פעם עשו פה פופ קשוח
ממייקל ג'קסון ועד פינק, מבון ג'ובי ועד טינה טרנר: צלילי הדיסטורשן השתחררו מזמן מגבולות הרוקנ'רול והיו חלק בלתי נפרד מעולם הפופ - עד שהחגיגה הרועשת התפוגגה. למה זה קרה?
צפו: שיעור מעשי בדיסטורשן (צילום ועריכה: אסף קוזין ובן שפייר)
טיילור סוויפט, סלינה גומז, דמי לובאטו, ביונסה (ועוד נגיע אליה בהמשך) – רק תחשבו עליהן ועל השמות האחרים שניצבים בשורה הראשונה של הפופ העולמי היום ונסו למצוא להיט-רחבות אחד שלהם מהשנים שאחרונות שהובל על ידי צלילי גיטרה מחוספסים.
מובן שהגיוני לקשור זאת לעובדה שהרוק, לפחות כפי שאנחנו מכירים אותו, מת. אבל הפעם באמת. לא כפי שקבעו לנו בשנות השמונים, בטרם הגיעה סופת הגראנג' מסיאטל, ששינתה ועיצבה פנים והעדפות מוזיקליות של דור. גם לא כמו שהיה מאוחר יותר, כשהכריזו שהרוק מת - רק כדי לחזות בבשורת הסטרוקס, הקילרז והווייט סטרייפס בשנים הראשונות של שנות האלפיים.
כבר כמה שנים שהרוק פשוט לא מצליח להמציא את עצמו מחדש. הוא עדיין שם, תמיד יהיה שם עבור מי מאיתנו שאוהב את המוזיקה שלו רוויית גיטרות ומעט מטונפת - אבל הוא נתפס בעיני קובעי טרנדים ומכתיבי דעת קהל כמנוון. ז'אנר עייף, תקוע במקום, לעיתים שבע, לא מרדני. בטח לא משהו שיגרום למפיקים של מוזיקת ריקודים עכשווית לשאוב ממנו השראה.
"בסופו של דבר זה הד של היחלשות הרוק באופן כללי", אומר העיתונאי ומבקר המוזיקה שי להב. "כל עוד הרוק היה ז'אנר חשוב ומסחרי, גם הפופ פזל אליו, ייבא ממנו. ברגע שהרוק פחות משמעותי, פחות משתמשים בו ובמאפיינים שלו, והדיסטורשן היה אחד הבסיסיים שבהם".
"Hotline Bling" של דרייק. מה זה דיסטורשן שוב?
המראה של הרוקר הלא-מגולח, אוחז בגיטרה עם סיגריה בצד הפה, הפך לקלישאה חבוטה. יש פה דור שהאסתטיקה הזו לא מדברת אליו בכלל, ויזואלית או צלילית.
"נכון, והוא בטח לא מבקש את זה. הם לא מבינים את הקסם, את הסגידה שהייתה לדבר הזה. זה פשוט עוד אמצעי שבסוף בוקע מקונסולה, וזה לא כל כך משנה. בכלל זה דור שלא רוצה שיותר מדי תעמיס עליו. בדיסטורשן יש משהו יחסית תובעני לאוזן, לא נעים, הוא מצריך אותך להתייחס. ממש לא הצליל הענוג, האלקטרוני, הנעים והמלטף".
מפתה, אפילו קל מדי, לקשר את זה לתמורות טכנולוגיות. יש קו ישר שנמתח בין עיצוב מוצר נקי ומינימליסטי של אפל, מספר תווים מוגבל ולייקים ברשתות חברתיות.
"זה בטוח קשור לטכנולוגיה. ברור שכשהמפיקים המוזיקליים הם מהות הכול, אין לדיסטורשן ערך מוסף - הוא פשוט עוד כפתור אחד בין רבים בקונסולה".
"כן, הגיטרה ירדה קצת מהמקום שלה, זה באסה", אומר המפיק המוזיקלי המוערך עופר מאירי. בשנים האחרונות עבד מאירי עם שמות כמו עברי לידר, מוניקה סקס ואביב גפן - כולם פרצו בשנות הגיטרה של הניינטיז, וכולם זכו ממנו לטיפול אלקטרוני מובהק. לא תמיד זה הגיע במחיר ויתור על אותו אפקט מוכר - לפעמים מדובר במה שאוהבים להגדיר כאן כ"נגיעות".
"מה שהיה בימינו קוּל, בן אדם עומד עם גיטרה ואיזה מגניב הוא, היום כבר לא נתפס ככה לצערי. כשחושבים על מוזיקאים מודרניים מדמיינים מישהו עם סינתיסייזר או די-ג'יי. גיטרה נראית לך כמו משהו מהאייטיז. זה עצוב, אבל זו המציאות".
פינק - "Just Like A Pill". גיטרות בפופ תחילת שנות האלפיים
כמפיק אתה מוצא את עצמך מנסה להימנע מהצליל הזה?
"לא, אני לא מנסה להימנע ממנו, אבל היום יש כל כך הרבה השפעות, שבכל מקרה דיסטורשן חזק בפרונט זה לא דבר שקורה. אני לא מכיר כמעט להיטים מהשנים האחרונות עם אפקט כזה. הפופ שואב היום אלמנטים מכל כך הרבה מקומות, וזה הופך את הרוק לזניח יותר.
"מפיקי פופ מעדיפים לקחת היום צליל של מוזיקה לטינית, למשל. רוק זה לא רק דיסטורשן, זה גם תופים, וגם אותם אתה לא שומע יותר. הכול זה מכונות. גם אם זה כאילו גרובי, אם אתה חד אוזן אתה תשמע שזה לופ שחוזר על עצמו כל כמה תיבות. אתה לא יכול לצפות מאנשים שלא גדלו על המוזיקה הזו שיחפשו איך מקליטים תופים בצורה הכי טובה אם זה לא העניין שלהם".
זה לא שהגיטרה נעלמה לגמרי מהמצעדים. אבל אם היא שם אז היא כבר אקוסטית – סטייל אד שירן או וואן ריפאבליק.
"ישנה הגיטרה עם הפריטות האלה בהתחלה, חצי קלאץ' כזה. אבל הגיטרה הזו הייתה יכולה להיות גם קלידים, אין לזה ממש אסתטיקה של גיטרה. משהו בסאונד נהיה יותר מתחנף באופן כללי. נהיה יותר עגול. ואין דברים שנשמעים כמו דיסטורשן".
"Counting Stars" של וואן רפאבליק. אם כבר גיטרה אז אקוסטית ולהצניע
כל דור מבקר את הדור שאחריו.
"זה גם קשור לכך שאנחנו מזדקנים, אין מה לעשות, אבל זה לא רק זה. זה כאילו תבוא ותשוויץ 'וואלה, יש לי DVD'. מה תעשה איתו, אתה מבין? זה בעצם סוג של טכנולוגיה ישנה, והיום היא מעבר לפוזה. אתה לא צריך אותה בשביל ליצור להיט אינסטנט".
"הגיטרה ככלי והדיסטורשן כאפקט הם לא משהו מגניב", מסכים המפיק, השדרן וחובב המאש-אפים נוי אלוש. "באינדי יש מלא להקות גיטרה, וגם שם הכול מאוד סטרילי. זה לא שיש לך דיסטורשנים מטורפים. ארקייד פייר למשל כבר עושים דיסקו, אפילו הם הזיזו את הגיטרות הצידה כי וואלה, זה לא עובד. ואם יש גיטרות, אז זה בא בהפקה חצי דיסקואית. גם האלבום האחרון של הרכב רוק גיטרות כבד כמו קווינז אוף דה סטון אייג' נשמע אחרת בגלל שהם שיתפו פעולה עם מארק רונסון. הם יצאו מנקודת הנחה של 'בואו ניקח מפיק יותר פופי, סטרילי, עם יותר גרוב ולא ניתקע במקום, כי אם ניתקע במקום לא נהיה רלוונטיים'.
"אני פשוט מסתכל על כוכבי פופ היום, ובשביל להישאר רלוונטיים הם עושים לטיני. דמי לובאטו , 'דספיסטו', העלייה של ג'יי בלווין, כל זה. עכשיו הגל הברזילאי תופס, כל ה'טודו בום' הזה - זה מה שיהיה לך בקיץ הקרוב. אז אומן פופ שרוצה להישאר רלוונטי, אין לו לאן ללכת. אחרי עשור של דאנס ו-EDM, הדי-ג'ייאים הפכו למגה סטארים, ההיפ-הופ שוב חזר לאופנה, ואין לגיטרות מקום, בטח לא עם דיסטורשן".
"Despacito". איפה תתקע פה חשמלית?
אתה רואה את זה משתנה? בסופו של דבר פופ הוא עניין של אופנה, והכול עובד בצורה מעגלית.
"רק אם יבוא אומן ממש גדול, כמו טיילור סוויפט נניח, ויגיד, 'אני מחליט שהאלבום שלי עכשיו כולו גיטרות'. הייתה גם תקופה של אימו באמצע העשור הקודם, שבה הרבה מפיקי פופ לקחו אלמנטים מלהקות האימו - ז'אנר שהיה מאוד פופי במהות שלו - והכניסו אותם לפופ המיינסטרימי. בגלל שהלהקות ההן גם שחו בתוך ביצת הפופ, הכול השפיע אחד על השני ומפיקים אמרו 'וואלה, אני יכול לעשות שיר אחד עם גיטרה'. לפינק היה את 'So What', שהיה סוג של תגובה ליה יה יה'ז.
"היה איזשהו דו-שיח גם עם להקות אינדי. היום פשוט אין עם מי לנהל את הדו-שיח הזה. קח לדוגמה את שיתוף הפעולה של ביונסה וג'ק ווייט מהשנה שעברה - כמה אנשים יזכרו את השיר הזה? יכול להיות שכשהרוק יחזור הוא ייחשב לשיר ששילב בין ז'אנרים, אבל זה ממש לא שיר שהצעירים עפים עליו. תן להם את הביטים, מכונות תופים".
אבל יש גם חדשות טובות - לפחות עבור מי שמלבד הדיסטורשן כאב גם את מות הרוק-סטאר כרעיון, כאייקון תרבות. הדמות הזאת, כך התברר בשנים האחרונות, לא הוגבלה לז'אנר ספציפי, וגם היום יש מי שממלאים את הפונקציה הזו – רעיונית, תרבותית ואפילו מוזיקלית.
"החספוס והרוק-סטאריות - יש להם תחליפים היום", אומר אלוש. "זמר כמו פוסט מלון הוא דוגמה מעניינת, כי זה ראפר שכשאתה רואה קטעי וידאו שלו אתה קולט שהבן-אדם יודע מילים של שירים של מוטורהד ומטאליקה. יש לו גם גרסה משלו ל'No Apologies' של נירוונה. אתה מסתכל עליו כשהוא עולה לבמה ואומר, 'זה רוקיסט'. כל הווייב שלו זה רוק, לאוטובוס בסיבובי ההופעות שלו יש תחושה של רוק-סטאר. אין שם גיטרות ודיסטורשן, אבל הכול זה רוק-סטאריות לגמרי. הלכלוך יכול לבוא מבחינה הפקתית - מלכלכים את הביט. הגיטרה התחלפה במשהו אחר. אתה רואה חבר'ה צעירים שעדיין משתגעים בהופעות, עושים סטייג' דייבינג, נותנים בראש. זה הכול אלמנטים של רוקנ'רול. זה פשוט לא בפורמט של תופים-בס וגיטרה בדיסטורשן".
מייקל ג'קסון מארח את סלאש ב"Give In to Me". כשהרוק עוד עיצב את הפופ
"אני חושב שהדיסטורשן נעלם אולי רק מבחינת הסאונד הספציפי של גיטרה, אבל הפונקציה שלו עדיין מתמלאת על ידי סינתיסייזרים", אומר השדר והמגיש אייל "קוואמי" פרידמן. "אני די בטוח שנמצא מלא להיטים מהשנה האחרונה שבפזמון שלהם נכנס איזשהו 'פאאםםם', איזשהו מהלך שמביע את עצמו דרך סינתיסייזר ולא דרך דיסטורשן. הפאוור-קורד קיים, הוא פשוט לא מנוגן דרך גיטרה".
כלומר הפונקציה עוד שם, זה רק המחולל שהשתנה.
בדיוק. כל מה שקשור לפופ כל כך תלוי אופנה וזמן התרחשות ספציפי, אז אני בטוח שזה תהליך שכל כמה שנים יחזור וילך. עוד כמה שנים בטח נדבר על תחייתה המחודשת של גיטרת הדיסטורשן בפופ ואז זה ייעלם שוב".
והאופטימיות לא נגמרת שם. לפי פרידמן, יותר משהוא איבד את המקום שלו בפופ, הדיסטורשן התמקם בנוחות בשדות שבהם רועים מי שרוצים בו. "הקסם של הרוק הוא שזה לא הולך להיעלם אף פעם", הוא אומר. "הוא פשוט מקבל פחות או יותר תהודה בתקופות שונות, אבל יש עדיין המון אנשים שאוהבים את זה. זה מבאס אולי את מי שעבורו הדיסטורשן מסמן איזושהי מרדנות, תנועת נגד. אבל בסך הכול, כשאתה מסתובב בעולם המערבי, אתה מרגיש את הקיום ואת הנוכחות של קהל חובב רוק. אתה יודע שכשיש הופעות שמעניינות אותו - אז הקהל הזה, שאוהב גיטרות רועשות ודיסטורשן, יזרום כמו נהר. יש לזה קהל ענק, המון אנשים, וזה חוצה דורות. גם אם לא יגידו לכולם עכשיו 'היי, דיסטורשן זה הדבר הכי מגניב'".
לפנייה לכתב/ת 
