ההימור של מארוול: האם הקהל באמת מוכן לסרט כמו "הפנתר השחור"?

שובר הקופות הבא של מארוול, "הפנתר שחור", מוקדש לגיבור העל האפריקאי שבמרכזו, אולם הטריילר הראשון לקידומו נפתח בשיחה בין שתי דמויות חיוורות - הפושע יוליסס קלואו (אנדי סרקיס) והסוכן רוס (מרטין פרימן). "מה אתה יודע על ווקאנדה?", שואל הנבל המרושע את איש החוק האמריקני, שמשיב לו: "זו מדינת עולם שלישי. טקסטיל, רועי צאן, תלבושות מגניבות". כך, שני גברים לבנים מחליפים רשמים בנוגע למדינה דמיונית ביבשת השחורה. הם מגישים לנו אותה מהזווית שלהם - נקודת המבט המתנשאת של העולם המערבי. ככל הנראה זוהי גם נקודת המבט של רוב חובבי הקומיקס בעולם, שהם עצמם, וכך גם לבם, נמצאים בסוף מערב. קלואו והסוכן רוס, שחלקם בסרט זניח יחסית, נמצאים פה על תקן דיוויד אטנבורו, כדי להדריך את הקהל לקראת המסע, ולהכשיר אתכם כצופים בסרט. להלבין אותו עבורכם.

הסוכן רוס פותח בדברים גם את הטריילר הרשמי, האחרון שיצא לצורך הגברת ההייפ לקראת היציאה לאקרנים. "ראיתי אלים עפים, ראיתי בני אדם בונים נשק שלא יכולתי לדמיין, ראיתי חייזרים נופלים מהשמיים. אבל מעולם לא ראיתי משהו כזה", הוא מודה בפני המלך טצ'אלה במהלך ביקורו בווקאנדה. או בתרגום לשיח קולוניאליסטי מזלזל שאינו תקין פוליטית: "מילא היצורים האל-אנושיים, המפלצות והטכנולוגיות המתוחכמות, אבל שחורים שהצליחו להקים אומת סטארט-אפ מתקדמת? זה כבר בלתי נתפס". הטריילרים נוצרו מלכתחילה כדי לקדם את המוצר ההוליוודי המצופה מבחינה שיווקית, ובהמשך הם מציגים תמונה מרהיבה לעין שדי משקפת את מה שמתחולל בסרט. אחרי צפייה בסרט נראה כי העיוות העיקרי הוא ש"הפנתר שחור" הוא יצירה פוליטית חתרנית במודע. מדובר במנתץ דעות קדומות לא פחות משהוא שובר קופות. שני ההיבטים הללו עלולים להתנגש בבתי הקולנוע.

ההחלטה ליזום סרט שמוקדש כל כולו לפנתר השחור הייתה מתבקשת, כמעט בלתי נמנעת. ההשקה הקולנועית של הדמות ב"קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים" מ-2016 הייתה מוצלחת ביותר, וגיבור העל האפריקאי בגילומו של צ'דוויק בוזמן זכה לשבחים רבים ולבאזז חיובי. הוא היה מרכיב חדש ומרענן, יש שיאמרו אקזוטי, בתוך ערוגת גיבורי העל של מארוול. אלא שבשובר הקופות המהדהד ההוא של האחים ג'ו ואנתוני רוסו, הפנתר השחור היה אחד מתוך נבחרת של 12 סופרהירוז - רובם מוכרים וידועים, בכיכובם של שחקנים הוליוודיים נוצצים, ולרוב לבנים. מבחינה זו הוא נולד מתוך מעטפת חמימה ותומכת, ומגוונת. עכשיו הוא עושה זאת לבד. בוזמן מככב בתפקיד הראשי כשלצדו צוות שחקנים הכולל בין השאר את מייקל בי. ג'ורדן, לופיטה ניונגו, דאנאי גורירה, לטיטיה ווייט, דניאל קלויה, סטרלינג ק. ג'ונסון, פורסט וויטקאר ואנג'לה באסט - מטובי בניה הקולנועיים של הקהילה האפרו-אמריקנית.

ליהוקם של השחקנים, כמו גם זה של הבמאי הצעיר והמוכשר ריאן קוגלר, מעידים על כך ש"הפנתר השחור" קורץ במפגין לקהילה האפרו-אמריקנית, אם כי ייתכן שבכך הוא מדיר קהלים גדולים אחרים - צופים שיותר קל להם להזדהות לחייזרים ירוקים מאשר לבני אנוש כהי עור. חלקם יתקשו להזדהות עם הדמויות, אחרים עלולים אפילו למחות. כש"תור" יצא, כמה קבוצות שנאה מטורללות התלוננו על פגיעה בטוהר הגזע כשראשי מארוול העזו ללהק את אידריס אלבה כאל בממלכת אסגרד הצחורה. במקרה זה לא של ממלכת ווקאנדה שבאפריקה (והדמיונית לא פחות ממקבילתה הנורדית), אין כמעט בכלל נוכחות לאדם הלבן. סרקיס ופרימן פה בעיקר כדי לקרוץ להמונים, בעוד שבוזמן, ניונגו והאחרים דוברים אנגלית במבטא אפריקאי כבד ומסתכלים להם בלבן שבעיניים.

לא רק אקזוטיקה. "הפנתר השחור" הוא מסמך פוליטי נוקב

עיצוב הדמויות והליהוק של השחקנים בהתאם לרקע האתני שלהן בעייתית מבחינה תדמיתית בקרב הקהל האמריקני, ולא פחות ממסוכנת כשמדובר בשוק הבינלאומי שהפך לחשוב כל כך בשנים האחרונות. מילא האמריקנים, אבל האם הסינים, הגרמנים, או אפילו הישראלים ימצאו בסיס להזדהות עם טצ'אלה, נאקייה, אוקויה, מ'באקו, וו'קאבי, טצ'אקה ואחרים בעלי שמות שנשמעים לאוזניכם כג'יבריש, או כרשימת מבקשי מקלט סודנים בטיסה לרואנדה? במארוול לקחו פה הימור לא מבוטל, אלא שאף הוא מתגמד ביחס לסיכון הנובע מהתכנים החתרניים, אפילו מהפכנים, לחלוטין לא סמויים, שקוגלר ושותפו התסריטאי ג'ו רוברט קול החדירו בסיפור הבסיס שחיברו סטן לי וג'ק קירבי בקומיקס המקומי. אפשר לראות ב"הפנתר השחור" להיט אקשן מלהיב וצבעוני. בלתי אפשרי שלא לראות אותו כמסמך פוליטי נוקב.

למרות הדימוי האסקפיסטי שלהם, סרטי גיבורי על גדושים בביקורת פוליטית שבדרך כלל נרמזת מתחת לפני השטח, ושלל שכבות של גרפיקה ממוחשבת. גם "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" היה כזה. המאבק הרעיוני בין קפטן אמריקה לאיירון-מן, כפי שבא לידי ביטוי באותו סרט רב היקף, אמור היה לשקף קרע בתוך המציאות האנושית הנוכחית בכל העולם ומנהיגי המערב שקורעים אותה לגזרים. עכשיו המלך טצ'אלה חוזר הביתה למולדת שלו - מדינת ווקאנדה הדמיונית שבמרכז אפריקה, שנגררת בעצמה למלחמת אזרחים משלה. למה מאבק בין שבטים צריך לעניין אותנו? יש מי שטוען שזה עשוי להשפיע על האנושות כולה, כולל האגף המערבי שלה. זה לא משבר הומניטרי מהזן שהכרנו בדארפור, רואנדה, קונגו וליבריה. ווקאנדה היא מעצמה טכנולוגית נסתרת ומבודדת. יותר כמו צפון קוריאה. בידיה נשק רב עוצמה, שאם יפול לידיים הלא נכונות, עשוי לשנות סדרי עולם. אחד יקרא לכך חורבן, השני מהפכה. השאלה את מי שואלים.

זעם מוצדק על קיפוח מתמשך

אם היינו שואלים את יואי ניוטון, בובי סיל, איליין בראון, סטוקרד קארמייקל וחברים אחרים בתנועת "הפנתרים השחורים" הרדיקלית משנות ה-60 (אולי גם צ'ארלי ביטון וראובן אברג'יל מהסניף הארצי-ישראלי) מדובר במהפכה מתבקשת ורלוונטית גם כיום על רקע אלימות המשטרה האמריקנית נגד שחורים. הבמאי קוגלר מצטרף אליהם. סרטו הראשון והמצמרר "תחנת פרוטוויל" (2013), שיחזר את מותו המיותר של אוסקר גרנט במהלך מעצר שווא. אחרי הדרמה האינטימית ההיא, הוא מנצל את תקציב הענק של מארוול (כמאתיים מיליון דולר), והמניפה הבדיונית הנרחבת שנפרשה בפניו, כדי להגביר את הווליום ולהפיץ את המסרים שלו, הנעים תדיר בין הלוחמני לפייסני. בסרט גיבורי העל שלו יש המון זעם מוצדק של קיפוח מתמשך, התעללות ומחיקה תרבותית ופיזית של הקהילה האפריקו-אמריקנית. המצפן המוסרי ברור וחד משמעי. השאלה היא מה ההשלכות המעשיות של הכוונתו.

מבלי לחשוף את העלילה לסרט שלא רבים צפו בו עד כה ברחבי העולם, אפשר לספר שמדובר בסיפור שנובע מתוך פוליטיקה פנימית בווקאנדה שהוקמה כממלכה מאוחדת של שבטים יריבים. היא זוכה לשגשוג ורווחה בזכות משאב נדיר שנמצא באדמתה. לא יהלומים, לא שנהבי פילים, אלא המתכת וויברניום שידועה כחומר החזק ביקום. בניגוד ליהלומים ושנהבים, לוויברניום יש שימושים מעשיים פורצי דרך ואזרחי ווקאנדה ניצלו אותם לצורך יצירת חברה מפותחת, המשלבת בין טכנולוגיה מתקדמת למסורת עתיקה - ממש גן עדן במרכז אפריקה. כמו יהלומים ושנהבים, הקולוניאליסטים מהמערב היו חומדים את הוויברניום לעצמם. על כן ווקאנדה מתחבאת מעיני כל העולם תחת רשת הסוואה אלקטרונית מתוחכמת, ומתחזה למדינת עולם שלישי. נזכיר רק שהאוטופיה הזאת אינה דמוקרטית ונשלטת על ידי מלך. למזלנו, המלך טצ'אלה הוא גבר צעיר שקול, הגיוני ומתון. הוא שואף לשמור על ארצו מבודדת מכל השפעה זרה ומסוכנת.

מלך טאצ'לה/הפנתר השחור

אלא שיש משהו רקוב בממלכת ווקאנדה, משהו שמריח כמו "המלט" במקרה הטוב או "משחקי הכס" במקרה הרע. המלך טצ'אלה הוא נצר למורשת הפנתרים השחורים שסיגלו לעצמם יכולות על-טבעיות, וליתר ביטחון עומד לרשותו משמר אישי של נשים לוחמות כמו של קדאפי בזמנו. השלטון שלו מתערער וכך האני מאמין האידיאולוגי שלו. הדילמה היא האם להישאר מופנמים, מסוגרים ומבודדים בבועה מגוננת משאר העולם, או להיפתח החוצה במפגן של גאווה לאומית רבת עוצמה, כוח שחור התקפי שיניע את המהפכה מסביב לגלובוס ויבעיר את שכונות העוני של ארצות הברית, את מחנות הפליטים האפריקאים באירופה, אולי גם ברחובות דרום תל אביב. שחורי כל העולם התאחדו! ממש כמו הקריאה של מגניטו התוקפני מהאקס-מן להשמיד את האנושות ולהקים אחת מעודכנת במקומה, אל מול פרופ' אקסווייר המעדיף לשמר את התקווה מתוך המחבוא שלו. או במונחים של מוטנט אחר מן המציאות - קים ג'ונג און והנתק שכפה על ארצו, אל מול מנהיגי דאעש שמפנטזים על ג'יהאד בינלאומי שישטוף את כדור הארץ.

בניגוד לאקס-מן והיחס לאחרים, לזרים ולמוזרים באופן כללי, "הפנתר השחור" מכוון, אקטואלי ומאוד מגזרי. הבשורה החתרנית שלו שנויה במחלוקת ועלולה להרגיז לא מעט צופים, אבל כמובן שמישהו במארוול אישר את הפרויקט הזה - משלב התסריט ועד לתוצאה הסופית. לכאורה לא הייתה סיבה לפסול אותו. אחרי ההצלחה הקופתית הכבירה של מותחן האימה "תברח" מחד, ומאידך של להיט גיבורות העל הנשי "וונדר וומן" - ברור לכאורה שמסרים פוליטיים אינם מרתיעים את הקהל. מצד שני 255 מיליון הדולר שהניב "תברח" מסביב לעולם הם אולי הישג אדיר עבור סרט שעלה פחות מחמישה מיליון דולר, אבל פלופ מהדהד בקנה המידה של מארוול. "וונדר וומן" מתיימר להיות יצירה פמיניסטית פורצת דרך, אבל כשחוזים בגל גדות המהממת ובאמזונות היפהפיות שלצדה על המסך הגדול, מתעמקים יותר ביופי של הגוף הנשי, מאשר במסרים על העוצמה שבוקעת ממנו. גיק הקומיקס המצוי, לבטח יעדיף זאת, על פני אפריקאיות בשמלות מרהיבות וצבעוניות, אבל כאלה שלא חושפות יותר מדי. 

ההצלחה של "תברח" מהווה תקדים

בינתיים, מאז ההקרנות הראשונות של "פנתר שחור" בארצות הברית, הביקורות שהופצו ברשתות החברתיות נלהבות ביותר, אבל בחינה של הציוצים לעומק מעלה שרוב השבחים מגיעים מגולשים אפרו-אמריקנים או מנשים. ואכן, הסרט נושא פרץ של גאווה משחררת עבור שני המגזרים הללו. מולם כבר נפתחה קבוצת פייסבוק ששמה לה למטרה לפגוע בדירוג האיכות של הסרט באתר Rotten Tomatos, וזו נמחקה כדי להימנע מ"שיח של שנאה ובריונות". למרות הרעיונות הנועזים שהוא מציף מעצם קיומו, "הפנתר השחור" הוא להיט גיבורי-על טיפוסי.

כך או כך, יהיה מעניין. "הפנתר השחור" מהווה מקרה מבחן מעניין עבור האולפנים הגדולים של הוליווד. לפני שנתיים "דדפול" הדהים את כולם עם ביצועים קופתיים מעולים למרות הגבלת הגיל שלו שאוסרת מקטינים לצפות בו בגלל תכניו הגסים. "הפנתר השחור" מביא עמו תכנים נועזים אף יותר בגלל המסרים הפוליטיים שבו והגבלת הגיל שלו סטנדרטית לסרטי גיבורי-על, 13 PG. השחקנית המהוללת אוקטביה ספנסר מאמינה שילדים צריכים לצפות בו ולכן הכריזה שתשכיר בקרוב בית קולנוע במיסיסיפי כדי לאפשר להם לעשות זאת, ובחינם. "בכוונתי להשכיר אולם בקהילה מקופחת כדי להבטיח שהילדים החומים שלנו יוכלו לראות עצמם כגיבורי על", הכריזה בחשבון האינסטגרם. בעוד שהתחזיות של מארוול מורות על סוף שבוע ראשון ריווחי במיוחד בארצות הברית, היוזמה של השחקנית האפרו-אמריקנית מורה על החשיבות הסוציו-פוליטית של הסרט. 

בינתיים, עד ליציאת "הפנתר השחור" בארצות הברית, בישראל ובשאר העולם בשבוע הבא, אפשר להסתפק בטריילרים. בתדריכים שעורכים לנו יוליסס קלואו והסוכן רוס, בכריזמה של צ'דוויק בוזמן ומייקל בי. ג'ורדן, בנופים המופלאים הטבעיים ואלו שנוצרו בגרפיקה ממוחשבת, בתלבושות הרהבתניות וגם בצלילים שהפיק הראפר קנדריק למאר. חדי האוזן יבחינו בסימפול של The Revolution Will Not Be Televised - שירו האלמותי של גיל סקוט הרון מ-1970. "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" הוא קובע. בקרוב נראה האם היא תבוא מהקולנוע?