצמה לשוק האמריקאי, היא "יומני אוסלו" של מור לושי ודניאל סיוון, שהוצגה בבכורה במסגרת התחרות הדוקומנטרית הבינלאומית בסאנדנס. השניים יצרו את "שיח לוחמים: סלילים גנוזים", זוכה פרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר ב-2015, בו הביאו קולות לא שגרתיים של חיילים אחרי מלחמת ששת הימים, וחשפו פיסת ארכיון נדירה שלא הכרנו מאותם הזמנים. גם הפעם הם נוברים בתולדות המדינה, בפעילות של שלום לשם שינוי. אלא שבניגוד ל"שיח לוחמים" הם לא מביאים חומרים חדשים, גם לא גילויים מרעישים שלא ידענו עליהם. הטקסט הבסיסי הוא יומניהם של המעורבים במפגשים בין נציגי ישראל ואש"ף – רון פונדק, ואבו-עלא, וכן ריאיונות מצולמים עם יוסי ביילין, יואל זינגר, חנאן עשראווי, יאיר הירשפלד, וגם שמעון פרס (בסרט נטען שמדובר בריאיון האחרון בחייו).

     

    קלינטון לצד עראפת ורבין בקמפ דיוויד (צילום: אבי אוחיון, לע"מ) (צילום: אבי אוחיון, לע
    קלינטון לצד עראפת ורבין בקמפ דיוויד(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

    פסיפס העדויות בסרט אינו מציג תמונה שונה בהרבה ממה שכבר ידוע לנו, או אפילו לרבים מתושבי ניו יורק שצפו בהצגה המצליחה "אוסלו", המבוססת על יומניו של המתווך הנורבגי טרייה לארסן. תהליך השלום אומנם התחיל כמשא ומתן חשאי, אך מאז עברו כבר יותר מעשרים שנה והסיפור כבר סופר שוב ושוב. אנחנו הישראלים כבר מכירים אותו היטב בשלל גרסאות מימין ומשמאל, האמריקנים פחות. ואליהם הסרט הזה פונה, והוא מסכם עבורם את התהליך באופן נגיש ולא מורכב מדי - מההתחלה בנורבגיה, ובתקווה שלא עד הסוף בימינו, נוכח המתיחות הגוברת מול הרשות הפלסטינית שכבר הכריזה על נסיגתה מההסכם. כמובן שלצד גרסאות אדריכלי ההסכם, יש התייחסות למתנגדים, כולל המראות של בנימין נתניהו על המרפסת בכיכר ציון - חומרי ארכיון מוכרים ושחוקים לפחות בעיניים ישראליות.

     

    האם יש סיבה לחזור שוב לאוסלו ולנסיבות התהוותו? בוודאי שכן. תרצו או לא, מדובר באירוע מכונן ששינה את פני המזרח התיכון וגם את פני החברה הישראלית. השאלה היא האם לושי וסיון מחדשים משהו. בניגוד ל"שיח לוחמים" אין בידיהם חומרים נדירים ונפיצים. הפיצוי שלהם לחוסר הזה מגיע בדמות שחזורים בהשתתפות כפילים. מדובר במהלך מקובל בעשייה דוקומנטרית, אלא שהדרך שבה הקטעים הללו משולבים בסרט בעייתית. השחזורים מתגנבים אל תוך הסרט כצילומי וידאו אותנטיים, כאילו עלה בידם של היוצרים להשיג חומרים נדירים שלא נראו לפני כן. רשת ההסוואה הזו יעילה אך לא הגונה. אם זה היה משודר ככתבת חדשותית, היינו קוראים לזה פייק ניוז.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים