שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סיפור שמתחיל בבגידה: פרק ראשון מ"איקס באמצע"
    גל איינשטיין הוא מורה למתמטיקה בן 42, גולש גלים חובב שבוגד באשתו. כשמגלה שמישהו עוקב אחריו, הוא מוצא את עצמו במערבולת אירועים שמאיימת על כל היקר לו. במהרה הוא נדרש להתמודד עם פצע ישן שהותירה היעלמותו של חברו הטוב בבוליביה לפני כעשרים שנה. קראו את הפרק הראשון מספרו של רוני שחר
    באיזשהו שלב קראנו לו מר איקס.

    בשלב ההוא היינו באי ודאות בעניין זהותו, אבל לא בעניין אופיו. ידענו שהאיש כוחני. מתוחכם. סדיסט מעט. יהיר ובעל ביטחון עצמי מופרז. רגיל לקבל את מה שהוא רוצה. דורס את מה ואת מי שעומד בדרכו.

    ובדיעבד התברר לי שעמדנו בדרכו.

    אבל זה לא הסיפור של מר איקס. של הסחיטה. האיומים. ההסתבכות בעבירות פליליות. ניסיון ההתאבדות. הריגול. החטיפה.

    זה הסיפור שלנו. איך באמצע החיים משהו שיבש אותם ושינה את מסלולם.

     

     

     

    "מתברר שאנשים שהגיל שלהם מסתיים בתשע, למשל שלושים ותשע או ארבעים ותשע, נוטים לעשות שינויים מהותיים בחיים שלהם. חלקם מתחילים לרוץ מרתון, אחרים מנהלים רומן ובוגדים בבני הזוג שלהם, ויש כאלה שמתייאשים מהחיים ומתאבדים. הסיבה לכך היא שבני אדם שגילם מסתיים בתשע מרגישים שעומד להיגמר פרק בחייהם, וזה גורם להם לבחון את החיים באופן ביקורתי. חלקם לא מרוצים מתוצאות ההתבוננות הפנימית הזו והם מנסים לשנות את סיפורם. לעתים זה מוביל לתוצאות הרסניות, כמו התאבדות, ולעתים לתוצאות חיוביות - כמו שיפור הכושר הגופני."

     

     רוצים לקרוא את "איקס באמצע" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד .

     

    הדוברת: יעל דהאן, פרופסורית שגורמת לי להחסיר פעימה בכל פעם שאני רואה אותה.

    המקום: קצת הזוי, אני חייב להודות, סוכת המציל בחוף מנטה ריי.

    השעה: שבע וחצי בבוקר.

    הנוכחים: המצילים עומרי ודני, ואני.

    הנסיבות: דני חוגג את יום הולדתו השלושים ותשע, ויעל, שמתקשה לכבוש את התלהבותה ממחקרים, שלה ושל אחרים, בדיוק החליטה לספר לו שגוברים הסיכויים שהוא יתאבד בקרוב. האמת שיעל היא בחורה די רגישה ואמפתית, אבל בכל הנוגע למחקרים ולתוצאותיהם, היא כמו ילדה קטנה.

     

    רוני שחר (צילום: אלדד רפאלי)
    רוני שחר(צילום: אלדד רפאלי)

    מדי בוקר, לפני שאנחנו גולשים עם החבורה הקבועה שלנו בחוף שלנו, אנחנו עורכים ביקור קצר בסוכת המציל, משאירים שם את המפתחות והארנקים למשמרת ועל הדרך זוכים באינטראקציה נעימה עם צמד המצילים הכי יקר בחופי תל אביב.

    "תגיד לי, מה העמלה של אפל על אפליקציות?" פנה אלי עומרי לאחר הרצאתה של הפרופסורית.

    רק זה היה חסר לי. שהוא יגרור אותי לדיון הזה ולא יהיה לי זמן לגלוש.

     

    השקפתי מסוכת המציל על הגלים בערגה ופלטתי, "אין לי מושג." קיוויתי שבכך תם חלקי.

    אלא שלעומרי היו תוכניות אחרות בשבילי: "תשמע ת'רעיון שלי. חשבתי לעשות 'מחולל שיחה'. דקה אחת ואתה מבין מה זה. או קיי?" הוא כמובן לא המתין לתשובה והמשיך בהסתערות שלו, "אתה יודע שהבן שלי הולך עכשיו לבית ספר בצפון העיר. מלא צפונים שמה. ואלה כל הזמן עושים אירועים של הורים וילדים. יש להם מילה במיוחד בשביל אירועים כאלה - אירועי 'קהילה'. הם אומרים את המילה הזאת, קהילה, כאילו אמרו אלוהים. אז יוצא שאני במלא אירועים עם ההורים של הילדים בכיתה שלו. תוך דקה כל האמהות עומדות בחבורה ומקשקשות אוטוסטרדה. אפילו לא עוצרות לנשום. מכירות את כל המורים, יודעות כל מה שקורה בַּבּצפר ואין להן בעיה לדבר שעות. והגברים נעמדים שם ואין להם מושג מה לעשות עם עצמם."

    "אני לא מבין מה הבעיה. דבר איתם על הדרבי," ניסה דני לתרום את חלקו.

    "אבל זו בדיוק הבעיה. הם אשכנזים."

    אני לא יודע איך הם תמיד מצליחים לגרור אותי לשיחות האלה, אבל מצאתי את עצמי אומר: "למה זאת בעיה?"

    יעל מיד זיהתה את הסבך שנקלעתי אליו, הבינה שאין בכוחה להציל אותי ולכן עשתה "ויברח" - "הנה בדיוק דורית הגיעה, אני יורדת אליה. אל תתעכב כאן יותר מדי, עוד חמש דקות נכנסים למים."

    "קשה לך להבין למה זה בעיה כי אתה אשכנזי," הוא התחיל, אבל אני קטעתי אותו ב"אני לא בדיוק אשכנזי. אני מעורב."

    "אין 'לא בדיוק'. או שאתה אשכנזי או שאתה לא. ואתה אשכנזי וזה לא מעניין אותי איפה נולדו אמא שלך ואבא שלך. אתה חי כמו אשכנזי, אתה נראה כמו אשכנזי ואתה מדבר אשכנזית."

    "מדבר אשכנזית?" הרמתי גבה.

    "ברור. אשכנזים מדברים במילים של אשכנזים ועל נושאים של אשכנזים. האמת היא שאת המילים שלהם אין לי בעיה ללמוד."

    "שמנו לב," העיר דני, "רק לפני שתי דקות השתמשת במילה אשכנזית - 'מחולל'."

    "יופי, דני. צחוקים." עומרי שב להתמקד בי, "הבעיה שלי היא עם הנושאים של האשכנזים. הם לא מדברים על כדורגל באירועים של ה'קהילה'. זה לא בכבוד שלהם. אני בטוח שעם החברים הקרובים שלהם זה בסדר לדבר על כדורגל, ואתה יודע מה, אני גם בטוח שהם אפילו הולכים לכדורגל בספרד או באנגליה. אבל בחיים הם לא יגיעו לבלומפילד ובחיים הם לא ידברו על כדורגל באירועים של הבצפר. ובגלל שיש מלא נושאים כאלה שאסור לאשכנזים לדבר עליהם באירועים כאלה, יש בעיה. בשביל זה צריך מחולל שיחה."

    "בואנה, אתה מה זה אוהב את המילה הזאת 'מחולל'. חצי אשכנזי נהיית."

    בעוד דני מקניט את עומרי, תהיתי בנוגע לאופן שבו שני אלה תופסים אשכנזים. "אתה באמת חושב שאשכנזים צבועים יותר ממזרחים?" שאלתי, מודע לכך שאני נגרר להכללות שעומרי אימץ.

    "אתה עושה צחוק?" עומרי גיחך והביט בי בחוסר אמון, כאילו אני מותח אותו, ואז הוסיף: "אתה יודע מה זה שקר לבן?"

    "ברור."

    "ואתה יודע למה קוראים לשקר כזה לבן?"

    "לא," הבטתי בו בסקרנות.

    "זה בגלל שרק אשכנזים יכולים להמציא דבר כזה - 'שקר לבן', שקר שהוא לא שקר. אין כזה דבר. או שזה שקר או שלא. בשביל זה קוראים לזה 'לבן'. יענו אשכנזי כזה."

    חייכתי.

    "מה, לא מסכים איתי?"

    "האמת היא שאני מסכים שאנחנו אוהבים לשקר לעצמנו עם ה'אמת' שלנו, אבל אני לא חושב שזה ייחודי לאשכנזים."

    "אתה חושב לרדת בקרוב?" החזיר אותי קולה של יעל למציאות.

     

    עומרי הכיר ביני לבין יעל לפני כשנה. עליתי לסוכת המציל לאסוף את המפתחות והארנק והיא היתה שם. הפרטים הראשונים שנקלטו אצלי היו בנאליים: היא רזה. גובה ממוצע. גוון עור חום. למרות הרזון, הפנים מעוגלות משהו והשפתיים בשרניות מעט. השיער חום וארוך.

     

    "גל, תכיר, זו יעל. היא והבן שלה גולשים כוּלה שנתיים, אבל היא כבר דופקת ביצועים מהסרטים והוא אלוף הארץ." ואז הוא פנה ליעל: "גל התחיל לגלוש רק לפני כמה שבועות. הוא מתאמן אצל מעיין ומתקדם יפה, אבל בינתיים הוא יותר מתחת לגלים מאשר מעליהם."

    "באמת קוראים לך גל?" היא שאלה, ולפני שהספקתי להשיב כבר דיווחה לנו על ממצאים של מחקר מדעי שעשה ידיד שלה, ובו התברר שיש התאמה גדולה מהצפוי בין השם של האדם למראה שלו. היא דיברה בלהט על אופן ביצוע המחקר. על השערות, על ממצאים. אבל אני רק בהיתי בעיניים שלה. לכאורה עיניים רגילות. חום כהה. ראיתי עשרות כאלה בחיי. אבל משום מה, הפעם זה לא היה דומה לשום דבר אחר.

     

    אולי אלה לא העיניים, חשבתי. אז מה ממגנט אותי כל כך? אולי זו ההתלהבות שבה היא מספרת על המחקר. בעוד שנייה היא תבין שאני בוהה בה בעיני עגל ויהיה רגע מביך, חשבתי. ניערתי את עצמי וזרקתי משפט שהיה מנוגד לחלוטין למה שעבר עלי: "מצטער, אני חייב לרוץ. אני צריך להגיע לעבודה." זה לא נאמר בגסות, אבל הקרירות והחדות שלי צרמו, בייחוד על רקע התשוקה שבה היא דיברה על המחקר. בניסיון להתחמק מרגע מביך מסוג אחד הבאתי על עצמי רגע מביך מסוג אחר לגמרי.

     

    עומרי הביט בי בתמיהה, אבל מיד לקח אחריות על המצב: "גל מורה למתמטיקה בתיכון כאן. הוא תמיד ממהר אחרי הגלישה."

    יעל חייכה והפיגה את המבוכה בשנייה: "אני יכולה להבין את זה. גם אני לחוצה להגיע בזמן לשיעורים. אני מלמדת כלכלה באוניברסיטה."

    "לא סתם 'מלמדת כלכלה באוניברסיטה'," אמר עומרי בחשיבות, "היא ראש החוג. הפרופסורית לכלכלה הכי צעירה בתולדות המדינה. בטוח קראת עליה, היו איזה מיליון כתבות כשהיא נכנסה לתפקיד. כוּלה לפני כמה חודשים. הם באו גם לחוף ולא הפסיקו לצלם. צילמו גם אותנו אבל לא הכניסו אף תמונה שלנו לעיתון, המניאקים." שפת הגוף של יעל לא הותירה מקום לספק. היא לא היתה נלהבת מאופן הצגתה, אבל הבינה שכל ניסיון שלה לעדן את הדברים רק יזיק.

    "אני חושב שזה מצלצל לי מוכר," מלמלתי, בעודי מנסה ליישב בין החיוך שמאיר את פניה ומעניק להן מבע צוהל וילדותי, לבין הקמטים שהתנחלו על מצחה וסמוך לעיניה, מעידים על כך שהיא כבר אינה ילדה. היא קלטה שאני מקשקש, אבל התעלמה מזה ואמרה: "יאללה תרוץ, לא כדאי שתאחר. סתם התלהבתי מזה שקוראים לך גל ואתה נמשך לגלישה ולגלים. אני בטוחה שיהיו לנו עוד הזדמנויות לדבר." ומיד שאלתי את עצמי אם היא מביעה משאלת לב או שזה משפט סתמי שאנשים אומרים כשהם נפרדים ממישהו שהם רק פגשו.

     

    אחרי בית ספר גיגלתי אותה. פרופ' יעל דהאן. נשואה ליצחק, רואה חשבון. שני ילדים. לצד הפרטים האישיים שהופיעו בצמצום היה מידע רב על חייה המקצועיים. ליעל דוקטורט מהרווארד. תחום המחקר שלה הוא ארגון תעשייתי. מתברר שלמרות השם המשעמם זה נושא די מעניין וחם שעוסק בתחרות בין פירמות. הכתבות על יעל התמקדו בעבודות שלה ובהשלכות שלהן על ענייני השעה, במיוחד על סוגיית יוקר המחיה.

     

    האוניברסיטה כנראה קלטה שיש לה ביצת זהב של יחסי ציבור ביד. פרופסורית צעירה יחסית, בת ארבעים ושתיים. עומדת בראש החוג לכלכלה, הגברי בדרך כלל. המחקר שלה נוגע לאחת הסוגיות החמות בתקשורת. אבל כל זה עוד כסף קטן לעומת התחביב שלה. התמונה שלה עם חליפת הגלישה השחורה, אוחזת בגלשן על רקע החוף התל אביבי, היתה ללא ספק החלום הרטוב של יחצ"ני האוניברסיטה. השינוי שהביאו המכללות להשכלה הגבוהה מותיר את האוניברסיטאות מאחור במישורים רבים. אחד הנזקים המשמעותיים הוא תדמיתי. אוניברסיטאות נתפסות כמוסדות ארכאיים ומיושנים. הדימוי התקשורתי של יעל שירת את האוניברסיטה במזעור נזקים. תהיתי אם זה היה אחד השיקולים בבחירה בה לראשות החוג.

     

    בימים הבאים עבדתי על מיומנות הגלישה שלי שעות רבות. במהלכן זכיתי לראות את יעל גולשת. בקלילות. בחן. באלגנטיות. כאילו היא מחוללת על המים. כאילו הגלים מתזמנים את בואם ואת אופיים לצרכיה. כאילו הם התאמנו במשך שנים על הריקוד הזה.

     

    התנהגתי כמו ילד בן חמש עשרה והייתי מודע לכך, אך לא מוטרד מזה. לא שאלתי את עצמי על תכלית מעשַי ועל משמעות מוסד הנישואים בעינַי. יש בחיים מצבים שבהם נורות האזהרה מהבהבות ללא הרף ואתה יודע שאתה עושה טעות.

     

    לא הרגשתי שזו טעות. ידעתי שזו טעות. הבנתי שזו טעות. אבל משום מה הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, אפילו שלא ידעתי לאן אני חותר ומה יהיה סופו של הסיפור הזה.

     

    זה דרש לא מעט שבועות, אבל בסופו של התהליך הגעתי לרמת המיומנות של יעל וחבריה. ואז באופן יזום ומתוכנן "נקרתה לידי ההזדמנות" והצטרפתי בנונשלנטיות מדומה לחבורה הזו שלהם. מדובר בקבוצה מגובשת שגולשת יחד לעתים תכופות ומדי כמה חודשים יוצאת לחופשת גלישה בחו"ל. וכך מצאתי את עצמי, כחצי שנה לאחר שפגשתי את יעל לראשונה, מבלה איתה ועם החבורה בפאב תוסס בעיירת נופש החביבה על גולשים מכל רחבי העולם.

     

    בערב האחרון שלנו בחופשה שתו מרבית הגולשים קצת יותר מדי. יעל ואני, שני הקשישים בחבורה, שתינו פחות, ולפיכך היינו פיכחים יותר. כשהצעירים התרסקו וחזרו לחדריהם, המשכנו שנינו לשוחח. נוצרה אווירה אינטימית, והיא הרגישה בנוח לשאול אותי על החבר שאיבדתי בבוליביה. זה היה סיפור ידוע, ומתברר שמיד לאחר המפגש הראשון שלנו על סוכת המציל היא הבינה מי אני. אז סיפרתי לה על דרור. על התאונה. על המשבר שחוויתי אז. על הלהקה. על הפצע שנשאר.

     

    והיא סיפרה לי את האמת מאחורי בחירתה לראשות החוג. בשעה שבעיתונים סיפרו איך נישאה החוקרת הצעירה על כתפי גאוני הכלכלה בישראל לתפקיד הרם, היא סיפרה איך נלכדה במארג של תככים, מניפולציות, מלכודות ומלכודות נגד. ובעוד היא מצטנעת ומקטינה את תפקידה, הבנתי שהיא נאבקה למען הדור הצעיר והסטודנטים מול כוחות של שימור וסטטוס קוו, תוך דבקות מעוררת השתאות באמת הפנימית שלה. מוּנעת מרצון עז ליישר את ההדורים. מכוונת על ידי מצפן מוסרי חד וברור.

     

    היה לי ברור שהיא לא מודעת לכך שיש לה עוצמה פנימית מרשימה כל כך. שאין לה מושג שהיא מנהיגה טבעית. שהיא כריזמטית ומעוררת הערצה.

    ליעל לא היו ציפיות גדולות מעצמה. לכן היא הופתעה פעמים רבות במהלך הקריירה האקדמית שלה. כשמתן, אחד המוחות המבריקים, הסכים לעבוד איתה על המאסטר. כשהיא התקבלה לתוכנית הדוקטורט בהרווארד. כשהצליחה לפרסם בכתבי עת יוקרתיים. וכשקודמה לפרופסור וקיבלה קביעות בגיל צעיר במיוחד.

    ההצלחות האלה לא הצליחו לערער את חוסר הביטחון הבסיסי שקינן בה. את התחושה שבעוד רגע יתגלה הבלוף. שאף אחד לא יתעניין בעבודת המחקר הבאה שלה. שקרב הרגע שבו תלמיד מאסטר בקולג' קטן באריזונה ימצא טעות קריטית בעבודה החשובה ביותר שלה.

     

    באופן מתמיה, או שלא, דבק חוסר הביטחון גם בדימוי העצמי שלה. בתפיסת הנשיות שלה.

    בשל חוסר הביטחון הזה היא לא תיארה לעצמה שכל חיוך שלה האיר בעיני את הפאב. שכל מגע מקרי העביר לי צמרמורת בכל הגוף. שבעיני היא לא היתה נאה אלא יפהפייה. שהיא סחררה אותי באופן שלא הכרתי מימַי. שעם כל מילה שיצאה מפיה התאהבתי בה יותר.

     

    יעל קראה לי שוב, עדיין ממתינה לי מתחת לסוכת המציל. עומרי בחן אותי ואמר בשביעות רצון: "תודֶה שאתה חושב על המחולל שיחה שלי. אבל עכשיו תרד. יעל מחכה."

     

    בשלב הזה יעל כבר ידעה בדיוק מה אני מרגיש כלפיה. היינו ביחד כארבעה חודשים. אהבה חשאית. אסורה. מתוקה. אמיתית.

    גלשנו כמעט תמיד כחלק מהחבורה. כשרצינו להתבודד הִצְפַּנּוּ לחוף סידני עלי.

     

    באותו בוקר היה הים נפלא. בניגוד ליעל אני גלשתי בראוותנות. אף שכבר היינו כמה חודשים ביחד, הרצון שלי להרשים אותה לא נרגע. היא התייחסה לצורך הילדותי שלי בשעשוע, ואני פירשתי את זה כעידוד. ידעתי שמחמיא לה שאני עדיין נלהב ממנה. שהיא לא זוכה למבטים דומים בבית.

    אחרי הגלישה עלינו לסוכת המציל לאסוף את חפצינו.

     

    דני ועומרי התנפלו עלי. "אתה חייב לשמוע מה קרה בזמן שהייתם במים," התחיל עומרי.

    "אתה ממש לא חייב לשמוע את זה," תרם דני את חלקו, "הכול המצאות, כמו המחולל שלו, זה הכול בראש שלו."

    "דני, אינעל ראבק," אמר עומרי בכעס לא אופייני, "זה לא אשמתך. תן לגל להחליט בעצמו מה הוא חושב." דני השתתק ועומרי המשיך. "כמה דקות אחרי שנכנסתם לים הגיעה כאן למטה איזה מגה כוסית עם גלשן. מסתובבת כאילו היא מחפשת משהו או סתם מבולבלת. דני, בשנייה שהיא הגיעה קפצו לו העיניים עד למטה ועברו על כל חתיכה בגוף שלה. ויש לה וואחד גוף זאתי."

    "אתה והשטויות שלך," התעצבן דני, "תרגיע."

    "ואז הוא מתחיל לדבר איתה: 'הכול בסדר?' 'אפשר לעזור?' וכאלה. בקיצור, התחיל לדבר באשכנזית. וההיא מהנדסת אותו, עאלק היא חדשה כאן ומחפשת אנשים לגלוש איתם. ואז היא מסתכלת על החבורה שלכם ומתחילה לשאול שאלות, וזה כאן הפה שלו אוטוסטרדה, מספר לה על כולם, ואז היא שואלת אותו אם יש בחבורה שלכם גם זקנים, וההוא עושה לה 'מה זה זקנים בשבילך?' ומחייך כאילו הוא מקבל כסף בשביל זה, וההיא גם כן מחייכת ונותנת לו, 'ארבעים כזה', וזה קצת מוחק לו את החיוך אבל הוא ממשיך עם השלשול הזה שיוצא לו מהפה ומספר עליך הכול, רק חסר שהיה נותן לה את המידות של התחתונים שלך, ואני קולט שמשהו לא בסדר, וההיא עושה לו, 'מה, הוא מתחיל עם הצעירות בחבורה?' ככה היא שואלת עליך, וההוא ישר מספר לה שאתה יותר עם יעל מאשר עם האחרות, וההיא עושה לו 'מה, הם ביחד?' וההוא אומר לה 'מה פתאום' ומתחיל לשלשל מכאן ועד הודעה חדשה על יעל, ואני מרגיש שמשהו לא בסדר כאן, אז אני אומר לה שאם יש לה שאלות כדאי שתדבר איתכם ישירות, אבל ההיא פתאום מסתובבת והולכת. 'אין לי זמן', ו'אני צריכה ללכת', ו'ביום אחר', ו'המון תודה' וכאלה, ותוך שניות אין זכר לקיומה."

    "ואללה, הנס כריסטיאן אנדרסן אתה," זרק לו דני בזלזול, "איזה סיפור הבאת פה."

    "מה עורר את החשד שלך?" שאלה יעל את עומרי.

    "לא בטוח, תקראי לזה חוש של מציל. אולי זה הגלשן השכור שלה או איך שהיא החזיקה אותו או זה שהיא שאלה על שניכם ואם אתם ביחד."

    "אז נראה לך שהיא ניסתה לברר משהו על שנינו?" שאלה.

    עומרי הרהר קצת ואמר: "כן, אבל נראה לי שהיא בעיקר רצתה לגלות משהו על גל. מוכן לשים על זה כסף."

    הסיפור הזה בלבל אותי לגמרי. היתה לי הרגשה שעומרי צודק באינטואיציה שלו ושייתכן שמתקיימת חקירה כלשהי עלי.

    בעודי מנסה לסדר את המחשבות בראשי החליט דני לשנות את נושא השיחה. "גל, אתה זוכר מה אתה חייב לנו?" ברגע הראשון, עדיין שקוע בהרהורים, לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. ברגע השני נזכרתי.

     

    מדי יום תרתי באינטרנט אחר סיפורים מוזרים ומשעשעים והעליתי אותם לעמוד הפייסבוק שלי. אחת ה"חובות" שלי לאחר כל גלישה היתה לשתף את דני ועומרי באחד הסיפורים הטריים. באותו רגע הראש שלי היה כמובן במקום אחר, אבל ידעתי שאין לי סיכוי לצאת משם בלי לשלם את החוב.

    "אתם מכירים את היישום הזה שמאפשר לכם לגלות איפה נמצא הנייד?

    "אז ילדה אמריקאית שלא מצאה את האייפד שלה ביקשה מאביה שיאתר אותו דרך המחשב. האבא נכנס ל iCloud, הפעיל את היישום, ותוך שניות הם מצאו את האייפד מתחת לכרית בסלון. בכל מקרה, כשהוא איתר את האייפד על המפה הוא שם לב שהנייד של אשתו נמצא בעיירה סמוכה. iCloud מאפשר לך לראות את כל המכשירים שחיברת לחשבון על המפה, וככה הוא ראה את הנייד של אשתו. זה היה לו מוזר מאוד. אשתו היתה אמורה להיות בנסיעת עבודה במדינה אחרת בארצות הברית. כך לפחות היא אמרה לו.האינסטינקט שלו היה להתקשר אליה ולשאול מה קורה, אבל הוא הפעיל שיקול דעת ונהג אחרת. הוא הזמין בייביסיטר לילדה ונסע לכתובת שבה לפי ה iCloud נמצאה אשתו. באופן לא מפתיע הוא הגיע למלון דרכים. וכמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, המכונית של אשתו חנתה ליד אחד החדרים. הוא ארב לה שם, ולאחר כשעה ראה את אשתו נפרדת מהמאהב שלה ליד הדלת. את ההמשך אתם יכולים לתאר לעצמכם."

    "מוסר השכל," סיכם דני, "אם את לא מוצאת את האייפד שלך, אל תבקשי מאבא למצוא אותו, זה יכול להרוס את המשפחה."

     

    כשיעל ואני ירדנו מסוכת המציל היא הביטה בי ושאלה: "אתה חושב מה שאני חושבת?"

    ידעתי למה היא מתכוונת. "זה לא נראה לי סביר," אמרתי.

    "אין הסבר סביר אחר. אם עומרי צודק ומישהו חוקר עליך, יש לזה רק הסבר אחד. נכון?"

    שתקתי, והיא אמרה: "אתה יודע שזאת היא."

    מערכת היחסים בין יעל לביני היתה אפלטונית במשך זמן רב. עד לאחד הבקרים כמה שבועות קודם לכן. ומאז, מהרגע שנכנס הסקס לזוגיות שלנו, הוא יצא ממערכת היחסים שלי ושל נורית. אשתי.

    אולי בגלל זה היא עלתה עלינו ושכרה איזו חברת בילוש, חשבתי.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

     

    "איקס באמצע", רוני שחר, ידיעות ספרים, 236 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "סיפור שמתחיל בבגידה: פרק ראשון מ"איקס באמצע""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים